דברים לחשוב עליהם אחרי המשחק בין הניו יורק ניקס לקליבלנד, חוץ מההרהור מדוע לבזבז שעתיים וחצי על שתי הקבוצות הללו:
1. שדוואן ואגנר (זה השם, באופן סופי, לא דהחואן ולא דהג'ואן) הוא דבר שבאמת עוד לא ראינו, בעיקר בגובה הזה. כולל אייברסון. לואגנר יש את כל מה שלאייברסון יש ועוד קליעה מרשימה מבחוץ. אבל הדבר שבאמת עוד לא ראינו בהקשר של ואגנר הוא שמדובר באחד הגלים הראשונים שמאיימים על הטוהר של כדורסל מקצועני באמריקה. אחרי הכל מדובר בשחקן שרק לפני שנה, כדי להגיע למכללת ממפיס (שאותה עזב אחרי שנה), הכריח את המאמן הראשי, ג'ון קאליפרי, למנות את אביו, מילטון ואגנר, לתפקיד עוזר מאמן למרות שהאבא היה נטול רקע אקדמי נחוץ לתפקיד. אז אם מרשים לדוואן לעשות ככה בגיל 18 (אחרי שבגיל 17, הרשה לו המאמן בתיכון לקלוע מאה נקודות נגד היריב, חתיכת ספורטיביות, אה?), למה הוא בכלל צריך לשמוע לג'ון לוקאס, ולמה צריך למסור לארבעת השחקנים האחרים בקבוצה אם אפשר ללכת לסל בכל מצב ולזרוק זריקות משוגעות משמונה מטר? למה באמת? ולחשוב שקליבלנד, בקיץ אחד, הביאה את ואגנר וויתרה על הכי אולד סקול שיש, אנדרה מילר.
2. שהניקס סובלים מאותה בעיה ממנה סובלת בית"ר ירושלים: מדובר בדוגמניות, אחת עברה תאונה קשה ואחת סתם הזדקנה, שמתעקשות לחיות על העבר שלהן. נכון שהניקס היו דוגמנים של מוצרי בניה, אבל בכל זאת, דוגמנים
3.הסטטיסטיקה היבשה לא מספרת את זה, אבל אלן יוסטון נותן את העונה הטובה ביותר שלו מאז שהגיע לניו יורק. יוסטון מתאמץ בהגנה, עוזר בריבאונד, לוקח את השחקן שלו לאחד על אחד ומייצר לעצמו מצבי קליעה, והזריקה שלו נקיה כמו בשנה האחרונה שלו בדטרויט, בעיקר בשניות האחרונות. יותר מכך: יוסטון באמת מתאמץ לכפות את עצמו כמנהיג, וחוץ משחקן אחד, כולם מתחילים לקבל אותו כמנהיג.
4. שהסטטיסטיקות היבשות כן מספרות שקורט תומאס הופך לאחד מהפורוורדים הכי טובים במזרח (למרות שהוא משחק כסנטר). תומאס תמיד היה שחקן הגנה נפלא (אישי וקבוצתי), ריבאונדים הוא תמיד לקח והוא אלוף העולם בלתת את התחת, אבל השנה הוא גם פוגעבעיקר מהכנפיים שלצדי קו העונשין ומהפינות. אף אחד לא צריך להיות מופתע מכך: תומאס, בשנה האחרונה שלו בקולג', היה אחד השחקנים היחידים בהיסטוריה שהובילו באותה שנה את המכללות בנקודות וריבאונדים. לרוע מזלו, הוא נפל על ריילי וון גנדי.
5. שהשילוב הזה, תומאס-יוסטון, הוא חלום של כל מאמן. מדובר בשני כוכבים שמוכנים לתת את הבמה לכוכב גדול מהם, בתנאי שהוא מבין את חשיבותו של הקונספט הקבוצתי. זה ההפסד הכי גדול מהפציעה של מקדייס.
6. שדון צ'ייני זה הדבר הכי טוב שקרה לניקס באחרונה. אחרי שנים של אימון דוגמטי נוקשה ומכביד, צ'ייני נותן לשחקנים שלו חופש ומתבסס בעיקר על משחק מעבר מהיר ותנועה לקלעים בהתקפה. הווארד אייזלי ןשאנון אנדרסון, שני שחקנים שגדלו על שיטה, היו צריכים את האנטידוט של אין שיטה כדי לחזור לעצמם, יוסטון ותומאס פורחים. לניקס אין מאזן טוב תחת צ'ייני, בטח שלא טוב כמו בימים של ון גנדי וריילי, אבל צ'ייני נותן לניקס תקווה ועתיד. זה חשובתסתכלו על מיאמי.
7. שהדבר ההעיקרי שעומד בעוכרי הניקס הוא לטרל ספריוול. מדהים להיווכח עד כמה אישיותו של בן אדם יכולה להשתלט על אישיותו האתלטית: במשחקים האחרונים ספריוול פשוט לא מסוגל לעשות סל אחרי אסיסט מחבריו, את הסלים שלו ספריוול עושה לבד. מהבחינה הזו, הריכולים על ספריוול חייבים לעבור למצב צבירה של ממשות (אתמול כבר נראה בגארדן, מעוז האהדה של ספריוול, שלט שמשחק המילים שלו אמר: "לשחרר את ס-פרי-ווילי"). ספריוול מתנגד, ואני לא חושב שהוא מתכוון לכך, למנהיגות של יוסטון שנעלם כשספריוול על המגרש.
8. שזה לא סיפור קל להיפטר מספריוול. למרות שהוא לא אייזיה ריידר, קבוצות לא חושבות פעמיים לפני שהן אומרות לו לא. הניקס צריכים להמתיק את הגלולה. יש שם מאסה של שחקנים כבדים (תומאס, וויתרספון, נייט, דוליאק והרינגטון, חוץ ממקדייס) שאפשר לותר על כל אחד מהם, חוץ מתומאס והרינגטון שיכול ללמד את הקבוצה איך לצאת מצלמו של יואינג בשלום. הפציעה של צ'רלי וורד רק הוכיחה כמה הוא לא חשוב. יש קבוצות שילכו על זה. בשנה שעברה אינדיאנה נתנה שחקן בעייתי (ג'יילן רוז) ועוד רכז (טרביס בסט) וקיבלה תמורתם את רון ארטסט, ברד מילר ורון מרסר. חוץ מזה, בשביל זה יש את פורטלנד בליגה.
9. שהריצה של דאלאס קרתה עם שיטת הגנה חזקה, עם שחקן שמיני חדש שעוד לא התאקלם סופית (וולט וויליאמס) ובלי ואן אקסל ולה פרנץ, שניים מחמשת השחקנים הכי חשובים שלהם; שהפציעות של סקרמנטו הכריחו אותה לגלות כמה בובי ג'קסון באמת טוב, כמה קיאון קלארק חשוב, לגלות את וואלאס ולהחתים את ג'ימי ג'קסון בתור שחקן אחד עשרה. שעם הבלאגן בלייקרס (מבחינת אאוטסיידריות, ברייאנט נמצא בסן דייגו), השנה היא השנה שבה תתחלף האלופה.
דברים לחשוב עליהם אחרי עוד וויקאנד של פוטבול:
1. שמזמן כבר לא היה כל כך הרבה עניין ומתח בריצה לפוטבול.
2. שג'רי רייס לועג לכל המחקרים על הזמן, וויקאנד אחרי וויקאנד.
3. שמי שרוצה לדעת למי יש את הסיכוי הטוב ביותר לזכות צריך להסתכל על: קו ההתקפה ששומר על הקוורטרבק ובמיוחד על כמה הקבוצות המיוחדות הן באמת מיוחדות.
4. שאחרי ג'ורדן, גם לפוטבול יש מייקל. ביום ראשון, במשחק נגד מיניסוטה, מייקל ויק, הקוורטרבק של אטלנטה, מסר 173 יארד ורץ 173 יארד. את ההארכה הוא ניצח בריצת טאצ'דאון שבמהלכה תיקלו שני שחקני מיניסוטה את עצמם לאחר שניסו לעצור את הריצה של ויק שחלף ביניהם. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה מהלך מהפלייסטיישן עבר למגרש עצמו.