סוף סוף זה הגיע. החודש הכי טוב בשנה. חודש פלייאוף ה-NFL.
אחרי עונה עמוסה במשחקים נפלאים, רגעי מתח, תהומות רגשיים (אם אתם אוהדים של הג'טס למשל), הופעות אישיות מופלאות (פטריק מהומס ופיליפ ריברס) ושעות אינספור של בילוי מול ה-NFL RED ZONE, אני נוטל עלי את המשימה הקשה של ניבוי משחקי סיבוב ה-WILD CARD בליגה הטובה בעולם.
בפעם הקודמת שכתבתי טור הימורי פלייאוף פוטבול בוואלה ספורט פגעתי ב-9 מתוך מתוך 11 משחקים נגד הליין, כך שהמשימה של הדג'נרט גמבלר שבתוכי קשה מאוד הפעם. המשחקים צפויים להיות צמודים מאוד ואני לא זוכר מקבץ כזה של משחקי סיבוב ראשון שבהם הליין לא עובר את ה-6 נקודות. מצד שני הזכרון הולך ונעלם עם השנים.
הקבוצה הביתית מופיעה ראשונה. שימו לב שהבחירה היא כנגד הליין ולאו בהכרח בקבוצה המנצחת.
שבת, 23:35: יוסטון (מינוס 1.5) - אינדיאנפוליס
כל מהמר מתחיל יודע שאסור להמר עם הרגש ולמרות זאת אני הולך לשבור את החוק הלא כתוב הזה כבר במשחק הראשון. כל הסימנים אומרים לי לקחת את יוסטון בבית במפגש בין שתי קבוצות מאותו הבית (AFC דרום) שחילקו ביניהן את שני המשחקים הקודמים העונה. יוסטון ניצחה באינדי בהארכה בשבוע מספר 4, ואילו הקולטס ניצחו ביוסטון בשבוע 13, בעוד אחד מהמשחקים שהיו חייבים לנצח כדי להגיע לפלייאוף.
שתי הקבוצות התחילו את העונה בצורה מזעזעת, כשיוסטון הפסידה שלושה משחקים רצופים לפני שיצאה למסע של 11 נצחונות ו-2 הפסדים. הקולטס עם פרנק רייך בעונתו הראשונה כמאמן הקבוצה, החלו את העונה עם נצחון בודד וחמישה הפסדים. עד סוף העונה הם הפסידו פעם אחת בלבד. אני זוכר את רייך אומר אחרי ההפסד החמישי כי "אהבתי את הדרך שבה החבר'ה נלחמו. אנחנו עובדים קשה והעונה עוד לא גמורה". חשבתי שהוא עוד אחד מאותם ליצנים שמבלבלים את המוח. הסתבר שטעיתי. בתור שחקן פעיל הוא הוביל את הקמבק הגדול ביותר בתולדות הפלייאוף, ניצחון של בפאלו בילס על יוסטון אוילרס בפלייאוף 1993. רייך החזיר את הקבוצה מפיגור של 35:3 לניצחון מדהים 38:41 בהארכה.
כמו שאני סומך על רייך המאמן, אני סומך על אנדרו לאק השחקן בעונת קאמבק נהדרת. למרות ההגנה החזקה של יוסטון בראשות ג'יי.ג'יי. וואט וג'דייבאון קלוני, ולמרות המשחק התזזיתי והמרהיב של דישון ווטסון והרסיבר המופלא דיאנדרה הופקינס, ההיסטוריה מראה שהטקסנס הם פלופ מתמשך בפלייאוף. לקולטס לעומת זאת יש מסורת והיא תיקח אותם לסיבוב השני.
בין שבת לראשון, 3:15: דאלאס (מינוס 2) - סיאטל
אפשר להגיד שהראש שלי מתפוצץ מניתוח הנתונים עבור המשחק הזה ומההימור המתבקש, אז אנסה להכניס קצת סדר בטירוף לפי הפרמטרים הבאים:
מאמן: יתרון קליל לסיהוקס. פיט קארול הוביל את הקבוצה לשני משחקי סופרבול, זכה באחד (תוך שהוא מרסק את פייטון מנינג לרסיסים) והפסיד את השני עם החלטה תמוהה שתרדוף אותו שנים. למרות שסיאטל פירקה את הגנת ה-LEGION OF BOOM לפני תחילת העונה, קארול שוב עשה עבודה נהדרת ומביא את הקבוצה לפלייאוף עם הרבה מומנטום. בצד השני: ג'ייסון גארט הוא בעיני ליצן ג'ינג'י שעושה טעויות מביכות, ולא ברור איך הוא עדיין נמצא על הקווים בקבוצה שכזו כל כך הרבה שנים.
קוורטרבק: ראסל ווילסון > דאק פרסקוט בכל יום נתון. פרסקוט נכנס לנעליים של טוני רומו כמחליף והוביל לפרישתו בשנה שאחרי. פרסקוט הוא קוורטרבק מבטיח אבל ווילסון הוא לוחם מוכח. מצד שני פרסקוט השנה עם מאזן ביתי של 1:7 וראסל עם 4:4 בלבד במשחקי חוץ. למרות זאת, חבר היכל התהילה העתידי ווילסון מגיע עם ניסיון עשיר למשחק הזה ולכן היתרון כאן הוא של הסיהוקס.
משחק ריצה: אזקיאל אליוט הוא אולי הרנינג בק הטוב בליגה (ויסלחו לי סקוואן ברקלי וטוד גרלי). אליוט הוביל את הקטגוריה העונה עם 1,434 יארדים, 6 טאצ'ים על הקרקע ו-3 באוויר. כריס קרסון מסיאטל נמצא במקום החמישי עם 1,151 יארדים ו-9 טאצ'ים על הקרקע. למרות שלקרסון יותר טאצ'ים אליוט משחק בהתקפה מאוזנת יותר. יתרון ברור לקאובויז.
משחק אווירי: האסטרטגיות של שתי הקבוצות בנויות בעיקר על משחק ריצה קשוח והישענות על ההגנות. למרות זאת, הגעתו של אמארי קופר לקאובויז בטרייד אמצע העונה מהריידרס השכיח את החיסרון של דז בראיינט והעלים את החולשה העיקרית של הקאובויז: יכולת איום אווירית בעומק שטח היריבה. מאז שלבש את מדי הקאובויז רשם קופר 725 יארד באוויר ו-6 טאצ'ים בתשעה משחקים. שתי הקבוצות מדורגות בשליש האחרון של סטטיסטיקת משחק האוויר (דאלאס 20 וסיאטל 25) אבל קופר פלוס אלן הרנס פלוס קול ביזלי הבלתי נגמר עדיפים בעיני על טיילר לוקט ודאג בולדווין הפצוע והלא יציב.
הגנות: הבניה מחדש של הגנת סיאטל מציבה אותה במקום שברירי למדי. לדאלאס לעומת זאת יש את אחת מחמש ההגנות הטובות בליגה. היא חזקה במיוחד מול הריצה (מחזיקה את היריבות על 94.6 יארדים בלבד) ואת היכולות שלה ראינו בעיקר במשחק מול הסיינטס. ליחידה של סיאטל יש עוד עבודה והיא חלשה במיוחד מול משחק האוויר.
יתרון הביתיות פלוס יתרון בשלוש קטגוריות מתוך חמש מביא אותי למסקנה הפחות רצויה מבחינתי: ניצחון לקאובויס וחיוך מרושע של ג'רי ג'ונס בתא המכובדים.
ראשון, 20:05: בולטימור (מינוס 2.5) נגד לוס אנג'לס צ'ארג'רס
פיליפ ריברס נהדר בעיני. הוא אחד השחקנים שהכי כיף לצפות בהם ב-NFL והוא עושה את מה שהוא עושה במשך 15 עונות. קצת כמו ברט פארב שלקראת הפרישה רשם עונה אחרונה מופלאה יחד עם מינסוטה (וגם חירב להם את הפלייאוף כמו שהוא יודע לעשות במשחק הגמר האזורי האחרון בקריירה שלו), גם ריברס ניפק לנו השנה עונת שיא: 4,308 יארד באוויר, 32 טאצ'דאונים, 12 אינטרספשנס, מאזן 4:12 ופלייאוף ראשון לצ'ארג'רס מאז 2013.
מהצד השני אנו חוזים בסיום תקופתו של ג'ו פלאקו כקוורטרבק הפותח של בולטימור והמעבר לתקופת שלטונו של למאר ג'קסון. הגנת הברזל של בולטימור, יחד עם משחק הריצה המופלא של ג'קסון, מביאים את הרייבנס למקום מוכר שבו לא ביקרו מאז 2014, הפלייאוף. בפעם האחרונה שהם היו שם הם נוצחו על ידי האויבים המרים מניו אינגלנד אבל בביקור שלפני כן, אחרי עונת 2012 זה הסתיים בטבעת סופרבול בקרב בין האחים ג'ון וג'ים הארבו.
מבחינתי הצ'ארג'רס תמיד יחשבו הקבוצה מסן דייגו גם אם הם עונים היום לשם LAC. הם נשענים על הגנה חזקה, משחק התקפה יעיל בראשות ריברס, הרנינג בק מלווין גורדון שחוזר בזמן וחוליית רסיברים יעילה שכוללת את קינן אלן (השחקן הכי אנדרייטד בליגה), טרוויס בנג'מין וטיירל וויליאמס. על הקווים עומד המאמן השחור הכמעט אחרון בליגה, אנטוני לין, שבעונתו הראשונה כמאמן ראשי עושה עונה נהדרת.
בולטימור מגיעה כאמור עם מומנטום מטורף וזאת למרות שהרייבנס החזיקו בשיניים מול הבראונז כדי להגיע לפלייאוף בשניות האחרונות של העונה. המעבר לג'קסון כקוורטרבק פותח הציל את המשרה של ג'ון הרבו וכרגיל טקטיקת המשחק של הקבוצה מבוססת על הגנת ברזל, משחק ריצה קשוח וקוורטרבק שתפקידו ל-"נהל משחק" ולא לעשות טעויות.
אני שוב הולך עם הלב ונגד ההיגיון ומתפלל שריברס ינצח כאן ואז ימשיך כל הדרך עד לסופרבול הראשון שלו. אני לא חושב שיש שחקן בליגה שמגיע לו יותר מריברס.
ראשון, 23:40: שיקגו (מינוס 6) נגד פילדלפיה
המשחק שסוגר את סיבוב ה-WILD CARD ביום ראשון בלילה. ההגנה האימתנית של המפלצות מהמיד-ווסט בראשות קאליל מאק נגד סיפור הסינדרלה השנתי של "סיינט" ניק פולס והאלופה הגאה מפילדלפיה.
האיגלס השתחלו לפלייאוף ברגע האחרון אחרי שמינסוטה נוצחה בבית על ידי שיקגו ופולס מצדו עשה את מה שהפך לעניין של הרגל כנראה: עלה מהספסל במקום קרסון וונץ הפצוע, ניצח את הראמס בחוץ, את יוסטון בבית (שתי קבוצות פלייאוף) וקינח בניצחון חוץ על וושינגטון העלובה, וכל זה כשהוא חוטף פיצוצים לצלעות ברמה שניתן היה לעשות מהן נתח קצבים במידה והיה פרה.
שיקגו הרשימה אותי מאוד העונה. אחרי הפסד במחזור הפתיחה לפקרס במשחק שהיו צריכים לסגור כבר במחצית, הברז הציגו קבוצה מאוזנת ביותר עם משחק התקפה שמרני והגנה חזקה באופן מיוחד. מט נאגי בעונתו הראשונה כמאמן (אחרי שנים ארוכות כמאמן משני תחת אנדי ריד באיגלס ובצ'יפס) ומיטשל טרוביסקי בעונתו השניה כקוורטרבק פותח בקבוצה עשו עבודה מרשימה. טרוביסקי מסיים עונה עם מספרים לא רעים בכלל: 3,223 יארד ב-14 משחקים, 24 טאצ'דאונים ו-12 אינטרספשנס.
את ההגנה מאיישים רוצחים עם תעודות: מאק האגדי, דני טרייבת'ן וליאונרד פלויד בקו הקדמי והמשני ושני קורנרים נהדרים בדמות קייל פולר ופרינס אמוקמרה. החוליה הזאת מדורגת שלישית בליגה בהגנה משוקללת כשהיא מחזיקה את היריבות על פחות מ-300 יארד באוויר, 80 יארד בלבד על הקרקע (!!!) ו-17.7 נקודות למשחק.
מהצד השני, האיגלס מגיעים אחרי עונה מתסכלת מאוד. סופרבול הנגאובר? אולי. מה שבטוח הוא שמגע הקסם של פולס, האימון האופורטוניסטי של דאג פדרסון וגאווה של אלופים אמורים לעשות את המשחק הזה יותר קשה ממה שמשתקף בליין.
למרות זאת, אני סבור שסופה של הרומנטיקה להתרסק ב-200 קמ"ש לתוך החומה שהיא ההגנה הקשוחה של שיקגו, אשר צפויה לרדוף את פולס במטרה להוציא אותו מהמשחק ולגרום לו לנוס על חייו ברחבי 'סולדג'ר פילד'.
במשחק הזה אני הולך להמר נגד האיגלס שאני מאוד אוהב. שיקגו תדלג מעל המשוכה הראשונה בדרך לפלייאוף שעשוי לראות אותם משחקים בסופרבול ראשון מאז 2006.
