בשלוש השנים האחרונות, אחרי שסיים את האימונים, הטיפולים והשיעורים, נחשף שחר שפייר (18) לנדבך נוסף ולא שגרתי בדרכו להגשים את החלום ולהפוך לכדורגלן מקצועני: כמעט בכל שבוע חזר הריטואל על עצמו מחדש, ואת ההכנות למשחק הליגה בנוער או בנערים הוא השלים בגלישה באתר AirBNB. לא, הוא לא תיכנן גיחה לחופשה קצרה בחו"ל, אלא חיפש יחד עם אביו דירה שבה יוכלו ללון בשבת, במרחק הליכה מהמגרש. אלו הם חייו של ספורטאי דתי בישראל.
"להיות כדורגלן דתי זה אומר שאתה מוציא משהו כמו 30 אלף שקלים בשנה רק כדי שיהיה לך איפה לעשות את השבת", מסביר שפייר. "לא תמיד כל המשפחה יכולה לבוא איתי, אז להיות כדורגלן דתי זה גם להיות בודד לפעמים. השחקנים האחרים היו באים לבקר אותי ודואגים שלא אשאר לבד. זה עזר לי ברגעים הקשים. וכן, היו רגעים כאלה, רגעי שבירה, אבל אני תמיד מזכיר לעצמי את המטרה. אני לא כדורגלן רגיל, יש לי שליחות. אני רוצה להיות הכדורגלן הדתי הראשון שהצליח, ואני חולם לשחק בליגת האלופות או לעלות יום אחד עם נבחרת ישראל ליורו או למונדיאל. ביום חול, כמובן".
בשבוע שעבר חתם שפייר, קשר-חלוץ המתגורר במושב בני ראם בשפלה, על חוזה לשש שנים בהפועל מרמורק מהליגה הלאומית. הוא ישחק העונה בקבוצת הנוער וישתלב בד בבד גם בקבוצה הבוגרת, עמה החל כבר להתאמן. "אני מגיע לכל אימון עם חיוך מאוזן לאוזן", מספר שחר הנרגש. "זאת הפעם הראשונה שמשלמים לי בשביל לעשות את הדבר שאני הכי אוהב, לשחק כדורגל".
לערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט
מאחורי המאבק על קיום משחקי הכדורגל בשבת עומדים טיעונים רבים; צד אחד זועק להדתה, צד שני זועם על הדרה. רוב הוויכוחים נסובו סביב הזזת המשחקים בליגות הבוגרים, אבל הקושי האמיתי שבו נתקלים ספורטאים דתיים, ושמונע מהם להתפתח, נמצא בכלל בליגות הילדים והנוער שמשוחקות בשבת בבוקר.
שחר שפייר הוא הפנים של המציאות המורכבת הזאת.
שחר, בנם של משה (44, רואה חשבון) והדר (44, אדריכלית), הוא השני בין ארבעה אחים ואחיות. "הגננת שלו אמרה לי פעם: את השם של שחר אני אזכור, כי יום אחד יבואו לראיין אותי ולשאול מה הוא עשה כשהיה בגן", מספרת האם הגאה. "כשהילדים היו אמורים לצאת לחצר, הוא כבר היה מסדר אותם בשתי קבוצות ועושה 'כוחות' בכדורגל. הבנו בשלב מוקדם שיש בילד הזה משהו מיוחד, והיינו צריכים להחליט מה אנחנו עושים עם המתנה שהוא קיבל. האם מטפחים אותו ועוזרים לו ומתמודדים עם הקשיים, או מוותרים מראש וזורקים הכל לפח".
מראהו של משה שונה מכל אב אחר שנראה במגרשים. הוא חובש כיפה לבנה גדולה, ומחולצתו מבצבצות ציציות. "כמעט בכל שבת אני נתקל בבחירה בלתי אפשרית: האם להישאר בבית עם הבן הבכור שחוזר מהצבא, או לעשות את השבת בעיר אחרת עם הבן שמשחק כדורגל. זו אף פעם לא בחירה קלה, ואף פעם לא בחירה טובה. כואב לי שאני בכלל צריך להיות בסיטואציה הזאת. ולמה כל זה קורה? כי בחרנו להיות דתיים, וכי הקדוש ברוך הוא חנן את שחר בכישרון להיות כדורגלן. איננו מחפשים רחמים. יש קשיים, אבל ברוך השם אנחנו מצליחים להתמודד. המוטו שלנו תמיד היה: שחר הוא כדורגלן רגיל, והוא יתייצב לכל משחק".
- וזה מתסכל כשדווקא ממשלה דתית-ימנית היא זו ש"הכשירה" את הכדורגל בשבת וחתמה על הצו שיאפשר את קיום הליגות בשבת?
"אני לא יודע אם מתסכל זאת המילה הנכונה. זה בעיקר כואב. אתה לא יכול ולא רוצה לעצור את הילד שלך ולמנוע ממנו לממש את הפוטנציאל. אין לנו ציפיות מהפוליטיקאים. כתבתי לא מזמן לאחד מחברי הכנסת של הבית היהודי: ברור לי שאם היו מחליטים לפנות עשרה נערים ממאחז, הממשלה הייתה נופלת - אבל מאחר שזו 'רק' קדושת השבת, אפשר להחליק את זה. חבל שזה ככה. המדינה שלנו גם ככה קטנה, והספורט שלנו לא מספיק מפותח. ברגע שכל כך הרבה משחקים, תחרויות וטורנירים מתקיימים בשבת, מדירים 30 אחוזים מהאוכלוסייה מלהפוך לספורטאים מקצוענים. נפלנו קורבן לכפייה חילונית".
שחר: "בהתחלה חברים תמיד היו אומרים לי שבסוף אני אצטרך לבחור בין הכדורגל לדת. אבל הנה, עובדה שזה אפשרי. אני חושב שזה בכלל נס שאני עדיין משחק. יכול להיות שעם משפחה אחרת, לא הייתי מצליח לעשות את זה. פעם אחת, כשנשברתי, לא אמרתי לאבא 'חלאס, נמאס לי מהדת', אלא 'למשחק הבא אני לא מגיע'. מבחינתי, הגבולות תמיד היה ברורים. ידעתי על מה אני לא מוכן להתפשר. עכשיו, כשאני חושב על כל מה שעברתי סביב הנושא הזה, זה באמת נראה לי מטורף. אבל כשאתה בתוך זה, אתה לא חושב יותר מדי קדימה. אתה חי את הרגע ושורד".
שפייר החל את דרכו בקבוצות הילדים והנערים של מכבי רחובות, המוגדרות כקבוצות "צו פיוס", שאינן משחקות בשבת. "הייתי מבקיע 30 גולים בעונה, ורציתי לבחון את עצמי ברמות הגבוהות, אז בגיל 14 עברתי להפועל ראשון לציון שמשחקת בליגה הכי בכירה. קיבלתי שם בומבה, ואחרי שמונה שבועות עזבתי. כדי להגיע בזמן למשחק בשמונה בבוקר, הייתי צריך לקום בחמש". משה, האב: "היינו עושים את השבתות אצל ההורים שלי ברחובות. לסבא שלי הייתה קלנועית, שהותקנה בה מערכת שמאפשרת לנסוע בשבת. ככה שחר ואני היינו מגיעים למשחקי הבית. נסיעה של שמונה קילומטרים, ואחריה הליכה של עוד שלושה קילומטרים. שעתיים כל כיוון".
שחר: "לפעמים היו מצבים שהיינו עושים את כל הדרך הזאת, ובסוף הייתי משחק 20 דקות, או אפילו לא משחק בכלל. ואז הדרך ארוכה חזרה היא מתסכלת וקשה ועצובה. והעניין הוא שאתה שומר על השבת, אבל בכלל לא מרגיש את האווירה שלה, כשאתה חצי יום בדרכים בשביל המשחק". משה: "גם העניין של הקלנועית נפל מהר מאוד. באחת הנסיעות, 800 מטרים לפני שהגענו חזרה לרחובות, עצרה אותנו ניידת משטרה. נראה לי שהשוטר חשב שהוא נתקל בשני משוגעים: ראה אותי עם בגדי שבת וציצית, והבן שלי לידי במדי כדורגל. הסברנו לו את הסיטואציה והוא ליווה אותנו עד הכניסה לעיר, אבל הסביר שאסור לנסוע בקלנועית לצד כביש בין עירוני".
אחרי האפיזודה הקצרה בראשון לציון, חזר שפייר לרחובות - אבל האמביציה לשחק בליגות הגבוהות ולהתפתח לא נתנה לו מנוח. הוא שיחק במשך חצי עונה בהפועל כפר סבא, ממנה עבר להפועל פתח תקווה ומשם למכבי יבנה. כל הזמן הזה הוא המשיך לעבוד עם מאמן אישי, מעיין אזולאי, ובין לבין הספיק להיבחן באנורתוזיס פמגוסטה הקפריסאית. "הוא התקבל לקבוצת הנוער, אבל זה נפל בגלל שלא היה לו דרכון אירופי", טוען אביו.
- במגזר הדתי יש זרמים שונים, החמרות כאלה והקלות אחרות. בטח נתקלתם גם בלא מעט הערות.
משה: "מתחנו את החבל ההלכתי, ואני מקווה שלא קרענו אותו... בשנה שעברה הגענו לאיזשהו הסדר עם נהג ערבי, שהיה מסיע את שחר למשחקים ובחזרה, והיינו משלמים לו מראש. שום רב לא התיר את זה לחלוטין, אבל קיבלנו איזשהו אוקיי. אתה נתקל בלא מעט התלבטויות סביב הנושא הזה, ובסוף, ההחלטות הן שלנו ואנחנו צריכים להתמודד איתן. ום אחד, כששחר יהיה כדורגלן מפורסם, נכתוב ספר על כל השנים האלה. עברנו דברים הזויים".
- שחר, השמירה על השבת עיכבה את ההתפתחות שלך ומנעה ממך להפוך לשחקן טוב יותר? יכול להיות שאלמלא הקשיים וההתפשרויות האלה היית מגיע רחוק יותר?
"אם הייתי חילוני, יכול להיות שכבר לא הייתי משחק. כי כישרון זה דבר אחד, אבל הדבר החשוב ביותר הוא האופי. אם לא הייתי נתקל בכל הקשיים, ולא הייתי משקיע כל כך הרבה רק בשביל להגיע ולשחק, אולי הייתי ילד שהכל הולך לו קל מדי, אולי הייתי לוקח את הדברים כמובנים מאליהם, אולי הייתי משתעמם?".
משה: "יכול להיות שאם מלכתחילה הוא היה משחק בקבוצות מסדר הגודל של מכבי תל אביב הוא היה מתקדם מהר יותר".
שחר: "אבא, אתה יודע כמה חבר'ה אני זוכר ששיחקו במכבי תל אביב ודיברו עליהם ובנו עליהם, והיום הם בני 21 או 22, ומשחקים בליגה א'? זה לא אומר כלום".
משה: "במרמורק זה אמור להיות יותר קל. אני עובד כבר הרבה שנים עם ירון גפני ומוטי לוי מהעמותה לקידום הספורט ברחובות, והם קישרו בינינו. מנכ"ל המועדון אילן סגל הבטיח לעשות הכל שקבוצת הנוער לא תשחק בשבת, ובליגה הלאומית לבוגרים משחקים בימי שישי ושני".
שחר: "גם אם המשחקים בשישי יסתיימו בסמוך לכניסת השבת, ולא נספיק לנסוע הביתה, עצם העובדה שלא אצטרך ללכת למשחק בשבת תהיה משמעותית ותשנה מבחינתי את האווירה לטובה".
לעמוד הפייסבוק אהרל'ה ויסברג | מאחורי הק?ל??עים