לטועמה יש את זה

כמו חייל ממשומע התייצב אתמול סלים טועמה לתורנות השבת שלו בזמן ובמקום הקבוע. בלומפילד, שבת אחר הצהריים, 18 מטר משער היריב, הוא השער הדרומי. בלמי היריב והשופטים משתפים אף הם פעולה. טועמה לא מאכזב. בעיטה מדודה, מדויקת, מלטפת. הפעם טועמה רק משווה.

בכדורגל יש את אומנות הכידרור, אומנות המסירה, אומנות העצירה ואומנות הבעיטה. טועמה הצטרף בשבוע האחרון לרשימה ארוכה של אומנים, זרים ומקומיים, שיש להם את זה. את בעיטת העונשין הרכה והמכוונת היטב לחיבורים.

מצלמות הטלוויזיה חושקות בסוג הבעיטות הזה שמצטלם כל כך טוב. הן לא מסתפקות בבעיטה עצמה ובמפגש של הכדור עם הרשת. הן, המצלמות, מלוות את מסלול הכדור מהשנייה שבה הוא נבעט עד לצהלת האומן. לא פעם נדמה שהבועט הוא אחד מצוות שידורי החוץ והוא בכלל ממלא אחר הוראותיו של במאי הטלוויזיה.

ואחר כך מגיעים ההילוכים החוזרים המרתקים והמהפנטים, שבהם תמיד קיים החשש שמא כדורו של האומן יחמוק לו החוצה. אבל הבמאים והצלמים אינם מאכזבים. טועמה אכן כובש והצופים מקליטים ושומרים בספרייה.

טועמה הוא פאנטאסיסט. לא קשר ולא חלוץ. אל בעיטות העונשין הקטלניות שלו התוודענו רק לאחרונה. לכידרור וליכולת הפריצה מהאגף, שלאחריה מגיע שינוי הכיוון לעבר המרכז, התוודענו בשלוש השנים האחרונות.

לא כל המאמנים אוהבים פאנטאסיסטים. בוודאי לא אלה שקבוצתם משחקת את ה-2-4-4 הקלאסי והמגודר. פאנטאסיסט מבחינת מאמנים רבים הוא מותרות. מצד אחד קשה לוותר על הדימיון שבמשחקם, על הפאנטאסיה, ועל היותם בלתי צפויים. עליהם בעיקר נאמר שבהברקה אחת הם מסוגלים להכריע את תוצאת המשחק. מצד שני, כל הפאנטאסיסטים הם פורקי עול, לא ממושמעים טקטית והחלק ההגנתי אצלם, באופן טבעי, איננו מרשים.

קשטן, בעיקר בגלל אישיותו והמשמעת הקפדנית במגרש של קבוצותיו, מצליח להפיק מטועמה את המקסימום. וזה אומר שטועמה מבין שאם לא ישתתף במאמץ ההגנתי, הוא יראה הרכב רק בדמיונו.

אינני רוצה להשמע כפופוליסט וכמי שקופץ על הסוס האציל והדוהר. גם אין זה הזמן לחזור ולהתחשבן עם המאמן הלאומי אברהם גרנט משום שמשחקה הבא של הנבחרת עדיין רחוק. אבל כיצד זה שלטועמה לא נמצא עד היום מקום ולו בסגל הרחב של הנבחרת?

הרי על גל אלברמן ממכבי פתח תקוה כמעט לא שמענו עד שגרנט החליט לצרפו לנבחרת ששיחקה נגד מקדוניה, ועכשיו אלברמן שוב חוזר להיות כמעט אנונימוס.

מה עוד צריך טועמה לעשות ולהפגין כדי להגיע לנבחרת? לעבור למכבי פתח תקוה? לקנות מוצרי חשמל של סוני?

אפרופו הקבוצה המעניינת תמיד של האחים לוזון. כמו רבים מבעלי הקבוצות, גם הם בנו את תקציב קבוצתם על משחקים נגד קבוצות כמכבי תל אביב. כמה אלפי כרטיסים שנמכרים למשחק נגד קבוצת צמרת היוו גורם חשוב במאזן השנתי.

אבל מכבי ת"א כבר לא מה שהיתה. האוהדים מתוסכלים והיאוש גובר. שלא לדבר על העובדה האכזרית מבחינת עמוס לוזון, שהחבורה של קלינגר הגיעה למלאבס שבוע אחרי ההפסד המביך בדרבי.

וכך, רק כמה מאות צהובים הטריחו עצמם לפתח תקוה ונשמו לרווחה אחרי הניצחון הדחוק והמוסף על אחת מקבוצות התחתית של ליגת העל. אלפי אוהדים אובייקטיבים, חובבי כדורגל נטו שמכבי תל אביב תמיד סיקרנה אותם, כבר מזמן מספקים את סקרנותם בקרית אליעזר ובבלומפילד כאשר הוא לובש אדום, כמו אתמול.