סוף הבלוף

1. הסיפור של מכבי תל-אביב מגולם ב12- הדקות הראשונות במשחק שלה מול באר-שבע. מכבי עלו למגרש זקופים, גאים. הם, אחרי הכל, מכבי תל-אביב. המשחק נפתח. מכבי מניעה את הכדור בסבלנות מרגל לרגל. ימינה, שמאלה, קצת קדימה, שוב ימינה, אחורה לבן-חיים. הנה בן-חיים מצטרף לניהול המשחק, עולה קדימה עם הכדור ברגליו. זקוף-גו כמו שבלם העתיד של מכבי תל-אביב צריך להיות. צעיר, בטוח, ראשו מורם. קלאסה. בן-חיים לביטון, הכדור לרייס, יש סבלנות, יש תנועה. הנה ברומר מצטרף, מכדרר ומחפש מסירה קדימה. הכדור מברומר לדגו. הקהל ביציעים שר, נותן קצב להתקפה המתמשכת. דגו מעביר ימינה ומשנה כיוון. להניע, להניע, מחפשים פרצה, עוד אין. מחזירים לרייס. חדש. פס קצר לנימני. ממנו קצת אחורה, בן-חיים שוב מצטרף. מתארגנת עוד התקפה. הקהל שומר על הקצב, מכבי מניעה. באר-שבע מקופלת בחצי המגרש שלה. שאלה של זמן עד שזה יבוא.

ככה, רבותי, משחקות קבוצות גדולות. כמה ביטחון, כמה שליטה. בסגנון כזה יכולה לשחק ריאל מדריד, או מילאן, ככה שיחקה ברצלונה בימיה הגדולים. המפתחות בידינו, אנחנו רק מגששים עד שנמצא את הפתח. הנה מתחילים חדש. שאלה של זמן עד שזה יבוא.

והנה התקפת נגד. והנה גול. בשניות. אחד-אפס לבאר-שבע. פאק, סיכה בבלון הצהוב. יצא האוויר.

2. כמה אוויר יצא שם. אוויר של בלוף שנמשך שנים על גבי שנים. אוויר של התחזות, אוויר של פוזה שכולה פוזה. מכבי תל אביב, זו העונה השביעית ברציפות, היא עוד קבוצה בליגת העל. יותר טובה, פחות טובה, בהחלט בצמרת, ובכל זאת – עוד קבוצה. אבל הנפיחות? או הו הנפיחות. מהצהרות התרבות של מר הרציקוביץ' ועד לסגנון המשחק הספורט-אלגנט שלה אתמול בפתיחה, שאין מאחוריו שום רעיון טקטי רציני.

ישרא-בלוף. כאילו מעצמת כדורגל ישראלית, כאילו קבוצת כדורגל אירופאית, כאילו באמת מדובר במועדון מקצועני לגמרי, מנוהל כראוי, מתוקתק. מכבי תל-אביב, כבר כמה שנים, מפנטזת את עצמה לדעת. על הפער בין האשליה למציאות היא משלמת פעם אחרי פעם. פאק, עוד סיכה בבלון הצהוב.

3. אבל אל דאגה: יהיה מי שידביק, שוב, את קרעי הבלון בדבק פלסטי, ויטליא אותו שוב בכל מיני טלאים של יחסי ציבור, ויאשים בכישלון את כול העולם מלבד עצמו, ובאותה הזדמנות גם ייחנך את אוהדי מכבי, וייתרבת אותם, וייספר להם מי הם ומה הם, ויגלה להם שהוא בכלל עושה צדקה גדולה למועדון, ששייך לו ולא להם, אז מוטב שיגידו יפה תודה ואחר-כך ישתקו (כי אחרת כבר נשלח אליכם מי שישתיק אתכם).

4. אולי קלינגר אשם. נניח שקלינגר הוא האחראי לכישלון העונה. לפניו ניר לוין נכשל במכבי (כי אחרת למה הלך). ולפניו שלמה שרף נכשל במכבי (כי אחרת למה נשלח). לפניו גרנט נכשל במכבי (למרות שבעידן הראשון דווקא מאוד הצליח במכבי), ולפניו קשטן לא התאים למכבי (למרות שבדיוק לקח דאבל עם מכבי). זה היה מבט לאחור עד שנת 1996. אז זה רק קלינגר שנכשל? או שזו מכבי? ומי זו בעצם מכבי? מי אחראי לכישלון המקיף, רב השנים, של מכבי?

נסתכל על זה מזווית אחרת. שלושה מאמנים בכירים יש היום בישראל: את הקשר עם קשטן שרפו במכבי (והוא חתום בהפועל). גרנט אכל מרורים במכבי (והוא חתום בנבחרת). שום חברו הטוב של שרף (והוא מצליח בחיפה). ניר לוין, דור הביניים, לא סיפק את מכבי. ניר קלינגר, הדור הצעיר, כישרון הבית, לא מצליח במכבי. כמה מאמנים כבר נשארו בכלל? מי מהנותרים נראה כמו אחד שדווקא הוא יושיע את מכבי? האם מאמנים רציניים ירצו ללכת למכבי? האם גם הם יתרסקו במכבי?

5. נתון: לאורך כל ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, משך הזמן הארוך ביותר בו לא זכתה מכבי תל-אביב באליפות הוא 12 עונות (מעונת 80' עד 91', כולל).

נתון: מאז הדאבל של קשטן ב96-', לא זוכה מכבי תל-אביב באליפות זו העונה מספר 7 ברציפות (מעונת 97' עד עונת 2003, כולל).

צריך למצוא: כמה נשאר עד שיישבר השיא?

צריך למצוא: מה קרה באותו קיץ של 96'?

צריך למצוא: איפה היתה הפועל תל-אביב, למשל, כשכל זה התחיל?

צריך למצוא: קונה.