תחושה קשה להיות זה שגונבים ממנו, לוקחים מאדם את מה ששייך לו. הרי הוא השקיע את כל מרצו כדי להשיג דבר מסוים, לא נח עד שהשיג את מבוקשו, ומה בסוף? בא איזה ארחי פרחי ובמחי יד פשוט לקח את כל הקופה. בלי לעבוד קשה, בלי להתאמץ, רק רגע אחד של פחד. ומה קורה כאשר אותו פרחח לא מצליח לשמור על האוצר ופרחח אחר גוזל אותו ממנו? הו, כאן הדברים קצת עשויים להסתבך, גונב מגנב פטור, לא? על קצה המזלג, זו מהות היריבות בין אינטר ליובנטוס בעשור האחרון, מאז התפוצצה פרשיית הקאלצ'ופולי. האחת מאשימה את השנייה בגנבה ואובייקטיבים מבחוץ עשויים לחשוב שמדובר בשתי פושעות שרק עסוקות בלהונות ולרמות, כל אחת בדרכה שלה.
עוד לפני הטוויסט שהיריבות התהומית בין הנראזורי ליובה קיבלה ב-2006, שתי הקבוצות שמרכיבות את הדרבי ד'איטליה שנאו אחת את השנייה די והותר. בדומה לכל סיפור שטומן בחובו איבה וטינה, מעשיות יש למכביר. בתחילת שנות ה-60 העליזות, עונת 1960/61 ליתר דיוק, אוהדיה של הגברת הזקנה פרצו לכר הדשא במהלך משחק נגד הנראזורי. ההתמודדות כמובן הופסקה ומיד לאחריה נקבע כי אינטר תזכה בניצחון טכני 0:2, החלטה מתבקשת לאור סעיפי החוקה. יובה ערערה לערכאה גבוהה יותר שם הפכו את ההחלטה וקבעו מועד למפגש חוזר. אנג'לו מוראטי, בעלי אינטר, לא קיבל את החלטת בית הדין לערעורים ברוח טובה וטען שלג'אני אניילי, נשיא יובנטוס - וגם, בין היתר, בעליה של פיאט וגדול התעשיינים האיטלקים - הייתה השפעה על קבלת הערעור. בתגובה, הוא הורה למאמן שלו, הלניו הררה הוגה תורת הקטנאצ'ו, להרכיב 11 שחקני נוער למשחק החוזר. הסיום היה מר עבור אינטר שהפסידה בתוצאה היסטורית, 9:1, אבל המסר של מוראטי בהחלט הועבר. יובנטוס מושחתים.
ה-1:9 ההיסטורי של יובנטוס
ב-1998 השנאה טיפסה לשיאים בלתי רגילים והגיעה עד לפרלמנט האיטלקי. ארבעה מחזורים לסיום העונה, הצמרת האיטלקית בערה. ליובנטוס היו בקופה 66 נקודות, לאינטר 65, והשתיים נפגשו בדלה אלפי לקרב שהמנצחת בו תעמיד את עצמה בנקודת זינוק מצוינת לעבר הסקודטו. הנראזורי החזיקו בשחקן הטוב בעולם באותה תקופה, רונאלדו הברזילאי, יובנטוס מנגד באלסנדרו דל פיירו בשיא גדולתו, ושני הכוכבים היו מעורבים במהומה שהחלה באותו 26 באפריל והמשיכה להדהד גם 20 שנה מאוחר יותר, עד ימים אלה. במחצית הראשונה דל פיירו הספיק להעלות את יובה ליתרון, הבלאגן החל במחצית השנייה. ב-30 שניות של טירוף, רונאלדו ניסה לעבור ברחבה את מארק יוליאנו ונעצר על ידו, שחקני אינטר דרשו כדור עונשין מהנקודה הלבנה וזעמו על השופט פאולו צ'קריני. עוד לפני שבמאי הטלוויזיה הספיק להציג שידור חוזר של המהלך ובזמן שמחצית מהאינטריסטים רצים אחוזי טירוף לעבר צ'קריני, זינדין זידאן מצא את דל פיירו ברחבה, האיטלקי הוכשל על ידי טריבו ווסט ואותו צ'קריני הצביע על נקודת הפנדל. הנראזורי לא ידעו את נפשם מרוב כעס. לואיג'י סימוני המאמן רץ לתוך המגרש והורחק, ג'אנלוקה פאליוקה השוער רדף אחרי צ'קריני עד לנקודת מחצית המגרש. דל פיירו החמיץ את הפנדל, אבל השער המוקדם שלו במחצית הראשונה הספיק ויובה דהרה במשחקים שנותרו בדרך לאליפות שנייה ברציפות.
המשחק שהטריף את אינטר, ואת הפרלמנט
הרעש לא הסתיים שם. כבר בהמשך השבוע הנושא עלה גם בישיבת הפרלמנט האיטלקי ששודרה בשידור חי. דומניקו גרמאציו, חבר מפלגת האיחוד הלאומי, נראה צועק על מאסימו מאורו, חבר המפלגה הדמוקרטית שהייתה אז בשלטון וגם כדורגלן עבר איטלקי ששיחק בין היתר ביובנטוס ארבע שנים: "אתם כולכם גנבים". וולטר וטרוני, ראש המפלגה הדמקורטית לקח את העניינים לידיים וזעם על שניהם: "אנחנו לא באצטדיון", צרח, "אתם מביכים ומבזים את בית הנבחרים". מאז אותו משחק ועד לפני שלוש שנים, חברי הנהלת אינטר החרימו משחקי חוץ בטורינו.
Juventini sono ladri. היובנטינים גנבים, כך מחנכים ילדים נראזורים בבירת מחוז לומברדיה לומר. אלא שהאירועים שהפכו את הכדורגל האיטלקי ב-2006 איפשרו לראשונה לטעון את ההפך: דווקא האינטריסטים הם אלה שגנבים. כזכור, פרשיית הקאלצ'ופולי שהתפוצצה בקיץ בו זכתה נבחרת איטליה במונדיאל, הכתה בהלם את עולם הכדורגל כולו. לוצ'יאנו מוג'י, המנג'ר הכל יכול של יובנטוס, הואשם כי עמד בראש קונספירציה מורכבת במסגרתה תיאם והשפיע על שיבוץ השופטים למשחקים, יחס מועדף ליובנטוס ועוד שאר מרעין בישין. אל מוג'י, כך לפי החשדות, הצטרפו מנהלים בכירים בקבוצות נוספות: מילאן, פיורנטינה ולאציו. הקאלצ'ו האיטלקי שהיה אז בשיא תפארתו התגלה במערומיו, כל הרעות החולות שנקשרו בעבר לכדורגל במדינה בה קומבינה היא מילה נרדפת לעסקים, בדומה ללבנט הישראלי, נחשפו.
היריבות בין המועדונים הלכה והתעצמה לאחר הפרשייה. יובנטוס הרגישה שעשו לה עוול. באותו שלב, הדברים קרו מהר. הרעש התקשורתי שהפרשה יצרה לא הותירה ברירה לבית הדין לענייני ספורט שקבע שהעונש שיוטל על יובה יכתים את ההיסטוריה שלה: ירידה בפעם הראשונה לסרייה B. על כל זה, דווקא אינטר הנמסיס המושבע הייתה זו שקיבלה את אחד משני תארי האליפות שנשללו מהגברת הזקנה. אליפות, כפי שאוהדי יובה אוהבים להזכיר, שלא הושגה על הדשא. בטורינו הרגישו שהיה כאן מעשה אחאב לנבות היזרעאלי, הרצחת וגם ירשת.
התחושות הללו התגברו לאחר שחלפו כמה שנים. הקבוצה הגאה מטורינו שבה לליגה הראשונה והפנתה משאבים רבים למישור המשפטי, בניסיון לטהר את שמה. לצד זה, העיתונים האיטלקים הבכירים, 'לה רפובליקה', ו-'לה סטמפה' פרסמו אחד אחרי השני הקלטות ותמלולי שיחות שערכו לכאורה דירקטורים בקבוצות אחרות ששמן לא נקשר מלכתחילה לסקנדל, עם משבצי השופטים וגורמים משפיעים אחרים בהתאחדות הכדורגל האיטלקית. ניחשתם נכון, בין השמות ניתן היה למצוא את מאסימו מוראטי וג'אני פאקטי, נציגי אינטר, שגם הם - כך הסתבר - השפיעו על שיבוצי שופטים. הכעס ביובנטוס המשיך לפעפע והגיע לנקודת רתיחה.
במקביל לקרב בין שני המועדונים, חזית אחרת התגבשה. "כששאלו אותי מי היריבה הגדולה ביותר של יובנטוס, ציפו ממני שאומר מיד 'אינטר', אבל זה בלתי אפשרי. קבוצה שיש לה כמעט 20 אליפויות פחות וגם בטבלה היא תמיד מפגרת אחרינו, אי אפשר לקרוא לה יריבה", סנט מוג'י באינטר שהפכה להיות יריבה אישית עבורו לאחר התפוצצות הפרשה. הטענה המרכזית של מוג'י, שעדיין מושך הרבה אש בתקשורת האיטלקית על אף שהושעה לכל החיים מכל תפקיד רשמי, היא שבארץ המגף כל הכדורגל בתקופה הזו היה נגוע לחלוטין באותה התנהגות עליה יובנטוס נענשה. "זה מאוד פשוט", אמר. "כולנו או אשמים או חפים מפשע, ולדעתי האפשרות השנייה היא הנכונה".
השנאה שלו לאינטר המשיכה לככב בכל מדורי החדשות - ספורט או ארציות - גם שנים אחרי שפארסת הקאלצ'ופולי דעכה. בתום חמש שנים בהן אינטר שלטה בסרייה A, עד 2011, אמר אז מוג'י: "הם גמורים. הם נהנו מתקופת פוסט-קאלצ'ופולי, אבל זה לא יכול להימשך לנצח. כדי לחזור לנצח מוראטי יצטרך לארגן לקבוצה שלו קאלצ'ופולי נוסף". השלטון הנראזורי הגיע לשיאו ב-2010 אז זכו בטרבל היסטורי בהדרכת ז'וזה מוריניו, הישג שיובנטוס מעולם לא הצליחה לרשום. עד היום, אוהדי אינטר משתמשים בקלף הזה כדי ללעוג ליובנטינים.
הביאנקונרי עשו כברת דרך אדירה בעשור וחצי האחרונים, זכו בשבעה סקודטי רצופים והעפילו פעמיים לגמר ליגת האלופות - אבל זה לא הספיק להם. המועדון תבע את ההתאחדות האיטלקית בסכום אסטרונומי של 443 מיליון יורו ודרש שתואר האליפות של 2006 יילקח מאינטר ויישאר מיותם. שתי הדרישות לא מולאו, גם לאחר שנחשפו עוד פרטים רבים על הפרשה. יש שאומרים שהסיבה לכך נעוצה בגאווה של קרלו טאבקיו וג'אנקרלו אבאטה, ראשי ההתאחדות האיטלקית באותה תקופה. השניים לא הסכימו להודות בטעותם והשפיעו באמצעות לחץ תקשורתי בלתי פוסק על החלטות בית הדין לערעורים. מוג'י האשים את אבאטה בהרס הכדורגל האיטלקי. "הוא רצה להרוס את יובנטוס ולקח איתו למטה את כל איטליה, מישהו חייב לעצור אותו". המנהל המקצועי של יובה הצליח לחמוק מעונש מאסר שהוטל עליו בגלל חוסר בראיות וגם חוקי התיישנות על חלק מהעבירות שעשה. אמנם הוא עזב את הכדורגל באופן רשמי, אבל הנוכחות שלו בכלי התקשורת האיטלקית שחיים ונושמים ספורט גורמת למורשת אחת שלו לא לרדת מסדר היום, מהות השנאה בין שתי הקבוצות שמרכיבות את הדרבי ד'איטליה.
