פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        רק אל תגידו שהיה גרוע: סיכום הסופרבול

        מי שאוהב קרב הגנות, לא יכול היה שלא להתמוגג מההכנה הטקטית של המאמנים לסופרבול. אריאל גרייזס מסכם את הזכייה השישית של בריידי ושות' ומתמוגג מג'וליאן אדלמן (קצת פחות מהאזכורים הצפויים על יהדותו בתקשורת הישראלית)

        זה לא היה יפה, זה לא היה קל (אם כי במונחים של סופרבול של הפטס, 10 הפרש זו תבוסה), זה גם לא ממש היה כיף, אבל זה לא משנה - היא פה. האליפות השישית של בריידי את בליצ'ק. כאילו היינו צריכים עוד פלומבה על הגדולה של השושלת המדהימה הזאת.

        קשה לדרג אליפויות כי כולן כיפיות בדרכן, אבל בזאת היה משהו שונה - כל העונה היתה תחושה של הסוף שמגיע. בריידי נראה לפרקים זקן. גרונק זה לא מה שהיה פעם ויש סיכוי טוב שהוא יפרוש עכשיו. אדלמן לא ממש חזר להיות אדלמן של לפני הפציעה (לפחות עד הפלייאוף). באופן כללי, היתה הרגשה שזה אוטוטו נגמר. ואז לתת ריצה כזאת בפלייאוף, לשתק ככה את ההתקפה של הראמס בסופרבול - אפילו שזה לא היה יפה במיוחד, זה מרגיש מיוחד עבור הפטריוטס.

        טום בריידי ניו אינגלנד פטריוטס חוגג זכייה בסופרבול 53 (AP)
        קשה לדרג אליפויות. טום בריידי רגע אחרי הטבעת השישית (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        זה היה סופרבול מוזר, אין ספק בכלל. אחד המוזרים שראיתי. יצא לי לראות סופרבולים צמודים, יצא לי לראות כאלו שהיו חד צדדיים לגמרי. ואיכשהו, הסופרבול הזה הצליח להיות גם כזה וגם כזה. הפאטס שלטו בו, הם עשו מה שהם רוצים בהגנה בעוד בהתקפה הם סך הכל יצרו לא מעט מצבים - בחצי הראשון הם נכנסו לתוך ה-40 של סט לואיס חמש פעמים - אבל לא הצליחו לשים נקודות על הלוח. מצד שני, עד הדרייב ברבע האחרון, התוצאה היתה 3-3 וזה באמת היה משחק שיכול, לפחות על הנייר, ללכת לכל כיוון.

        אמנם התוצאה לא היתה גבוהה כמו שציפיתי והפאטס לא דרסו כמו שחשבתי שיקרה הפעם, אבל כן ראינו בדיוק את מה שצפיתי שיקרה. שתי הקבוצות הפעילו פאס ראש מרשים שהוציא את הצד השני מאיפוס. וויד פיליפס, שתמיד היה לו את המספר של בריידי, שינה מערכים ושמירות והצליח במשימה אחת עיקרית - לא לתת למספר 12 להכנס לקצב בכלל. למעשה, למעט אדלמן וגרונק, לפטס לא היו כלים התקפיים בכלל. הוגן, דורסט, ג'יימס וויט - אף אחד מהם לא היה פקטור במשחק בכלל.

        מהצד השני, ג'רד גוף היה, כמו שציפיתי, מאוד מאוד שייקי בהופעת הסופרבול הראשונה שלו. בליצ'יק הצליח לתמרן אותו פעם אחר פעם, בדיוק כמו שהוא עושה לק"בים צעירים. גם שון מקוויי נראה לפרקים ניכרים כמו המאמן הצעיר שהוא, כשהוא לא מצליח לפתור את הלחץ של הפאטס או לייצר איזה שהוא קצב התקפי לק"ב שלו.

        בסופו של דבר, בקרב הגנות טיטאני כמעט (ואני יודע שרובכם סבלו מהסופרבול הזה, אבל מי שאוהב הגנות לא היה יכול שלא ליהנות מהדרך שבה המאמנים הכינו את הקבוצות שלהם למשחק) מה שהכריע זה הניסיון. ופה לבריידי ואדלמן וגרונק, וכמובן בליצ'ק, היה יתרון ניכר על הצד השני. מספיק להשוות את הדרייב של בריידי לט"ד לעומת המסירה הנוראית של גוף עם לחץ בפנים לאינטרספשן בנקודה הכי קריטית במשחק.

        עוד כמה מחשבות

        - הסופרבול של השנה שעברה סימן במידה רבה את העידן ההתקפי החדש שראינו בליגה העונה. רק פאנט אחד היה במשחק ההוא וגם מיליון יארדים. בסופרבול הזה, לעומת זאת, אחרי שראינו תוצאות אסטרונומיות במהלך העונה, היו לנו לא פחות מ-14 (!) פאנטים והתוצאה הנמוכה בהיסטוריה כמדומני. האם זה אומר שהמשחק הזה מסמן את כיוון המטוטלת חזרה לאיזור ההגנתי יותר? נדע יותר שנה הבאה.

        - מן הסתם, זה לא היה המשחק הכי גדול של בריידי אי פעם. או קרוב לזה. אבל אחרי שבאליפויות האחרונות הוא היה צריך לסחוב כמעט לבד את הקבוצה שלו ובהפסד לאיגלס הוא זרק ל-500 יארד ועדיין הפסיד, נראה לי שמגיע לו להנות לשם שינוי מעזרה של ההגנה.

        - במובן הזה, חזרנו טיפה אחורה ל-2001-2004, אז ההגנה היתה החלק הדומיננטי של הפטס בעוד בריידי היה צריך רק להביא את הניצוץ ברגע הנכון. ותראו מה זה, גם הפעם - ברבע הרביעי, כשהכל על המאזניים, הוא עשה בדיוק את זה. לא יהיו הרבה היילייטס מהסופרבול הזה אבל לכו תראו שוב את שתי המסירות לגרונק בדרייב הט"ד. איזה טאץ'.

        - כמו כן, האם זה אומר שאנחנו חוזרים למנטרת ה"ק"ב של שיטה"?

        תגובות על הטור: בבלוג של אריאל גרייזס בדה-באזר

        - בשבועות האחרונים ההגנה של הפאטס השתפרה פלאים אבל מה שראינו ממנה הלילה זה באמת תצוגה לדורות. עומדת יפה מאוד בהשוואה לקבוצות עבר של בליצ'ק שהשביתו התקפות נהדרות - אם זה הראמס של 2001 או הבילס ב-1990, כשהוא אימן הגנה בג'איינטס. כשמסתכלים על ההגנה הזאת, למעט פה ושם שחקנים בודדים, מדובר בדיוק באותה הגנה של שנה שעברה. אותה הגנה שלא הצליחה לעצור אפילו פעם אחת את ההתקפה של האיגלס בסופרבול. מה זה אומר על מאט פטרישיה, אני לא יודע.

        מה שבטוח הוא שבליצ'יק עשה שוב פעם את מה שהוא יודע הכי טוב - לחסל את הנשק העיקרי של היריב. הוא סגר לראמס את הריצה, המפתח של כל משחק ההתקפה של הקבוצה הזאת, בעיקר את הריצה הצידה ואת התפיסה של הראנינג בקס, והכריח את גוף למסור. כמו שציפיתי, הוא בלבל אותו עם מה שהיה נראה כמו בליצים וגוף לא הצליח להתמודד עם זה. מאסטר קלאס של המאסטר.

        - נתון שראיתי אני חושב לפני שבוע - עם הניצחון הזה הפאטס השלימו ניצחונות בפלייאוף על הקבוצות שדורגו 1,2 ו-3 ב-DVOA בעונה הסדירה. תספרו לי עוד על בית חלש.

        - וברצינות - אתם יכולים לשנוא את הפאטס, אני לגמרי מבין את זה. אפשר לקוות שמתישהו השושלת הזאת תיגמר כבר כי משעמם. אבל להטיל ספק בגדולה של מי שהוביל אותה זה כמו לפקפק במייקל ג'ורדן או יוסיאן בולט. כל הסיפורים על רמאות מקבלים פרופורציה כשאתה רואה איך הקבוצה הזאת מנצחת שוב ושוב, עם כדורים מנופחים או בלעדיהם.

        - ואם אתם שונאים את ג'וליאן אדלמן, בוי - אני לא יודע מה לא בסדר בכם. האיש נבחר בסיבוב השביעי בדראפט בתור רסיבר, מאז שהגיע לפאטס הוא שיחק בחמישה סופרבולס, זכה בשלושה מהם ועכשיו גם לקח MVP שבאמת אין ראוי ממנו - וזה בעונה שבה הוא חזר מפציעה קשה. האיש נלחם ונלחם. איזה שחקן אדיר.

        כמה איזכורים על יהדותו של ה-MVP בתקשורת הישראלית נראה היום? אני שם את האובר-אנדר על 200.

        ג'וליאן אדלמן טום בריידי ניו אינגלנד פטריוטס חוגגים (AP)
        איך אפשר לשנוא אותו? אדלמן לצד בריידי (צילום: AP)

        - אם נסתכל על הראמס, הרי שבמהלך העונה אמרתי שאני לא יודע לקרוא את ג'ארד גוף. שלא ברור לי האם הוא באמת טוב או ק"ב של שיטה. לפחות כרגע, קיבלנו תשובה לא רעה. גוף יצליח לתת את המסירות שלו כאשר הוא לא יהיה תחת לחץ והרסיברים יגיעו למקומות שהם אמורים להיות בהם. כאשר דברים קצת משתבשים, לפחות כרגע, הוא עוד לא יודע מה לעשות. אולי זה עוד יגיע, אבל כרגע לפחות הוא נראה כמו חוליה קצת בעייתית אצל הראמס.

        - ספיקינג אוף חוליה בעייתית, אז אלוהים יודע מה הסיפור עם גרלי. במשך כל העונה אתה נותן לו 30 נגיעות במשחק ופתאום בסופרבול אתה עושה טובה שאתה מעלה אותו למגרש? הכי פחות יפתיע אותי אם בעוד שבוע נגלה שגרלי הולך לאיזה ניתוח שישבית אותו לחצי שנה. כי אם הוא לא פצוע, הרי מה שנתנו לו לשחק בשני המשחקים האחרונים זה יותר מוזר מאשר הספסול של מלקולם באטלר בסופרבול הקודם.

        - גם שון מקוויי יצטרך ללמוד טוב טוב את לקחי הסופרבול הזה. ההתקפה שלו היתה פשוט צפויה מדי ובליצ'יק פירק אותה בקלות מדי. ומה שיותר גרוע - לא ראינו שום התאמות במחצית. ההתקפה של הראמס פשוט היתה שבלונית, קו ההתקפה לא הצליח לעצור את הפאס ראש של הפאטס פעם אחר פעם והרסיברים לא הצליחו להתפנות. זה בדיוק המקום שבו ראנינג בק שתופס כדור, פלייאקשן או סקרין טוב (היה אחד כזה מאוד מוצלח ברבע הרביעי) היו יכולים לפתוח את המשחק. אבל מקווי פשוט היה שמרן מדי. אם תרצו, כבר ברבע הראשון כשהוא היה בדאון רביעי ו-2 על הארבעים של הפאטס והחליט להרחיק את הכדור, אפשר היה לראות את השמרנות שלו, כזאת שהכריעה את גורל המשחק במידה רבה.

        - כמה אדירים היו הפאנטרים במשחק הזה?

        - אבל המנצח הבאמת גדול של הערב הזה? טוני רומו. תשמעו, האיש נתן קליניקה לפרשנות. הוא גם זיהה דברים ולימד דברים שבחיים לא הייתי יודע בלעדיו (נניח, הקטע שההאדל של הראמס מתפרק מאוחר כדי למנוע מבליצ'ק לשדר את הפורמיישן להגנה שלו) ובעיקר - עשה את הכל עם חן והומור והתלהבות שהפכו משחק דל באירועים עדיין לחוויה כיפית (טוב, לפחות לי). האיש שווה את משקלו בזהב.

        - צריך למצוא את מי שהחליט על הופעה של מארון 5 ולתלות אותו בכיכר העיר. איזה הופעה נוראית.

        - ב-2007-08, הרד סוקס והסלטיקס לקחו אליפות, דווקא הפטריוטס עם העונה המושלמת שלהם הרסו טריפל מדהים לעיר בוסטון. יאללה, סלטיקס, עכשיו תורכם.

        רוצים להגיב? היכנסו לבלוג של אריאל גרייזס בדה-באזר