בכל פעם שאני מגיע הביתה, לאילת, הדבר הראשון שאני ממהר לעשות הוא לרדת לבריכה ולשחות. אני הכי אוהב את סגנון הפרפר, אבל במסגרת האימונים שלי משלב דווקא חתירה. זה ספורט שהוא טוב לגוף, ובעיקר לנפש, אבל אני חייב להודות: זה כל כך שונה ורחוק ממני. המגרש לא משתנה לעולם, אתה מתחת למים לבד עם עצמך, והרוטינה חוזרת על עצמה שוב ושוב. לי זה נראה כמו סבל, ואני לא הייתי מסוגל לעולם להתמיד ולהיות שחיין. אצלנו, בגלישה, שום דבר לא מדיד, אין שגרה והכל משתנה כל הזמן. זה האקלים שאני צריך כדי ליהנות.
בגלל כל הסיבות האלה אני מעריץ את יעקב טומרקין. יעקב הוא חבר טוב, התחברנו לאורך השנים כשנפגשנו במכון וינגייט, בלימודים במרכז הבינתחומי (הוא לומד מינהל עסקים ואני למדתי ממשל), וכמובן כשהיינו יחד באולימפיאדות. יצא לנו לשוחח לא מעט על ההתמודדויות של שנינו, ובעיניי שחייה זה אחד הענפים הקשים שיש בעולם הספורטיבי.
יעקב עבר שנה מלאת תהפוכות, כשהפך לאבא לתינוקת קטנה לפני חודשיים וחצי (מזל טוב!). זה אירוע משמעותי בחייו של כל אדם, ובפרט כשמדובר בספורטאי: מצד אחד יש לך ילד שאתה צריך לדאוג לו ולטפל בו, השינה כבר לא כל כך רצופה ויש לך הרבה יותר מחויבות; מצד שני זה מכניס פרספקטיבה ופרופורציה לחיים, ואתה מסתכל על הספורט כספורט ולא כעניין של חיים או מוות.
לקראת השנה החדשה, אני מאחל ליעקב הרבה בריאות והצלחה, שיצליח להשיג את הקריטריון האולימפי ולשבור שיאים, ושיספיק ליהנות גם עם המשפחה החדשה שלו. ולקראת השנה הבאה אני כבר אאחל לו, וגם לי, שניפגש שוב בכפר האולימפי בטוקיו.
הספורטאי שהייתי הכי רוצה שתהיה לו שנה טובה: לכל כתבות הפרויקט