יוליה גלושקו ואני הפכנו לחברים טובים לפני הרבה שנים, כשעוד שיחקתי במכבי חיפה, ונפגשנו בצילומים לתוכנית באחד הערוצים המקומיים. אנחנו בני אותו גיל, ומאז אנחנו בקשר: מתכתבים מדי פעם בווטסאפ, מתעניינים, עוקבים אחרי הקריירות של שנינו וגם נפגשים בקיץ בניו יורק.
שנינו מבינים כמה רציניים אנחנו בדרך שבה אנחנו מתייחסים לספורט בכלל ולקריירה שלנו בפרט, ויש בינינו דינמיקה יפה. העולמות שלנו דומים, כביכול, כי שנינו לא נולדנו בישראל, אבל רואים בעצמנו ישראלים לכל דבר: יוליה עלתה בגיל תשע, ואני התחלתי לשחק בארץ בגיל 19. דיברנו במהלך השיחות שלנו לא מעט על הישראליות שלנו.
גם השגרה שלנו דומה, אבל לא באמת. אנחנו מבלים לא מעט זמן מחוץ לבית, בנסיעות לחו"ל. שנינו יודעים מה זה להיות לבד: אמנם אני חלק מקבוצה, אבל כשאתה מגיע למועדון חדש, בלי להכיר אף אחד, אתה מבין מה טניסאי עובר.
אני לא חושב שיוליה בודדה. היא נוסעת לכל כך הרבה טורנירים, ופוגשת בהם שוב ושוב כמעט את אותן יריבות, כך שעם הזמן נוצר חיבור ביניהן והן הופכות ליריבות שהן גם חברות. לפעמים אני צוחק עליה ואומר לה שאולי עדיף להתאמן ולטייל לבד מאשר עם קבוצה שלמה של אנשים, אבל אני חושב שקבוצתיות היא חלק מהקסם של הכדורסל: לפעמים מתחברים יותר לאנשים ולפעמים מסתדרים איתם פחות, וכשעולים למגרש, כולם לובשים את אותם מדים ופועלים למען אותה מטרה, וזורקים מהחלון את כל מה שהשתבש בדרך.
אני לעולם לא מדבר עם יוליה בעברית, כי אז אני ארגיש די מטופש לידה. רוסית? אני אפילו לא מתקרב לאזור הזה. אני רואה את יוליה, את הדרך שהיא עוברת ואת הצורה שבה היא עובדת, מתאמנת ומשחקת, ואני גאה בה. אני מאחל לה שתמשיך לצמוח כאדם וכספורטאית, שתמשיך לטפס ולהצליח ושתזכה בכמה שיותר תארים.
הספורטאי שהייתי הכי רוצה שתהיה לו שנה טובה: לכל כתבות הפרויקט
