ארבע דקות בתוך המחצית השנייה של משחק 5 בין אוקלהומה סיטי ויוטה, כשהת'אנדר בפיגור 18 ובדרך הישירה הביתה, פנה בילי דונובן לפתרון לו כל הפרשנים והצופים ציפו והוריד את כרמלו אנתוני לספסל. מאותה נקודה לקחו ראסל ווסטברוק ופול ג'ורג' את המושכות לידיים, ובשילוב בעיית עבירות של רודי גובר מן העבר השני הפכו את התוצאה באחד הקאמבקים המופלאים שראה פלייאוף ה-NBA. אלא שבמשחק הבא דונובן שוב ציוות את כרמלו ביחד עם שני הכוכבים. הת'אנדר הפסידו 19 נקודות בדקות של אנתוני על המגרש, וסיימו את דרכם בפלייאוף אחרי הפסד 96:91 לג'אז. הנתונים של הת'אנדר וכרמלו לאורך הסדרה? כשאנתוני היה על הספסל, OKC ניצחה בסדרה ב-32 הפרש מצטבר. איתו על המגרש הקבוצה הפסידה ב-58.
השילוב ההרסני עבור הת'אנדר מפתיע בהתחשב בעובדה שכרמלו לא שכח לשחק כדורסל. באותה תחילת המחצית הוא אף הציל חלקית את המשחק כשהלך על רודי גובר והדביק לסנטר של יוטה את העבירה השלישית והרביעית. מקור הבעיה הקבוצתית נבע מניסיון השילוב של שלושה שחקנים שאוהבים את הכדור ביד ומחפשים את הדרך הקצרה ביותר אל הסל. בפלייאוף אוקלהומה סיטי זרקו 32.5 פעמים למשחק זריקות מכדרור (אחת הזריקות הכי קשות בכדורסל), ומסרו פחות מכל קבוצה אחרת. והסיפור לא נגמר בכישלון של הת'אנדר. רק העונה חוותה גם במינסוטה על בשרה כיצד שילוב בין שלושה כוכבים יחד - קארל אנתוני טאונס, אנדרו וויגינס וג'ימי באטלר - מספיק רק למקום השמיני במערב והדחה בסיבוב הראשון בפלייאוף.
זו עוד אחת מהסיסמאות והקלישאות שאומתו והופרכו באופן מחקרי עם פריצת האנליטיקס ל-NBA. עידן האנליטיקס שינה את האופן שבו הכדורסל משוחק, כאשר משחק הפוסט וזריקות חצי המרחק שאפיינו את העשורים הקודמים התחלפו בקצב מהיר וטיווח מהשלוש. תחום האנליטיקס הוא מה שמאפשר לנו לדעת שעמרי כספי מצטיין בחיתוכים, שהייחוד של הארדן נובע מיכולת ההאטה שלו ושההשפעה ההגנתית של רודי גובר, בניכוי התרומה של השחקנים לצידו, היא הגבוהה ביותר בליגה. אלא שבעוד שישנם נתונים וניתוחים סטטיסטיים שמאפשרים לנו לדעת כמעט כל מה שאפשר לחלום עליו לגבי שחקן בודד, מעט יחסית ידוע לגבי האופן שבו שחקנים מסוימים ישתלבו יחד בקבוצה. לפני מספר חודשים כתב יהונתן אליהו על האנליטיקס הפסיכולוגי שמטרתו לכמת את הקשר הבין-אישי של שחקנים בקבוצה. הפן המשלים של התמונה הזו הוא הניתוח הקר והרציונלי שחוקר אילו שחקנים ניתן לשלב ביחד וכיצד.
"אתם עובדים עבור ניו אורלינס. דייל דמפס (ג'נרל מנג'ר הקבוצה, ז.ס) מגיע אליכם ואומר לכם - יש לנו הזדמנות להביא את דמרקוס קאזינס. בקבוצה כבר משחק אנתוני דייויס. יש לנו שעתיים להחליט. אילו נתונים אתם מחפשים?"
זו הייתה השאלה שהפנה זאק לואו מ-ESPN, לצוות שישב בפאנל על "עתיד האנליטיקס" בכנס סלואן - הכנס השנתי שנערך בבוסטון ואוסף אליו את טובי המוחות בתחום - לפני שנה. בעוד ששאלות אחרות של לואו זכו למענה מפורט, לשאלה הזו לא נמצאו תשובות. מדי שנה קבוצות נופלות בפיתוי של להוסיף עוד כישרון לקבוצה, ומוצאות עצמן לעיתים קרובות עם שחקנים שמתפקדים שלא בהתאם לרמת הכישרון שלהם. קווין לאב הגיע לקליבלנד בעונת 2014-15 עם תווית של המקום ה-11 בדירוג ה-MVP לעונה הקודמת, ועוד לא חזר לרמתו דאז, בין היתר כתוצאה מסגנון המשחק שהרחיק אותו מהסל אל מעבר לקשת השלוש.
רכש נוסף של קליבלנד, אייזאה תומאס, היה רחוק מהרמה שהציג בבוסטון ונשלח בטרייד במהלך העונה, תמורת שחקנים בעלי מוניטין פחות בהרבה. את המצב בפאנל הציל במעט מייק זארן, עוזרו של דני איינג' בבוסטון, שסיפר על האופן שבו הסלטיקס בחרו פורוורד. "שמנו לב שהפורוורדים שלנו נוטים להיות פנויים לזריקה באיזור חצי המרחק, אז הסתכלנו מי הפורוורדים שקולעים טוב משם. השמות היו: קווין גארנט, דירק נוביצקי וברנדון באס. אמרנו לעצמנו - רגע, את ברנדון באס אנחנו כן יכולים להביא..".
קבוצה אחת שלקחה את התחום ברצינות היא פילדלפיה. בתחילת הפלייאוף חשפו בסיקסרס טפח מעבודת מחלקת האנליטיקס המשודרגת שלהם, מחלקה שאספה אליה את טובי המוחות בעולם ה-Data Science על מנת להשיג את היתרון התחרותי על פני הקבוצות האחרות. מתוך 1.2 מיליארד שורות הקוד שנכתבו על ידי המחלקה העונה חלק מרכזי הוקדש על מנת לספק למאמן ברט בראון ניתוחים על כל החמישיות שהקבוצה יכולה להעלות יחד, חמישיות היריבה ואיך כל חמישייה אמורה לתפקד מול השנייה. "אפשר לדבר על השלשות שאטלנטה קולעים מהפינה, או על ג'ואל אמביד שאוהב ללכת שמאלה בפוסט", אומר בראון, "אבל מבחינתי השאלה הגדולה היא - אילו קבוצות משחקות טוב ביחד? אילו לא?".
לאורך העונה, הייתה החמישייה הראשונה של פילדלפיה אחת משלושת החמישיות היעילות בליגה, אלא שתשעה משחקים לתומה העונה הרגילה נפצע הכוכב ג'ואל אמביד. על מקומו של אמביד התחרו שניים - הסנטר המחליף רישון הולמס, ואמיר ג'ונסון הוותיק. עשר דקות עם הולמס לצד החמישייה הראשונה, בהן הקבוצה הפסידה בחמש נקודות במצטבר, הספיקו לבראון כדי לנסות את ג'ונסון במקומו. ההרכב הזה (כולל וריאציה שבה מרקו בלינלי מחליף את ג'יי ג'יי רדיק) ניצחו את היריבות בהפרש מצטבר של 42 נקודות ב-52 דקות משחק. במקום להתרסק, ניצחו הסיקסרס הצעירים את כל תשעת המשחקים שנותרו וסיימו במקום השלישי במזרח.
מה גורם לחמישיות מסוימות להתחבר טוב יותר מאחרות? במאמר שהתפרסם בשנת 2012, קבוצת חוקרים אמריקאית יצרה מדד בשם SPM (Skills plus-minus) שמודד כיצד שילוב של כישורים כמו קליעה, ניהול משחק, ריבאונד (התקפה או הגנה) ואחרים עובד בקבוצה אחת. מארג כישורים מסוים בקבוצה יכול ליצור סינרגיה - שלם שגדול מסך חלקיו. לעומת זאת, שילוב של כישורים לא מתאימים יוביל לכך ששחקנים ידרכו על הרגליים אחד של השני או לא יצליחו להביא את כל היכולת שלהם לידי ביטוי.
איך זה עובד? מאחר שכמות הריבאונדים שניתן לאסוף בהגנה מוגבלת, שני שחקנים שמורידים 10 ריבאונד הגנה למשחק לא יורידו 20 כאלו כאשר ישחקו ביחד. במקום להעלות עוד שחקן שמצטיין בריבאונד ההגנה, עדיף לקבוצה להרכיב לצידו שומר אישית טוב שיוריד את אחוזי היריבה, וכך יגדיל את היתרון היחסי של הקבוצה בריבאונד. מן העבר השני, לקבוצה בה משחק חוטף מצוין משתלם להעלות עוד שחקנים שמסוגלים לחטוף, משום שיחד הם יוצרים לחץ על הכדור שגדול מהלחץ של כל שחקן בנפרד ומגדילים את מספר החטיפות הכולל.
למרות שניתן להגיע לחלק מהמסקנות הללו גם על ידי שימוש בהיגיון בריא, התרומה המשמעותית שניתן לייחס למודל ה-SPM היא החותמת המדעית שהחלום הישן והרטוב על שילוב מספר כוכבים יחד לא יעבוד במציאות באותה מידת הצלחה כפי שהוא מצטייר בדמיון שלנו. לכוכבי NBA יש שני סמלי סטטוס - האחד הוא הקליעה, השני הוא ניהול המשחק. מעטים השחקנים שנחשבים כוכבים מבלי להגיע לרמה עילאית לפחות באחת מהתכונות הללו. אלא שאין סינרגיה שלילית גדולה יותר מאשר תוספת של שחקן שמייצר נקודות לקבוצה שכבר מחזיקה בשחקנים כאלו, או תוספת של מנהל משחק מעולה בהרכב שבו יש כבר אחד כזה. "בגלל ששחקנים צריכים לחלוק בכדור", כתבו החוקרים.
ככל שכמות הכישרון בקבוצה עולה, כך קשה יותר למצוא שילוב שבו כל השחקנים משחקים בשיאם. בחצי העונה הראשונה של קווין דוראנט בגולדן סטייט, סטף קרי ספג ירידה חדה ביכולת וזאת מבלי להזכיר את קליי תומפסון שהיה יכול לקלוע הרבה יותר נקודות בכל קבוצה אחרת. אלא שבעוד כמות הכישרון הגולמי במפרץ סן פרנסיסקו עולה משמעותית על יריבותיהן, קבוצות אחרות צריכות לנהל את הסגל שלהן באופן ממוקד יותר. ביריבה המשמעותית של הלוחמים במערב, יוסטון, ג'יימס הארדן וכריס פול הם אותה הגברת בשינוי אדרת.
גם הארדן וגם פול הם שחקנים שהיתרון המשמעותי שלהם מגיע לידי ביטוי כאשר הם מחזיקים בכדור ומייצרים מצבי קליעה, לעצמם או לאחרים. כאשר שניהם יחד על המגרש אחד מוביל את ההתקפה והשני צריך לנוע בלי הכדור. לכך מצא המאמן ד'אנטוני פתרון פשוט. השניים שיחקו בעונה הרגילה פחות מ-20 דקות יחד, מספר שעלה ל-22 בפלייאוף. לעומת זאת, בכל רגע נתון יוסטון זוכים לקבל על המגרש את אחד מהצמד הארדן - פול, מוקף בסוללת קלעים ושומרים ובקלינט קאפלה, שדואג לריבאונד ההתקפה, לאיום פיק-אנד-רול ולעוגן ההגנתי מתחת לסל. כך למרות סגל מפואר פחות, הרוקטס מצליחים להוות איום משמעותי לחלומות האליפות של גולדן סטייט השנה.
כאשר אבק הפלייאוף מתפזר, הקרדיט על הצלחה או כישלון מוענק קודם כל באופן אינדיבידואלי לשחקנים הגדולים. כמו באמרה המפורסמת של מייקל ג'ורדן, אין "אני" בקבוצה אבל יש "אני" בניצחון (באנגלית זה נשמע טוב יותר). אלא שמייקל ג'ורדן גם אמר כי "כישרון יכול לנצח משחק, אבל עבודת צוות ואינטליגנציה זוכות באליפויות". אנחנו אוהבים את הכוכבים שלנו כשהם מנצחים משחקים בכוחות עצמם, אבל אלו הריבאונדים של קווין לאב שמשלימים את הדומיננטיות ההתקפית של לברון ג'יימס, ניהול המשחק השקט של אל הורפורד שמפנה את יתר הסלטיקס הצעירים לקלוע או השילוב בין שחקנים יוצרים ושחקני משנה אידיאליים ביוסטון שמכתיבים את הסיפור של הקבוצות ומאפשרים לכוכבים לזהור. הסוציולוג וובר כתב על "הסרת הקסם מן העולם". כל עוד עולם האנליטיקס נמצא רק בתחילת המסע להפוך את השילוב בין שחקנים למדע, יש לנו הזדמנות ליהנות מהקסם הזה שקורה לנגד עינינו.
