ענקי ה-NFC

מאת שי גולדן

ארבעה שבועות לפני תום העונה המדהימה והבלתי אפשרית הזו, והדעת לא נותנת שלא נסתכן באיזה הימורון קטן, איזו תחזית מיניאטורית, משהו לזרוק אחר-כך לסל המיחזור. לא, לא, עדיין לא אבדה לנו מעט הבושה שנותרה בכיסנו, ולכן לא נבחר את המועמדים לחזור מטמפה ביי עם הוינס לומבארדי טרופי, אבל נסתכן ונבחר את חמישה השחקנים החשובים ביותר בפלייאוף הקרוב מליגת ה- NFC. חמישה השחקנים שהשפעתם, לטעמנו, תהיה המכרעת והקריטית ביותר בקביעת זהות הקבוצה שתזכה בתענוג לחטוף על הראש בסופרבול, מאלופת ה – AFC, בפריים טיים של החיים. אז הנה הם לפניכם, ארבעת שחקני העל וסינדרום קטן אחד.

הויקינגס הם קבוצת ההתקפה הטובה בליגה. נקודה. ביום נתון הם יכולים להוריד גשם על כל הגנה ב – NFL. אף אחד לא מתווכח עם העובדה הזו. את הויקינגס מנהלים דניס גרין על הקווים, דונטה קולפפר, מתחת לקסדת הקווטרבק וכריס קרטר בחדר ההלבשה. אבל הויקינגס הם רנדי מוס. בלעדיו הם קבוצת התקפה מוגבלת, התלויה ביכולת של קולפפר לבצע מהלכים גדולים. קולפפר מוכשר, אבל רחוק מלהיות הדבר האמיתי. מי שהפך את המעבר של קולפפר לגנרל על המגרש, לחלק כל-כך, ואת דניס גרין לגאון, הוא רנדי מוס.

מוס הוא האתלט הטוב ביותר בספורט המקצועני. בכל ענפי הספורט. היכולת שלו לתפוס את הכדור רק בהסתמך על היתרון הפיזי העצום שלו על כל הדפנסיב בקס בליגה, מאלצת את ההגנות לשמור עליו דאבל וטריפל טים, ולפעמים גם הגנה איזורית, שמכסה את מרחבי הפעילות שלו בלבד. הוא לבטח השחקן המלהיב ביותר בליגה, ואלמלא הנטייה שלו לנמנם במהלך רבעים שלמים, היה הופך כבר בעונתו הראשונה לשחקן הטוב בליגה. תואר הרסיבר הטוב בליגה שייך לו כבר מעונת הרוקי שלו. הויקינגס שנוטים להתפרק בפלייאוף זקוקים לפליי מייקניג שלו כמו חולה סכרת לאינסולין.

בזמן הפלייאוף, בו ההגנות מצופפות ומרביצות מתחת למגן המפשעה, הויקינגס זקוקים לקשיחות המנטלית של מוס, לאמונה שלו בעליונותו על גזע שחקני ההגנה וליכולת שלו להפוך זריקה של שישים יארד במרחק חמישה יארד ממנו למסירת לייזר גאונית. כשהכסף יהיה על השולחן, הויקינגס יצטרכו לשים את הכל על רנדי, או שחבל על הזמן. וזה בדוק. כבר שתי עונות ברציפות.

הסיבה שהאיגלס הם אחת משש המתחרות על תואר הפתעת העונה היא ההגנה שלה. בליגה של שחקני התקפה זוהרים והגנות צפופות ורעות, האיגלס נוגסים את הביסים הכי עבים במשחק הריצה של היריב. שליטה בכדור היא שם המשחק בפלייאוף, ואם לאיגלס יש יכולת לשתק את משחק הריצה של היריב, יש להם יכולת להכתיב קצב משחק. בפלייאוף מדובר בכל ההבדל כולו. אבל האיגלס לא יגיעו רחוק, גם אם ההגנה שלהם תעצור קבוצות על שבע ועשר נקודות. האיגלס ילכו לכתובת שדונובן מקנאב ירשום על מעטפת הפלייאוף שלהם.

מקנאב שייך לזן הקוורטרבקים החדשים בליגה. שחורים, גדולים (מאוד), חזקים, (בעיקר בפלג הגוף התחתון), מצויינים בהשגת יארדים על הקרקע ובעלי משחק אווירי בינוני. את הטרנד התחיל רנדל קנינגהאם, וכעת מיישמים אותו סטיב מקניר בטייטנס, דונטה קולפפר ממינסוטה, שון קינג בטמפה, קורדל סטיוארט בפיטסבורג וג'ף בלייק בניו-אורלינס. כולם מצטיינים ביכולת שלהם לפתוח את הכיס ולמצוא חורים במרכז. גם לדן מרינו הייתה את היכולת לפתוח את הכיס, אבל לא את היכולת לעשות משהו עם החור במרכז. היכולת לייצר יארדים על הקרקע היא גם המפתח למשחק האווירי של האיגלס.

הפוטבול הפוסט מודרני יצר מצב פרדוקסלי בו ההגנות מתמקדות בעצירת הריצה של הקווטרבק ומזניחות את הכיסוי מאחור. בפלייאוף נברר אם למקנאב יש שיניים לנשוך הגנות הרפתקניות.

הפרי סייפטי היא התפקיד החשוב ביותר בהגנה בעידן הנוכחי בפוטבול. הוא כלבויניק הגנתי שתפקידו לסגור פערים מהירים על משחק הריצה, להיות ראש חץ בסייפטי בליץ ולעצור בניקל ובדיים לקורנרבקים. ג'ון לינץ' הוסיף לתפקיד מימד חדש – לעת צורך הוא משמש כליינבקר נוסף על המגרש. המימדים הגופניים הגדולים שלו, יחסית לסייפטי, טכניקת התיקול המהוקצעת שלו והאכזריות בה הוא מעניש את היריב, הופכים אותו לפקק אלטרנטיבי באמצע ההגנה של הבאקס. ירצו – ירמו בהגנה נגד הריצה וישלחו את לינץ' לבליץ. יחליטו אחרת – ישחקו איזורית רכה נגד קבוצות שמחפשות ליצור בלאגן התקפי על המגרש וייתנו ללינץ' לשוטט ולחפש קורבנות. ירצו אחרת – יבקשו מלינץ' לשחק אאוטסייד ליינבקר בהגנה מעובה נגד הריצה המפחדת מהטעיה שסופה מסירה.

לינץ' ממלא את התפקיד טוב יותר מכל אחד בליגה. למרות שהבאקס מגמגמים השנה ונדמים גבוליים בתמונת הפלייאוף, התחושה שלי היא שאם הם יגיעו לשם, הם הולכים עד הסוף. הם מסודרים, הם ממוקדים, הם שיטתיים, הם לא מרחמים על חלשים מהם וכשהם בפוקוס, אי אפשר להשיג נגדם נקודות. יש להם שלוש בעיות עיקריות: 1. חוסר יציבות במשחק ההתקפה 2. חוסר ניסיון בפלייאוף 3. הפציעה של ג'ון לינץ'. אם לינץ' חוזר לפלייאוף בריא, תסמכו על קבוצות כמו הסיינטס והויקינגס שתלויות באופן נואש במשחק האווירי, שישקשקו ממפגש עם הבאקס כמו שהסורים מפחדים מאפרים סנה.

הוא היה בדרך לשבור את שיא היארדים לעונה של דן מרינו. הוא היה בדרך להיות MVP, של הליגה, הפלייאוף והסופרבול בפעם השנייה ברציפות ובפעם הראשונה בהיסטוריה. הוא עמד להכניס את הרגל השנייה לתוך היכל התהילה בקופרסטאון. הוא הפך את הסיינטס מצפרירים חולון למכבי חיפה בעונה אחת.

חבריו לקבוצה קוראים לו ישו. הם מספרים עליו שהוא הולך על מים. אומרים שהוא יכול להקים אנשים מן המתים. הוא לקח את הראמס לפתיחת העונה המופלאה ביותר של קבוצה בשנים האחרונות. 6-0 בסטייל של משחק מחשב. אבל נשברה לו הבוהן ביד הזורקת והקבוצה זכתה מאז בשני נצחונות בלבד (וארבעה הפסדים). טרנט גרין יכול לארוז את החלומות ואת הקשקושים על כך שלראמס יש שיטה מנצחת ולא משנה מי על ההגה. משנה ועוד איך. הראמס הם קרט וורנר. ואם הוא יחליט לרדת מהצלב ולעלות על המגרש, שאלוהים ירחם על יהודה איש קריות.

לפני שנתיים, אטלנטה פלקונס הגיעו משום מקום לראש בית המערב, לגמר ה-NFC, ולמפגש עם הויקינגס בשיא יכולתם. הם הטביעו את הספינה הויקינגית באגם בסט. פול מינאפוליס. סנסציה. סופרבול. בשנה שעברה הראמס לקחו את כל הכספת איתם הביתה, אחרי חמש-עשרה שנים של עליבות נפש בצילה הענק של הפורטי ניינרס. גם הם הגיעו מהבית המערבי.

השנה דוהר באחו פוני שחור בשם הניו-אורלינס סיינטס. הם מובילים את הבית המערבי, ולאחר שאיבדו את שני השחקנים הטובים ביותר שלהם, קינחו בנצחון על הראמס במאבק קריטי על ראשות הבית. אף אחד לא נותן להם סיכוי. גם את הפלקונס לא ספרו. גם על הראמס לא האמינו, אפילו אחרי הסופרבול, שהם אמיתיים. אם בא לכם להיות מיליונרים. שימו את כל הבית על הסיינטס. נדמה לי שאלוהים חונה כבר שלוש שנים בבית המערבי של ה-NFC.