בשורת נתניה ובאר-שבע

מי זוכר את "שש הגדולות"? רק לא מזמן זה היה אחד המושגים הברורים ביותר בכדורגל שלנו. ואלה שש הגדולות: מכבי חיפה, הפועל ומכבי תל-אביב, בית"ר ירושלים, הפועל חיפה, הפועל פתח-תקוה. שאר המועדונים נחשבו ליגה שנייה. עברו בקושי שנתיים-שלוש, ונשארנו עם "שלוש הגדולות". הפועל חיפה התפרקה, הפועל פתח-תקוה התבלבלה, בית"ר ירושלים קרסה. מבין הנסוגות, רק בית"ר נראית כמי שתחזור, לאט אמנם, למקומה הטבעי בצמרת. בית"ר זה מועדון של אליפויות, הפועל חיפה (להוציא החריג של 99') ופתח-תקוה (מאז 1963) הן לא קבוצות של אליפות.

תהליך סינון טבעי ובריא ניער את שלושת המועדונים הללו, שניצבו על יסודות כלכליים וארגוניים רעועים ובה בעת הציבו לעצמם רף ציפיות מקצועי גבוה מדי. על מקומם מתחת לחבורה המובילה התחרו מועדונים שהתארגנו באופן מוצלח יותר, ומועט ציפיות יותר, כמו עירוני אשדוד ומכבי פתח-תקוה. אלא שלפתח-תקוה אין קהל, ואשדוד הוא עדיין מועדון צעיר מדי בליגה הבכירה, ואת פניו מעטרים לא מעט פצעי בגרות. עתיד גדול צפוי לו. בעתיד.

וכאן נכנסות לתמונה שתי הבשורות המשמחות של הסיבוב הראשון בליגת העל: מכבי נתניה והפועל באר-שבע. שני מועדוני פאר בשנות השבעים (חמש אליפויות ביחד!), שני מועדוני צמרת בשנות השמונים, שני מועדוני השדה (אלה שמחוץ לשלוש הערים הגדולות) החשובים ביותר בדור האחרון.

נתניה ובאר-שבע בילו בשנות התשעים לא מעט עונות בתחתית הליגה הראשונה או בליגה השנייה. זה היה לוקסוס שהכדורגל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו. כי לנתניה ובאר-שבע יש את כל הסיבות להיות המועדונים ששוכנים בשולי הצמרת, מתחת לשלוש או ארבע הגדולות: שתיהן מייצגות ערי כדורגל קלאסיות, עם בסיס קהל נרחב, מסורת ארוכת שנים, כמות עצומה של כשרונות צעירים (בנתניה, סיפור מדהים בפני עצמו, הם נודדים לבית"ר טוברוק) ונטייה היסטורית לשחק כדורגל חיובי והתקפי. מה צריך יותר.

- הערת ביניים: לא במקרה ראובן עטר פורח בנתניה. אין לך קהל אוהדים שיאפשר לשחקן כזה להשתחרר מאשר קהל שחונך על ברכיהם של עודד מכנס ושלום תקוה. ועוד הערה: מבחינת התפקיד ההיסטורי שלה בכדורגל הישראלי, מכבי חיפה היא ממשיכת דרכה של מכבי נתניה. נתניה, עם חמש אליפויות בשנות השבעים והשמונים, היתה המועדון הראשון (השני היה באר-שבע) שהציב אלטרנטיבה מבריקה לכדורגל התל-אביבי העוצמתי. חיפה החליפה אותה בתפקיד (נתניה לקחה את האליפות האחרונה שלה ב-83', חיפה לקחה את הראשונה ב-84'). בשנות השיא שלה בעשור הקודם חיפה הסתייעה בלא מעט שחקנים שנרכשו מנתניה פושטת הרגל (משה גלאם, רוני לוי, שי הולצמן וכיום אבישי ז'אנו) והתאימו לה מבחינה סגנונית. ולמי שממש רוצה להתעקש על תיאורית ההמשכיות: נתניה היא הקבוצה ה"אירופאית" הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי. היא היחידה שזכתה בתואר אירופאי. ב-1978, עונת הדאבל שלה בישראל, היא זכתה גם בגביע האינטרטוטו.

באר-שבע ונתניה עלו יחד לליגת העל, ושתיהן עברו בה שלוש עונות התאקלמות עם עליות ומורדות, לעיתים על סף ירידה ללאומית. אבל הנה היום, אחרי שעבר סיבוב שלם בליגת העל, שתי התאומות מדורגות במקומות הרביעי והחמישי, עם אותו מספר נקודות, מרחק ניצחון אחד מהמקום השלישי. אבל מה שמוזר למי שליווה אותן מקרוב בשנים הקשות זה לא הדירוג בטבלה (את העונה שעברה הן סיימו במקומות דומים, 5 ו-7), אלא התחושה שהולכת ומעמיקה משבוע לשבוע: זהו, מקומן מתקבע. הקרקע עליה הן עומדות נראית יציבה מתמיד. הענין הוא לא מקום רביעי או שישי (ולמה לא השלישי), אלא התחושה שנתניה ובאר שבע פשוט מצאו את עצמן.

התקציב של נתניה עדיין מזערי, הבעלים אשר אלון עדיין לא ברור, הקבוצה עדיין סופגת תבוסות בתדירות גבוהה מדי, אבל נראה שבנתניה התגבש מבנה אידיאלי לקבוצת שדה: שילוב של כשרונות מקומיים (צוקול, וילנר, וסיהון, זוויטי ואחרים), ותיקים שנפלטו מקבוצות העל (עטר, שלח ואפילו צרפתי) וזרים ברמה טובה יחסית לתקציב, שנתמכים על-ידי קהל אוהדים יציב. ויותר מהכל, נתניה נראית חיובית כמו נתניה: הכדורגל של לנדאו פורח, ראובן עטר זורח, הקהל כולו שמח.

הקרקע של באר-שבע, למרות הקשיים של השבועות האחרונים, נראית עוד יותר יציבה. זו עונה שנייה ברציפות שהיא בשולי הצמרת. משחק בית של באר-שבע הוא היחיד, מלבד זה של בית"ר, שמהווה סכנה ברורה לשלוש הגדולות. מכבי תל-אביב וחיפה כבר חטפו שם העונה. היריבות, אם נחזור לאווירת שנות השבעים, מאבדות נקודות כבר בצומת שער הנגב. באר-שבע היא כבר לא הפרובינציה חסרת הביטחון שכרעה ברך בפני שלמה שרף. באר-שבע מקבלת אופי של לופא קדוש.

ההצלחה של באר-שבע ונתניה חשובה לליגת העל מעצם העובדה שהן מספקות כמות ניכרת של אוהדים צבעוניים, עם פוטנציאל להמשך גדילה (בנתניה יש מי שטוען שכמות האוהדים הפוטנציאלית גדולה מזו של הפועל תל-אביב). אבל הצלחתן הכרחית לתשתית הכדורגל פה מסיבות אחרות, עוד יותר חשובות. אלה לא מועדוני העל הקפיטליסטים, שנרכשו על-ידי עשירי המדינה, זוכים לתקציבי עתק במונחים מקומיים וממוקמים בשלוש הערים הגדולות. אלה מועדוני שדה, שלא מתיימרים לזכות באליפות, אבל מבטיחים להציג כדורגל מעניין ולזנב ככל יכולתם במעצמות הגדולות.

כל ליגה טובה ויציבה חייבת שיהיו לה לפחות שתיים-שלוש קבוצות עירוניות כאלה, שמספקות לתושביהן סיבה טובה לבוא למגרש, ולאחרים מספקות סיבה לצפות בהן בטלוויזיה. באר-שבע ונתניה (ואחריהן אשדוד והפועל פתח-תקוה) הן אלה שעליהן מוטל למלא את החלל הגדול שבין מועדוני העל בישראל למועדוני הכאילו. הן יציקת המלט של הכדורגל הישראלי. אם באר-שבע ונתניה יסיימו את העונה כפי שהתחילו אותה, זו תהיה בשורה אופטימית מאוד לעתיד ליגת העל. ועוד יותר מזה: בשורה משמחת לכל אוהד כדורגל.