ליהנות ממנו כל עוד אנחנו יכולים: ג'אנלואיג'י בופון חוגג יום הולדת 41

הפעם, לא מדובר בכתבה רגילה. לא תראו פה סקירה על קורות חייו של ג'אנלואיג'י בופון או כיצד פרץ. לא אביא התבטאויות של מאמנים שאימנו אותו בתחילת הדרך וגם לא קולות מחדר ההלבשה. לא אספר על הרגלי העישון שלו במהלך החופשות הקיציות באיטליה וגם לא על כך שהוא מקפיד לשחק כדורגל עם חבריו לעיירת הולדתו קרארה בכל פעם שהוא מבקר בה.


מרבית אוהדי הספורט יוכלו להצביע על דמות אחת שעבורם היא הרבה מעבר, אולי הסיבה המרכזית לאהבה הגדולה שהם רוחשים למשחק. בופון נכנס לי ללב כבר בהיותי תלמיד בבית הספר היסודי - נכנס, ומאז לא יצא. למדתי ממנו מהי ענווה, מהי צניעות ומהי דרך ארץ. כעת, כשהוא חוגג יום הולדת 41, אני כותב לו וכותב עליו.

כל אחד פוגש במהלך חייו דמות אחת לפחות ממנה הוא שואב השראה. יש כאלה שעבורם זה יהיה מורה מיוחד מהתיכון, יש כאלה שיכירו מפקד ערכי וכריזמטי בצבא ויש כאלה שמפגש רנדומלי עם אדם זקן ברחוב יותיר בהם את אותו הרושם. אני, את הדמות שלי הכרתי בהיותי בן 5. היה זה נער צעיר בן 21, עם אנושיות בלתי נגמרת, תשוקה בוערת, אצילות וצניעות אמיתית.

ג'אנלואיג'י, נשבר הלב לראות אותך סופג אכזבה נוספת השנה מצד הגרמנים, בטח אחרי ההדחה לבאיירן מינכן בליגת האלופות - אבל זה מה שעושה אותך כל כך גדול. היכולת לקום ולעשות את מה שאתה עושה בגילך, זה דבר שלא היה עוד באף ענף ספורט אחר. אני מודה לאלוהים שזכיתי לראות אותך מתפתח לשוער הטוב בהיסטוריה ולאישיות המיוחדת שאתה. תודה על כל רגע ורגע. על עוד הופעה פנומנלית במשחק גדול; על הצלה משוגעת נוספת במשחק חסר-חשיבות מול אודינזה; על שירת ההמנון בגאווה בלתי-נגמרת; על המנהיגות השקטה.

ילדים, הביטו וראו, זו דרך-ארץ.

אחי הקטן ואני הגשמנו חלום וראינו את בופון בגודל מציאותי לראשונה בחיינו. הרגע המרגש היה כרוך בהמתנה ארוכה מחוץ למלון בחיפה וגם ביקור בספא של המלון ולו בשביל הסיכוי לראות את ג'יג'י. הכי קרוב שהגענו לתמונה משותפת זו התמונה הזו.

איטליה לא מצליחה לחזור מפיגור 1:0 מול שבדיה בפלייאוף ההעפלה למונדיאל, החלום של בופון להופיע בגביע עולם שישי בקריירה, נגוז. השוער האגדי מודיע על פרישה מהמדים הלאומיים בעיניים דומעות בראיון לאחר המשחק. "מצטער בשביל איטליה, לא בשבילי", אמר. כמו בסיפורים הכי טובים, לסיפור הזה יש סוף עצוב.

אני בוכה איתך ג'יג'י, המודל לחיקוי שלי, וגם קצת בוכה עליך.

בחוג כדורגל של ממ"ד רמות ב' כמעט ולא היו חוקים. גדעון המאמן היה עסוק בלהצית סיגריה אחר סיגריה ואנחנו שיחקנו את עצמנו לדעת, עד שהשמש ירדה. כל הילדים רצו לשחק בהתקפה, להיות רונאלדו. ואני מדבר כמובן על התקופה של השמן, אף אחד לא חשב בכלל שיהיה אי פעם רונאלדו טוב ממנו. אני דווקא הייתי שוער, מהסוג הזה שרץ באמוק לצד השני של המגרש כשיש מכות. התאהבתי בכפפות, במכנסיים הארוכים, בהרגשה העילאית של לקחת שער בטוח, ובעיקר התאהבתי בך.

היום, 17 שנים אחרי, אני מרגיש בדיוק כמו אותו הילד. את החולצה המזויפת שעל גבה התנוסס השם שלך, קניתי עוד לפני בואו של האירו. את החולצה האחרונה כבר השגתי בחנות הרשמית. שנה שעברה הכל התנקז לרגע אחד. דרכת כאן, על אדמת ארץ הקודש, ואני עם עוד כמה משוגעים רדפנו אחריך בשביל הסיכוי הקלוש להגשים חלום. הייתי בר-מזל, וראיתי אותך, במו עיניי. ממש לידי. דגל איטליה חתום על ידך תלוי מאז בחדר של אחי הקטן. זה מרגיש יותר כאילו חתמת לו ולי על הלב. לצד הצלחות אדירות, חווית הרבה רגעים שוברי-לב בשנים האחרונות. חווינו בעצם, כולנו יחד איתך. השנה, במקום להעניק לקריירה המופלאה שלך גרנד פינאלה מפואר, נראה את גביע העולם מהבית, ונבכה. כל זה לא יכול לקחת ממך את כל מה שהיית ותהיה: המודל לחיקוי שלי, הגיבור שלי. בעוד כמה שנים, שהבן הקטן שלי יצפה בג'ג'יו דונארומה, אספר לו בעיניים נוצצות על ג'יג'י האמיתי, זה שמספרים עליו שהיה היחיד שהציל יותר מאלוהים. זה שלימד את עולם הכדורגל מהי ענווה וגדולה. מהי אצילות. מהו כבוד.


היום אתה בן 40, מזל טוב ג'יג'י

מאז ביקר במחנה הריכוז אושוויץ ב-2012 לפני היורו בפולין, בופון הקפיד לכתוב ולהזכיר מדי שנה את יום השואה הבינלאומי שחל יממה אחת בלבד לפני יום ההולדת שלו. המשחק האחרון שלו במדי יובה בליגת האלופות הסתיים בשריקת פנדל מפוקפקת, זעם של השוער האיטלקי והרחקה ראשונה בקריירה במפעל האירופי בו הוא כל כך רוצה לזכות. אותו משחק נערך בערב יום השואה הישראלי כך שתמונה של בופון על רקע אושוויץ המחישה היטב את העצב.

ערב חג השבועות ואיזה שבוע עבר על כוחותינו. ההודעה של ג'יג'י אתמול בצהריים משום מה לא הותירה אותי בהלם. כבר אחרי ההדחה הכואבת מול ריאל מדריד ג'יג'י התבטא ואמר שהוא "מצטער לעזוב את הבחורים הללו". כששאלו אותו כמה הוא גאה להיות קפטן של הקבוצה הזאת, אמר: "עד המוות, עד המוות, עד המוות". החזרתיות במקור. למעשה, הודעת הפרידה של בופון היא כמו גירושים עבורי. את שני הצדדים, יובה ובופון, אני אוהב עד השמיים - בדיוק כמו אבא ואמא - ורק רוצה שלשניהם יהיה טוב, לא משנה לאן פניהם מועדות. לפני זמן מה, יובה ערכה מסיבת עיתונאים ייחודית, בה כל אנשי התקשורת היו ילדים. ג'אנלואיג'י נשאל למה החליט לנשור עם יובה לליגה השנייה, הגם שהיה לאלוף עולם באותו זמן. התשובה שלו במסיבת העיתונאים הזו חידשה לי הרבה. "בשבילכם ילדים, בשבילכם", הוא ענה. אם לא היה לשוער הגדול בהיסטוריה, כנראה שהיה למורה. בכל מקרה, למדתי ממנו המון ועדיין לא מפסיק ללמוד.

מחר אראה אותו פעם אחרונה במדי הקבוצה שלי, מעין ארוחת פרידה אחרונה. בטח הקינוח יהיה חמוץ, אבל בוודאי שאתרגש. ג'יג'י, אחריך לכל מקום. גדול מעריציך, איל.

אהוד מנור אמר שלא ישתוק, כי ארצו שינתה את פניה. ומה יעלה בגורלו של אוהד שקבוצתו משנה את פניה? האם גם אז לא ישתוק? לשאלה הזאת נדרשתי לאחרונה, והתשובה ממאנת להגיע.

הטלטלות ההזויות שקרו ביובנטוס בשבועות האחרונים טילטלו לי גם את הלב. הקשר בין האהבה שלי למועדון לבין האהבה הבלתי מתפשרת לג'יג'י - נפרם. אחרי 17 שנים בהם הוא רק הלך והתהדק, בוקר אחד, הוא פשוט איננו. על זה עוד הוסיפו לי את כריסטיאנו רונאלדו, שהוא אולי הטוב מכולם בעיני הרוב, אבל לא בהכרח כל כך אהוב. ממש כמו סלט מעולה כזה עם סלק, פרמז'ן ורוקט, רק שבסוף, בטיפשות, הוסיפו זיתים. אני מרגיש כאילו החלפנו נעליים אלגנטיות עם שרוכים לניו בלאנס מגניבות עם סקוצ'ים. אנחנו איטליה, ואני אוהב אלגנט.

ומרגע אחד אני חושש יותר מכול, ובו 40,000 שחורים לבנים יעמדו וימחאו כפיים לגיבור שלי, שיעמוד שם בחיוך מבויש, מרכין ראש ומוחא כפיים - רק בחולצה הלא נכונה.