לכל אחד מאיתנו קל לומר בימים אלה את צמד המילים "שנה טובה", אבל כמה אנחנו מוכנים לעשות כדי שהשנה תהיה באמת טובה? עבורי, הסיפור המרגש של לונה צ'מטאי-סלפטר הוא לא סתם מיוחד, אלא מקרה שכולנו צריכים ללמוד ממנו לקח לעתיד.
בחרתי בלונה כמי שאני מאחל לה שנה טובה במיוחד, למרות שאיננו מכירים ומעולם לא נפגשנו או שוחחנו. דווקא האישה הזו, שהצליחה להעלות על פנינו חיוך ולהכניס שמחה לליבנו ברגע מפתיע שאף אחד לא ציפה לו, סבלה כל כך הרבה בדרך ויצאה למלחמה שנראתה חסרת סיכוי כדי לזכות לייצג את מדינת ישראל.
לונה לא חיפשה מקלט מדיני, אלא מצאה כאן אהבה אמיתית והקימה מסגרת חיים עם בעל במדינה שהפכה עבורה לבית - אבל הממסד, זה שדאג כל כך לקרב אותה אחרי שזכתה במדליית הזהב באליפות אירופה, הוא זה שניסה קודם לכן להרחיק אותה.
ככה זה אצלנו: אנחנו מתלכדים רק ברגעים קשים או ברגעי שמחה. לכן, בעיניי, אין אחת שההצלחה והנחת מגיעות לה יותר מלונה. התגאיתי בה כשניצחה בריצה ל-10,000 מטרים, והתגאיתי בה גם כעבור יומיים כשטעתה והפסידה בגלל טעות בגמר ל-5,000 מטרים. אין אנושי יותר מזה. שמחתי בשמחתה וכאבתי את כאבה.
כשהייתי ילד גדלתי באשדוד, שנחשבה אז פריפריה לכל דבר, והיום היא אחת הערים הגדולות והמצליחות בישראל. למדתי שההצלחה יכולה להגיע רק דרך רגעים קשים. מי שלא מתמודד עם הקושי, לא יכול להגיע לרגע השמח. והלקח לכולנו מסיפורה של לונה הוא שלפעמים אנחנו עסוקים מדי בהשמצות, ושוכחים שפרגון לא עולה כסף. לעתים, גם כשנראה שלאדם אחר יש הכל, הוא עדיין זקוק למילה אחת טובה.
לקראת השנה החדשה, אני בעיקר מאחל ללונה שתקבל מכל הסובבים את התחושה שלה כישראלית אמיתית, ושתזכה לחיבור ולחיבוק שמגיעים לה - לא בגלל שזכתה במדליה, אלא פשוט בגלל שמגיע לה.
הספורטאי שהייתי הכי רוצה שתהיה לו שנה טובה: לכל כתבות הפרויקט