אני לא מכיר את עומרי כספי. מעולם לא נפגשנו או שוחחנו. אבל תמיד הרגשתי שיש דבר מסוים שקושר בינינו. זה נראה בפרטים הקטנים: כשאני התחלתי לחלום על אירופה, הוא נבחר בדראפט ה-NBA, וכשהוא סיים את עונת הרוקי שלו בליגה, אני חתמתי בגרמניה; שנינו בחרנו את החולצה מספר 18 ואנחנו לובשים אותה כבר שנים.
כספי, בזכות האופי המנטלי הנדיר שלו ובזכות ההישגים יוצאי הדופן שאליהם הגיע, הפך מודל לחיקוי עבור ילדים רבים. אני מודה שגם עבורי הוא כזה. מהצד זה נראה כאילו הוא חי את החיים הטובים, וה-NBA זו הקצפת של הכדורסל העולמי, אבל לא הכל ורוד שם, והקשיים רבים. הוא עבר המון לאורך הקריירה. בקבוצה אחת לא שיחק, בקבוצה אחרת לא ספרו אותו, אחר כך נפצע ושום דבר לא שבר אותו.
הוא תמיד נלחם על מקומו, נלחם כדי לקבל הזדמנות נוספת, לא ויתר לעצמו - והצליח. העונה הנוכחית היא העונה העשירית שלו בארה"ב, וזה הישג בלתי נתפס. היו לו לאורך השנים לא מעט הזדמנויות לחזור לאזור הנוחות ולשוב למעמד הכוכב בישראל, אבל הוא לא נכנע.
מה שקרה בעונה האחרונה, עם הפציעה שגרמה לשחרורו מגולדן סטייט, שבועות ספורים לפני הגשמת החלום והזכייה באליפות, בא בתזמון הכי גרוע מבחינתו, אבל אין לי ספק שגם מזה הוא ייצא. אנחנו לא משופעים בספורטאים עם אופי כל כך חזק. בעיניי הוא ממש בלתי שביר.
אני מאחל לעומרי שיהיה בריא השנה. זה הכל. אני בטוח שאם לא ייפצע, כל השאר כבר יבוא מעצמו.
הספורטאי שהייתי הכי רוצה שתהיה לו שנה טובה: לכל כתבות הפרויקט