אפרת לא מבינה

"מה זאת אומרת, עוד פעם אליפות עולם?". אפרת לא מבינה. אנחנו יושבים על הספה ורואים בטלוויזיה את שחקני ריאל מדריד כשהם מניפים בגאווה את גביע טויוטה. "זו היתה תחרות אחרת" אני מנסה להסביר, ומנסה גם להגניב איזה ליטוף חטוף לקווצת שיער סוררת שמאיימת להתאבד בקפיצה מהראש שלה. "אבל זה בדיוק אותו מקום, לא?" היא מקשה עליי, האור הכחול והמרצד הבוקע מהמרקע מאיר בעדינות את מחצית פניה, שנגלות אליי ונסתרות ממני חליפות. "זה אותו אצטדיון ביפן שבו הם זכו באליפות העולם בקיץ שעבר" היא כמעט מדייקת בעובדות ומפספסת בענק את התמונה השלמה, אבל הגזרה של המכנסיים שלה נמוכה מכדי שאני אטרח להתווכח איתה באמת. "בקיץ שיחקו שם נבחרות של מדינות, ועכשיו אלו שני מועדונים", אני מקווה שהיא תסתפק בזה ומשפר את העמדה שלי על הספה. מהזווית הזאת אני רואה פתאום שנשארו לה תלויים בזווית הפה כמה פירורים של אבקת סוכר סופגנייתית, ואני מתלבט אם להעיר לה על כך או שמא כדאי לי להעז וללקט אותם בלשוני.

"אני זוכרת שגם אז שיחק שם הברזילאי הזה עם הרווח בין השיניים. אני ממש אוהבת אותו, הוא נראה נחמד והוא תמיד מבקיע. תמיד. אני חושבת שצריך לתת לו איזה פרס מיוחד, שחקן השנה או משהו כזה...". עוד פרס לרונאלדו? נראה לי שפשוט אניח לה להמשיך ולהיראות כמו איזו מרקיזה מטורזנת ומגוחכת מהמאה השמונה-עשרה שפידרה את עצמה ביד רשלנית. "בכל מקרה אני ממש שמחה בשביל הקבוצה הספרדית, מגיע לה לזכות, בגלל שיש לה את השחקנים הכי טובים בעולם... מגיע להם קצת לשמוח". עכשיו אני כבר נורא רוצה להסביר לה שלמעשה הגביע הבין-יבשתי הוא כמעט חסר חשיבות עבור הענק האירופאי עתיר התארים, בעוד שעבור הקבוצות הדרום-אמריקאיות הזכייה בו מהווה את פסגת השאיפות, במיוחד עבור קבוצה קטנה יחסית כמו אולימפיה מפראגוואי, שמבחינות רבות מישכנה את העתיד הכלכלי שלה (ע"י רכישת שחקנים חדשים ועיכוב מכירתם של אחרים) רק כדי לזכות בכלי הכסף הנחשק הזה.

רציתי להוסיף גם כמה מילים על הדומיננטיות היתרה של המועדון המדרידיסטי בשווקי ההעברות ועל המניפולציות התקשורתיות שהוא מתמחה בהם, אבל אפרת כבר כבשה פיהוק בגב כף ידה וחייכה חיוך משועמם ומזמין. החלפתי את הערוץ ועכשיו שאקירה זימזמה לנו איזה משהו על מה שיש לחבר שלה מתחת לבגדים שלו. "אני אוהבת את התסרוקת של הבחור הזה בקליפ" אומרת אפרת. ואני, כבר אין לי כוח לנסות ולהאיר את עיניה, ולהסביר לה ש"הבחור הזה" הוא הבן של דה-לה-רואה, נשיא ארגנטינה לשעבר, שגזל את החסכונות של הארגנטינאים רק כדי לבזבז אותם על דרינקים עם כוכבות-פופ במיאמי. וחוץ מזה התסרוקת שלו ממש מזעזעת בעיניי.

אפרת באמת לא מבינה שום דבר.

לא רק אפרת לא מבינה. גם מי שעוקב בקצת יותר עקביות אחר המתרחש בליגת בכוכבים העונה לא יכול להבין כל מיני תופעות שונות ומשונות שמתרחשות בה.
אולם ככל שמחזורי הליגה נוקפים, נדמה שאפשר לאתר כמה מגמות שנראה כי ילוו אותנו עד סוף העונה: ריאל סוסיאדד היא מתחרה "של ממש" על התואר (או לפחות על מקום בליגת האלופות). ואלנסיה, שחומקת בשקט מתחת למכ"ם של תשומת הלב הציבורית, תיתן לה פייט רציני ביותר. ריאל מדריד תמשיך למרוט את עצביהם של ראשיה, אוהדיה, ושל מהמרי "הליינים" השונים (ותשיג נצחונות מרשימים שיעקבו אחריהם כשלונות צורבים, הכל לפי מצב הרוח של החב'רה בלבן). בארסה תמשיך להיות יציבה (תנצח בצ'מפיונס, תיכשל בליגה). וסלטה ובטיס יעשו קולות של קבוצות גדולות, אך לא יצליחו לממש את הפוטנציאל הגדול שהן טומנות בחובן.
רשמתם את זה לפניכם? עכשיו תמחקו, אין שום הגיון, אין שום שיטה. שום דבר לא יפתיע והכל אפשרי. אבל זה בדיוק מה שאנחנו אוהבים בליגה הזאת, לא?

אומרים שגאונים אמיתיים לא מובנים לרוב בחייהם. לפעמים גם אחרי מותם לא ממש אפשר לדעת מה בדיוק עבר להם בראש. אם זה נכון, אז לואיס ואן-חאל הוא גאון.
כנראה שרק מאמן גאון היה מחליף חלוץ מצויין כמו סאביולה (שגם בכושר בינוני ומטה, כמו שהוא מפגין בתקופה האחרונה, יכול להבקיע שער כמעט בכל מצב נתון) בחלוץ בינוני (דני גארסיה), במהלך המשחק מול ראיו, בדיוק דקה אחרי שקבוצתו סופגת שער פיגור.
המהלך הביזארי הזה (שכמובן לא הניב פירות ומן הסתם לא סייע לואן-חאל לחלץ ולו נקודה מקבוצת התחתית מעיבורי מדריד) יכול להיות רק תוצאה של השראת גאונות, ואנו, שניחנו רק בתובנות הצנועות והפשוטות שלנו (עדיף לכבוש כשאתה בפיגור, למשל), כנראה שלעולם לא נבין זאת כהלכה.

1. מקאיי (דפורטיבו)- 10 שערים.
2. קובאצ'ביץ' (ריאל סוסיאדד)- 9 שערים.
3. פנדיאני (מיורקה)- 8 שערים.
4. אורזאיס (בילבאו)- 7 שערים.
5. חוליו אלבארס (ראיו)- 7 שערים.

1. קבאז'רו (סלטה)- 9 שערים.
2. פראטס (בטיס)- 14 שערים.
3. ביזארי (ויאדוליד)- 17 שערים.
4. קונטרראס (מלאגה)- 18 שערים.
5. לאו פרנקו (מיורקה)- 20 שערים.