לפני פחות מעשרה חודשים סן אנטוניו הגיעה ליוסטון למשחק השישי של סדרה הסיבוב השני בפלייאוף. היא הייתה ביתרון 2:3, אך ללא קוואי לאונרד שנפצע לקראת סוף המשחק הקודם. הספרס פירקו במשחק הזה את הרוקטס עם ניצחון ב-39 הפרש שהבהיר שגם ללא הכוכב הגדול שלהם, לחבורת פופ יש הרבה מה להציע. בגמר המערב גולדן סטייט כבר הייתה גדולה על סן אנטוניו נטולת קוואי, אך היא הייתה גדולה גם על כל שאר הליגה.
מבין שמונת שחקני הרוטציה שלקחו חלק בנצחון הנפלא ההוא ביוסטון, היחיד שלא נשאר בסן אנטוניו הוא ג'ונתן סימונס. במקומו הגיע בקיץ רודי גיי שהשתלב בצורה טובה, וכאשר התברר שקוואי לא כשיר לפתוח גם את העונה הנוכחית התפקיד שלו הפך למשמעותי יותר. הספרס פתחו את העונה כהמשך ישיר לניצחון על הרוקטס ונתנו את התחושה שגרג פופוביץ' מסוגל ליצור קבוצה של 55 ניצחונות מכל חבורת שחקנים שתיקרה בדרכו. הם נראו טוב מהרגע הראשון, צברו ניצחונות והגיעו למאזן של 11:25 לקראת סוף דצמבר, קצב של 57 ניצחונות.
אלא שאז המכונה של פופ החלה לחרוק. סן אנטוניו ניצחה רק 14 מ-33 המשחקים בחודשיים וחצי הבאים, בדרך למאזן של 30:39 שמציב אותה ברגע זה במקום השמיני במערב הצפוף, כאשר במהלך השבוע היא גם הייתה במקום העשירי. ניתן לומר בוודאות כמעט מוחלטת שסן אנטוניו תרד מ-50 ניצחונות לראשונה במילניום הנוכחי, ואם לפני שבועיים הרעיון שהיא תחמיץ את הפלייאוף עוד נשמע מופרך לרבים, עכשיו זו כבר דאגה ממשית. במקביל, סיפור הפציעה של קוואי והיחסים שלו עם הקבוצה רק הופך למוזר יותר.
הניצחון הטרי על ניו אורלינס עצר סחף של הפסדים מול קבוצות טובות. זה היה בסך הכל הנצחון החמישי של הספרס על קבוצה עם מאזן חיובי מאז ה-20 לדצמבר, כמעט שלושה חודשים בהם הם הפסידו 16 משחקים מול יריבות כאלה. הקבוצה שפירקה את יוסטון לגורמים הפכה לכזו שלא מסוגלת לנצח יריבות סבירות. סימני המשבר הלכו והתרבו עד שהירידה למקום העשירי לא הותירה כל ספק שכבר אי אפשר לסמוך על כך שאצל פופ הכל נמצא בשליטה.
את סימני הדאגה שלא ניתן להתעלם מהם צריך לחלק לכאלה שקשורים לעתיד הקרוב וכאלה שקשורים לעתיד הרחוק יותר. מבחינת העונה הנוכחית, מה שקורה כרגע טבעי מאוד. הנצחון על יוסטון והחצי הראשון של העונה הם אלו שאמורים לעורר פליאה, סן אנטוניו נראתה קבוצה גדולה בלי סגל של קבוצה גדולה, וזו לגמרי עבודת קוסמות של פופ. החודשים האחרונים הם החלק ההגיוני בסיפור, בו קבוצה עם חצי סופרסטאר (למרקוס אולדריג' בעונה אישית נהדרת), ותיקים בשלהי הקריירה וצעירים לא מבטיחים במיוחד מידרדרת במורד קונפרנס שעמוס בקבוצות כוכבים.
זו נראית כמו תחילתה של תקופת ביניים מהסוג שהיו לספרס במהלך עשרים השנים האחרונות. בשלוש השנים שבין 2000 ל-2002, בין האליפות הראשונה לשנייה, סן אנטוניו הייתה קבוצה טובה אך כזו שלא הצליחה לתת פייט אמיתי ללייקרס, מה שקרה רק לאחר ההגעה וההבשלה של שחקנים כמו טוני פרקר, מאנו ג'ינובילי וברוס בואן. בשלוש השנים שבין 2009 ל-2011 הספרס הפסידו פעמיים בסיבוב הראשון ופעם אחת בסוויפ לפיניקס בסיבוב השני. כמו אז, גם עכשיו סן אנטוניו נמצאת בתקופה בה היא בונה את עצמה מחדש בהתאם לסגל השחקנים ובניגוד לטרנדים בליגה, תהליך שאמור לקחת כמה שנים עד שיגיע להבשלה. ההבדל הוא שבאף אחת מהשנים ההן הספרס לא נאלצו להסתדר כמעט עונה שלמה ללא הכוכב הגדול שלהם, מה שיכול לעשות את ההבדל בין עונה של 57 ל-47 ניצחונות.
במובן הזה, עם מבט על התמונה הגדולה, אוהדי הספרס יכולים להיות מעודדים. ב-NBA אי אפשר להיות בצמרת הגבוהה ביותר כל הזמן, גם הקבוצה המצליחה ביותר בליגה בשני העשורים האחרונים חוותה גלים של עליות וירידות וכרגע נמצאת בעיצומה של ירידה טבעית. בפעמים הקודמות אר סי ביופורד ידע להביא את השחקנים הנכונים ופופוביץ' ידע לגדל אותם ולהמציא את הקבוצה מחדש. בגלל הפציעה של קוואי זו תהיה העונה הרגילה הכי פחות טובה ב-20 השנים האחרונות של הספרס, אך הקו הכללי בו מדובר בקבוצה שהיא שלם הגדול מסך חלקיו נשמר.
סן אנטוניו היא עדיין הקבוצה ששמה את הדגש הרב ביותר על יסודות. זו עדיין הקבוצה הראשונה שכדאי לראות אם רוצים ללמוד איך להשיג נקודות בהתקפה ועצירות בהגנה בזכות הדברים הקטנים. המסירה הנוספת, התנועה הנכונה, המיקום המדויק, הסגירה החזקה לריבאונד: פופ הוא המאמן שמלמד את הדברים האלה טוב יותר מכל אחד אחר בעולם הכדורסל. בזמן שחסר כישרון בהתקפה, הדברים הקטנים האלה עוזרים לסן אנטוניו להיות אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה. היא מדורגת שלישית ביעילות הגנתית, נתון שנשמר גם בתקופה החלשה של 33 המשחקים האחרונים, תקופה בה ההתקפה של הספרס מדורגת במקום ה-23.
הקושי בהתקפה מרמז על הנקודה שיכולה להטריד את אנשי הספרס גם עם מחשבה על העתיד הרחוק יותר. ברוטציה הנוכחית של פופ יש ארבעה שחקנים בגילאים 25 ומטה. שני הבכירים שבהם, קייל אנדרסון ודג'ונטה מארי, הם שחקנים מאוד יצירתיים אך ללא קליעה מבחוץ, מה שמאוד מקשה על ההתקפה. ב-772 הדקות ששניהם שיחקו ביחד עד כה העונה סן אנטוניו קלעה 102.2 נקודות ל-100 פוזשנים, שווה ערך למקום 26 ביעילות התקפית, בין שיקגו לאטלנטה. בדקות של בראיין פורבס ודוויס ברטנס ההתקפה נראית טוב יותר, אך מדובר בשני רול פליירס שלא מתאימים לתפקיד משמעותי בקבוצה איכותית. הליגה לומדת את התקפת הספרס, שמבוססת על זריקות מחצי מרחק, ולא ברור מי בסגל הנוכחי אמור להוציא אותה לפועל בעוד שנתיים-שלוש, לאחר הפרישה הצפויה של מאנו ג'ינובילי, טוני פארקר ופאו גאסול.
מה שמחזיר אותנו אל קוואי. סופרסטאר בשיא הקריירה שלו מסוגל להחזיק גם סגל רעוע ולהוציא את המירב משחקני משנה, זה מה שטים דאנקן עשה לאורך השנים. אך כאשר הכוכב הזה מחמיץ כמעט את כל העונה בגיל 26, בגלל פציעה בשריר הירך האחורי שלא ברור למה לוקחת כל כך הרבה זמן, זו סיבה טובה לדאגה. ראינו לא מעט מקרים של שחקנים שבגיל 25 היו אמורים להשתלט על הליגה אבל אז התברר שהגוף שלהם לא בנוי לכך. קוואי נחשב למועד לפציעות עוד לפני העונה הנוכחית ומה שקורה השנה מעמיד בסימן שאלה את הוודאיות שניתן לבנות סביבו קבוצה לשש-שבע שנים.
לסן אנטוניו אין ברירה אלא לקוות שקוואי יוכל לשים מאחוריו את העונה הזו ולחזור להיות המועמד ל-MVP שהוא החל להיות בעונה שעברה. לקוואי, לעומת זאת, יש ברירה. יש לו אפשרות לצאת מהחוזה בקיץ 2019 ולהצטרף לקבוצה שלא תדרוש ממנו להיות העוגן הראשי גם בהגנה וגם בהתקפה, שתאפשר לו פחות עומס. מוקדם יותר השנה כתבתי על שמועות על יחסים מעורערים בין קוואי והאנשים שלו לאנשי הספרס, מאז נהיה ברור יותר ששני הצדדים לא פועלים בהרמוניה. פופ אמר לאחרונה באופן די ברור ששאלת החזרה של לאונרד לא תלויה בקבוצה אלא בצוות רפואי פרטי שהוא נעזר בו לאחר שהתייאש מהצוות של הספרס. זה לא מצב רגיל ובטח לא מצב בריא, זה גם לא מצב שהספרס רגילים אליו.
קיץ 2019 מסתמן כקריטי עבור עתיד הספרס. אחריו יהיה ברור יותר האם הגוף של קוואי יוכל לאפשר לו להיות פרנצ'ייז פלייר והאם הוא בכלל מתכוון לעשות זאת בסן אנטוניו למרות נתוני הפתיחה הלא מבטיחים של הסגל שסביבו, או לעשות מה שכולם עושים בימינו ולהצטרף לקבוצת כוכבים. 2019 זו גם השנה בה גרג פופוביץ' יחגוג 70, מה משעלה את התהייה האם יהיו לו כוחות לעוד תהליך של בנייה מחדש. מאוד יכול להיות שמדובר בסך הכל בעוד גל, בעוד ירידה קטנה לשם עלייה. אך כל עידן סופו להיגמר, ובהחלט ייתכן שכשנסתכל בעתיד על עידן השליטה של הספרס ב-NBA נסמן את התקופה הזו כתחילת הסוף.
אך השאלות הגדולות יישארו לזמן אחר, בינתיים יש מאבקי פלייאוף. כרגע נראה שהמזל של הספרס הוא שיש את הקליפרס, שנמצאים בעיצומו של לו"ז רצחני, ואת דנבר שמגמגמת דווקא מאז החזרה של פול מילסאפ. סן אנטוניו לא תוכל להתבסס על הקשיים של השתיים האלה, גם לה נשארו לא מעט משחקים קשים והיא תהיה חייבת לנצח חלק משמעותי מהם כדי להיכנס לפלייאוף. חזרה של קוואי תוכל לעזור לכך, אבל לא ברור אם ומתי זה יקרה. מה שכן, אם הוא יחזור, סן אנטוניו תהפוך לסוס שחור פוטנציאלי בסיבוב הראשון. לא גולדן סטייט, ובטח לא יוסטון שזוכרת את צלקות הפלייאוף שעבר, ירצו להיתקל בחבורה המנוסה והמאומנת היטב הזאת כבר בתחילת הפלייאוף.