פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הפעמון לא צלצל בזמן: ההימור המסוכן של לביאון בל

        לביאון בל היה הרץ האחורי הטוב ב-NFL, אבל כשפיטסבורג סטילרס לא כיבדה אותו בחוזה שלדעתו היה ראוי לו, הוא החליט לא לפתוח את העונה. הדדליין לחתימה עבר, הוא ויתר על 14.5 מיליון דולר, ובעוד הסטילרס מסתדרים מצוין בלעדיו, עולה השאלה האם הוא לקח את העלבון רחוק מדי

        נהוג לומר שלכל דבר מתרגלים, אם עובר מספיק זמן. לביאון בל התרגל לאבד קצת פחות ממיליון דולר בכל שבוע, וזה כנראה הכין אותו ליום שלישי האחרון. על פי חוקי ה-NFL, בל היה חייב להתייצב עד השעה 16:00 במתקן האימונים של פיטסברג סטילרס ולחתום על חוזה חד-עונתי. אבל השעה 16:00 באה ובל לא התייצב ולא חתם. ברגע בו השעה היעודה חלפה, נקבעו שתי עובדות: הראשונה, לביאון בל (26), אחד משחקני ההתקפה המוכשרים ביותר בדור הנוכחי, לא ישחק בעונת 2018. השנייה, פועל יוצא של הראשונה - הוא מוותר על השכר שלו לעונה זו - כ-14.5 מיליון דולר.

        אם לתמצת את הסיפור הזה, שנמשך כבר שלוש שנים, הרץ האחורי הטוב בליגה לדעת רבים, בחר לשבת בבית ולא לשחק תחת חוזה חד-עונתי לאחר שלא הצליח להגיע לעמק השווה עם הקבוצה שלו במו"מ על חוזה ארוך טווח. בל נגע בכדור 406 פעם (המספר הגבוה בליגה) בעונה שעברה ובסיומה אמר: "לא אתן לגוף שלי לעבור עוד עונה כזו כל עוד אני לא זוכה להערכה לה אני ראוי". בזמנו, אף אחד לא חשב שהוא ייקח את ההצהרה הזו למקום שהוא לקח אותה, אבל הזמן הראה שהוא הכי רציני שיש. כעת אותו זמן יגיד אם ההימור השתלם. בל יהפוך לשחקן חופשי בעונה הקרובה וימכור את שירותיו למרבה במחיר. עד אז, יש כאן סיפור שמספק מקרה בוחן לאחד הדיונים העתיקים והמרתקים בספורט האמריקאי.

        לביאון בל שחקן פיטסבורג סטילרס (AP)
        מקרה בוחן קלאסי לעולם הספורט האמריקאי. לביאון בל (צילום: AP)

        בל נבחר בסיבוב השני של דראפט 2013 ובמהרה הפך לכוכב בהתקפה הדינמית והפורייה של הסטילרס. אחד משלושת ה-Killer B's יחד עם הקוורטרבק בן רות'לסברגר והרסיבר אנטוניו בראון (הסטילרס משחקים במדים צהובים-שחורים, לכן הכינוי הזה עובד בכמה רבדים). המספרים שלו היו פנטסטיים בכל עונה מהחמש שלו בפנסילבניה, למעט עונת 2015, בה נפצע ושיחק רק 6 משחקים, אבל יש עוד רצים בליגה עם מספרים פנטסטיים.

        בל נחשב לעילוי של ממש בזכות שני גורמים: תחילה, סגנון הריצה שלו, שנראה לעיתים לא הגיוני בעליל. בעוד שרוב הרצים מקבלים את הכדור לידיהם, מאתרים נתיב פנוי עד כמה שאפשר ורצים בכל הכוח, בל רוקד ומפזז עם תנועות רוחביות, לפעמים למשך 4-5 שניות או יותר, כדי לנסות ולאתר את הנתיב הטוב ביותר עבורו. מה שנראה תחילה כמו טירוף מהסוג שגורם למאמנים לתלוש שערות, הפך מהר מאוד לנוסחה שהופכת ריצות של 2 ו-3 יארד לכאלה של 6, 8 ו-15 יארד ומכריחה שחקני הגנה לעשות משהו שמנוגד לאינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלהם - לחכות.

        "אני נמצא במקום הכי טוב באצטדיון כדי לראות אותו עובד", אמר רות'לסברגר ב-2017, "לפעמים אני נותן לו את הכדור ובראש אני חושב 'נו, אתה מתכנן לעשות משהו בעתיד הקרוב?', אבל הוא מחכה כי הוא סבלני והוא יודע למה. זה עובד". אדם באטלר, שחקן ההגנה של ניו אינגלנד, תיאר את הלך הרוח בצד השני, כשהכדור אצל בל: "אתה לא יכול להתייחס אליו כמו לכל רץ אחר. הוא ייחודי כי הוא כל כך סבלני, אז אתה חייב להיות סבלני כמוהו".

        הסיבה השנייה שבל נחשב לנכס היא השתייכותו לדור החדש של הרצים - אלו שיכולים לתפקד באותה יעילות כרסיברים. שחקנים כמו בל, טוד גרלי, כריסטיאן מקאפרי ואלווין קמארה מדלגים בין שתי העמדות בלי קושי, מה שהופך אותם לסיוט של ממש עבור כל הגנה. בעונה החולפת בל השיג 655 יארדים כרסיבר. ברזומה שלו יש גם עונה של 854 יארדים דרך האוויר. זה יותר מהרוב המכריע של הרסיברים בליגה, וכשמוסיפים את זה ליותר מ-1,000 יארדים על הקרקע בכל עונה למעט עונת הרוקי שלו והעונה בה היה פצוע, מקבלים ממוצע לא אנושי של 130 יארדים למשחק. עד כמה בל נחשב לשחקן-על בעיניי הקולגות שלו? בסוף עונת 2017, המשאל הרשמי של שחקני ה-NFL דירג אותו כחמישי בטיבו בליגה. לא הרץ החמישי בטיבו, השחקן החמישי בטיבו, אחרי טום בריידי, אנטוניו בראון, קרסון וונץ וחוליו ג'ונס. טוד גרלי נבחר שישי והרץ הבא אחריהם היה כבר במקום ה-20.

        עם כל השבחים והמספרים האלה, בל התקרב לסוף חוזה הרוקי שלו (ב-NFL, חוזה רוקי נמשך 4 עונות עם אופציה חד-צדדית של הקבוצה לעונה חמישית) כשהוא יודע שזה הצ'אנס שלו להרוויח בגדול. רץ אחורי זו העמדה הכי שוחקת פיזית שיש. רוב הסיכויים הם שהחוזה הבא של בל יהיה האחרון שלו ואם לא, זה בוודאות יהיה החוזה הגדול האחרון שלו. אין יותר מדי מקרים של רצים שנשארו פרודוקטיביים אחרי גיל 30 וגם אלו שכן, עשו זאת בתפקידים משניים ועל חוזים צנועים יחסית. בל יודע טוב מאוד את כל זה והבקשה שלו היתה פשוטה - להפוך לרץ האחורי המרוויח ביותר בליגה. עסקאות-על ב-NFL בדרך כלל עובדות באופן הדרגתי. בכל פגרה מגיע תורו של שחקן אחר להפוך לבכיר המשתכרים בעמדה שלו.

        בל המתין בסבלנות, כמו שהוא יודע, כדי לראות מה יקבל גרלי - ההוא מהמקום השישי בדירוג השחקנים של 2017 - וראה את לוס אנג'לס ראמס מעניקים לו חוזה ל-4 עונות תמורת 60 מיליון דולר והפרט החשוב ביותר: 45 מיליון דולר מובטחים. להיכנס לכל המתמטיקה המורכבת של החוזים ב-NFL זו משימת התאבדות אבל דבר אחד חשוב להבין - מרבית החוזים מבוססים על פרמיות ובונוסים למיניהם ופעמים רבות, לא מבוטחים נגד פציעה שעלולה להגיע בכל רגע. לכן הנתון הזה של 'כסף מובטח' כל כך קריטי. ההצעות שקיבל בל מפיטסבורג, לפני ואחרי שגרלי קבע את הרף החדש, לא היו מספיק טובות, לדעתו. על פי דיווחים, הגבוהה ביניהן היתה על סכום כולל של 70 מיליון דולר, אבל עם 33 מיליון מובטחים בלבד - כ-25% נמוך יותר ממה שהחבר מלוס אנג'לס קיבל.

        אז בל לא חתם והסטילרס מצדם הפסיקו לשפר את ההצעות כשהם יודעים שיש להם אופציה להחתים את בל על 'פרנצ'ייז תג' - חוזה לעונה אחת עם שכר שמחושב על ידי צד שלישי. במקרה של בל, השכר הזה היה 14.5 מיליון דולר. כך הגיעו שני הצדדים למבוי הסתום הנוכחי. ככל שהזמן עבר והאפשרות שבל לא ישחק העונה הפכה ליותר ריאלית, עלו התהיות - איך בפיטסבורג לא מתגמשים ובאים לקראת מי שמוביל את ההתקפה שלהם ברוב המדדים הסטטיסטיים? נכון, יש לסטילרס כבר שני שחקנים התקפה שמרוויחים סכומי עתק (רות'לסברגר ובראון) ולא משאירים יותר מדי מקום מתחת תקרת השכר, אבל הכלל הבלתי כתוב בליגה הוא שקבוצות מוצאות את הדרך להשאיר אצלן את מי שמוגדר כעוגן, ככזה שאין לו תחליף. והנה הזמן חלף ועכשיו כבר ברור שבל סיים את ימיו בעיר הפלדה. בשורה התחתונה, הנהלת הקבוצה קיבלה החלטה מודעת - אנחנו מוכנים לשלם לבל שכר שמתאים לרץ אחורי מהדרג העליון בליגה, ולא מעבר לכך. ובמשך זמן מה, ההחלטה הזו נראתה מסוכנת לכל הפחות ותמוהה לכל היותר.

        אנטוניו בראון פיטסבורג סטילרס (AP)
        אנטוניו בראון והסטילרס מסתדרים מצוין, תודה ששאלתם (צילום: AP)

        "תנו לביל בליצ'יק מורה בכיתה ג' והוא יוציא ממנה 1,000 יארד לעונה". הציטוט הזה, השייך לפרשן NBC כריס קולינסוורת ומתייחס למאמן ניו אינגלנד, שבאופן מסורתי מחליף רצים כמו גרביים ועדיין משיג תוצאות, מסמל את הצד השני של המשוואה. במשך שנים מתקיים דיון על חלקם של הרצים עצמם באיכות של משחק הריצה. זו שאלה קלאסית של ביצה ותרנגולת: מה בא קודם, הרץ או הקו ההתקפי שחוסם עבורו? מי חשוב יותר, האיש שנושא את הכדור או חמשת הסמי-טריילרים שמפלסים עבורו את הדרך? אין ספק שהרצים הם אלו שזוכים למירב התשבחות ותשומת הלב, אבל אפשר לטעון שזה בגלל שהרבה יותר קל לשווק אתלט-על שנראה ומתנהג כמו כוכב וגם מחזיק פיזית את הכדור, מאשר חמישה גברים במשקל 150 ק"ג פלוס.

        עבור המומחים שמנתחים את המשחק ברמות שמעבר לצופה הסטנדרטי, הקו ההתקפי של פיטסבורג נחשב לאחד הטובים בליגה. הוא מורכב מחמישה שחקנים שמשחקים יחד כבר 5 שנים - נצח במונחי סגלים ב-NFL. נכון למחזור האחרון, האתר Pro football focus אף דירג אותו במקום הראשון מבין כל 32 הקבוצות. זה מה שהופך את הסיפור הזה למעניין כל כך - הזדמנות לבחון בתנאי מעבדה מי חשוב יותר להצלחת הקבוצה. ההתקפה של פיטסבורג, נכון לתחילת העונה, כמעט ולא השתנתה לעומת העונה הקודמת. אותו קוורטרבק, אותם שני רסיברים מובילים (בראון וג'ו ג'ו סמית שוסטר), אותם שני טייט אנדס (ג'סי ג'יימס ו-ואנס מקדונלד) ואותו קו התקפי. ההבדל היחיד? בשנה שעברה הרץ המוביל היה בל והפעם זה ג'יימס קונר - שחקן עונה שניה שבשנה שעברה צבר 144 יארדים בסך הכול.

        כשנפתחה העונה וכולם נשאו עיניהם לראות כיצד הסטילרס מסתדרים בלי האס שלהם, היה נראה שהם צריכים אותו הרבה יותר ממה שהוא צריך אותם. אחרי ארבעה מחזורים, פיטסבורג דשדשה עם ניצחון, שני הפסדים ותיקו נדיר דווקא מול קליבלנד - בימים כתיקונם בשר תותחים. קונר כיכב במחזור הפתיחה אבל בשלושת המחזורים שלאחר מכן צבר רק 110 יארדים. באותה תקופה, כל הדיווחים והערכות, כולל של אנשי פיטסבורג עצמם און רקורד, היו שבל יתייצב באזור המחזור ה-7 או ה-8, מתוך מחשבה שעונה של 8-10 משחקים לא תהיה קשה מדי פיזית ועל הדרך, הוא יוכל לשחק את תפקיד המושיע ולהעלות את ערכו בשוק לקראת הפגרה.

        ואז הגיע הטוויסט. הסטילרס יצאו מההלם והתחילו לדרוס כל דבר שזז, ומה שחשוב יותר לציין זה שהם עשו זאת מבלי לשנות את אופי ההתקפה שלהם. קונר קיבל את אותן 25-30 נגיעות למשחק שבל קיבל עונה קודם לכן והגיב עם משחקים של 185, 129, 212 ו-163 יארדים. כאשר נותרו עוד שבעה משחקים לסיום העונה, הוא עומד על 204 נגיעות, 1158 יארדים ו-11 טאצ'דאונים - שני רק לאותו טוד גרלי, שגם שיחק משחק אחד יותר (לוס אנג'לס עדיין לא קיבלה את שבוע המנוחה שלה).


        אז נכון לעכשיו, הנהלת פיטסבורג נראית כמו המרוויחה הגדולה מהסיפור הזה. הקבוצה מתפקדת, המספרים זהים כמעט לחלוטין, הכרטיס לפלייאוף די מובטח ואף אחד כבר לא שואל במסיבות העיתונאים אם בל חסר. ההערכות הן גם שהשבועות האחרונים שינו את עמדתו של בל ומנעו ממנו לחזור לחצי השני של העונה. הוא לא רצה להגיע ולהתייבש על הספסל, אבל השאלה הגדולה היא איפה זה מותיר אותו מבחינת שווי שוק? במצב הנוכחי, קשה להתווכח עם מי שטוען שבל הוא בסך הכול רץ אחורי טוב מאוד, שנהנה מכך שהוא משחק לצד קוורטרבק מדרג העילית של הליגה, הרסיבר הטוב ביותר בעולם וקו התקפי משובח. לא מסכימים? הנה, תראו, החליפו אותו בשחקן אנונימי והתוצאה זהה.

        את התשובות נקבל במרץ, כאשר קבוצות יתחילו להחתים שחקנים חופשיים לעונה הבאה. לא חסרות קבוצות עם מקום מתחת לתקרת השכר שישמחו לקבל את בל, השאלה היא באיזה מחיר. כל דבר פחות מחוזה החלומות עליו הוא נלחם יהיה הודאה בתבוסה, אבל קשה למצוא מישהו שמעריך שהוא יוכל לקבל את אותו חוזה. גם אם אתם לא שייכים לצד שחושב שבל הוא בסה"כ תוצר של סביבה איכותית, מדובר בשחקן שיהיה בן 27 בעונה הבאה, וחוזר אחרי עונה שלמה בה לא שיחק. במציאות האכזרית של ה-NFL, בה קבוצות זורקות שחקנים בלי לחשוב פעמיים בשנייה שהם מפסיקים לתת תפוקה, אף אחד לא יזכור לו חסר נעורים. בטח לא חסד נעורים שעכשיו גם מוטל בספק. יכול להיות שהפעם, בפעם הראשונה בקריירה שלו, הסבלנות המפורסמת של לביאון בל לא תשתלם.