בווידאו: יום החזרה של ראובן עטר כמאמן מכבי חיפה
אחרי הפרישה במדי מכבי נתניה הושיבו את ראובן עטר בחדר ובטלוויזיה קטנה הקרינו את השער הגדול שלו מול צרפת. מן הסתם, הגול המרגש, הדרמטי והעוצמתי ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי - כן, בשקלול כל האספקטים, ההשלכות והזיכרון, אפילו גדול יותר מהשער של שפיגלר במונדיאל היחיד בו שיחקנו. ובזמן שהכדור של עטר חצה את השער לאמה, לא בלייב, בטלוויזיה שבאיצטדיון הקופסה, הטאלנט המתולתל רצה להתחבא מתחת לדציבלים של מאיר איינשטיין. הוא לא הוציא חיוך, הטלוויזיה חייכה במקומו. זה היה פריים שכולו רובן עטר - אדם שגרם להכי הרבה אוהדי כדורגל לצאת מגדריהם; אדם שאופיו והתנהגותו הכי רחוקים ממה שעשה עם כדור ועל דשא. כשנשאל על האהבה שמרעיפים לעברו ענה "זה מביך אותי". ואיזו מערכת חד צדדית זו היתה, עטר ואנחנו, חולי הכדורגל. כמה שהוא נתן יותר, ככה פחות הסכים לקבל.
לצורך כתיבת הטור - בכל זאת, 50 שנות תלתלים - נגזר עליי לצפות בשעריו ולהחליף מילים עם מכריו. השילוב בין התדהמה מאיכות הגולים והמושג שחזר יותר מכל בשיחות אודותיו, "קונצנזוס", דחף לנסות להגדיר את עטר. כי הוא "הכי" משהו, אבל מה? השחקן הכי מדהים היה ברקוביץ'; הקריירה הכי גדולה זו בניון; המיתולוגיה זה שפיגלר; הכי וינר זה…. טוב, לא ניכנס עכשיו לגילויים נאותים.
אבל גם עטר חייב לקבל "הכי".
אז הנה:
ראובן עטר הוא הכי כיף שהיה פה.
