ראש בראש: ורמוט חזר הביתה וחזר לחייך, הבית של סלליך מתפרק

סלליך למכבי חיפה, ורמוט ובן בסט להפועל חיפה, קריאף לבית"ר, קורצקי לרעננה. אחד הטרנדים של העונה הוא שחקנים (ומאמן) שסובלים מירידה בקריירה וחוזרים למקורות, למקום בו כבר הצליחו בעבר. כמו אדם שכשל בחיים, שהגיע לאיזשהו מבוי סתום וכבר לא נותרה לו ברירה אלא לחזור הביתה, להורים, כדי לנשום קצת אוויר, כך גם שחקני ליגת העל האבודים.

כמו בשאר המקרים הנ"ל, החזרה של סלליך למועדון בו גדל הוכיחה את עצמה מבחינה אישית, אבל מה זה שווה אם הבית מתפרק ומתפורר? מכבי חיפה ממשיכה להתרסק ובדרבי הזה, כמו בשלושת הקודמים העונה, זו היה ברור מאי פעם שהעיר שייכת להפועל חיפה בעוד הירוקים בקושי שייכים לליגת העל. גם מעט הקהל שהגיע, ועשה זאת בעיקר כדי ללחוץ ולהלחיץ, התקשה להישאר באצטדיון עד לסוף המר. בתוך השפל הנורא הזה, סלליך מצליח להיות נקודת האור הכמעט יחידה. אך לא הערב. הוא אמנם סחט הצלה אחת משטקוס, אבל מעבר לזה התעסק בעיקר בלהרים כדורים סתומים לרחבה ולקוות לטוב.

עם זאת, ברור שסלליך לא היה הבעיה של מכבי חיפה הערב. השחקן ה-2 בכיבושים ובישולים שלה העונה, וגם ה-3 באיומים וה-1 במסירות מפתח, לא יכול להושיע כשמאחוריו מרכז הגנה חלש וחסר תיאום להחריד ושוער שפתח בגלל טעות גדולה של השוער הראשון, ושגה בענק בעצמו. בעצם, חוץ מהתהליך הלא ברור שהסתיים בחזרה של סלליך (וכיבוש באותו יום ממש מול נתניה), שום דבר לא עבד העונה למכבי חיפה. למזלם של אלאך ורוטן, עכו ואשקלון חפרו לעצמן בור שאפילו הם יתקשו להזדחל אליו.

בגיל 32 ואחרי שנים של דשדוש, הניסיון של גילי ורמוט לחזור לעצמו דרך השיבה הביתה הוא קריטי בהרבה מזה של סלליך או של המתקמבקים האחרים. נדמה שמאז אותו ערב דרמטי ב-2010, כאשר הבעיטה שלו נהדפה והפכה לשער האליפות של זהבי (אגב, זה היה משחק הבכורה של סלליך במכבי חיפה ובכלל בבוגרים), ורמוט חווה מעט מאוד רגעי אושר בקריירה שהייתה אמורה להיות מפוארת לפחות ברמה ישראלית, אם לא אירופאית. אז הוא חזר למועדון נעוריו 13 שנה לאחר שעזב, וכעת הוא לאט לאט מתרגל מחדש לפעולות שכבר כמעט שכח איך עושים - חגיגה, חיוך, ריצה לאליפות. למרות זאת, די ברור שוורמוט עוד לא ממש התאקלם כמו שקיוו בהפועל חיפה, או במילים אחרות, הוא עדיין לא ממש גילי ורמוט.

לפני שוורמוט חצה את הכביש, הפועל חיפה פלירטטה גם עם יוסי בניון. גם כץ וקלינגר, כמו הלוזונים, ידעו שבניון, למרות יתרון של חמש שנים על פני ורמוט, רעב יותר כרגע. בניון מוכיח את זה עם ארבעה שערים בחמישה משחקים בפתח תקוה, ואצל ורמוט זה עוד לא ממש זה. דווקא אחרי שפתח את המשחק דומיננטי וסחט שתי עבירות בארבע הדקות הראשונות, ורמוט נעלם לחלוטין ועד שכבר מצא את גנסארי במצב מסוכן - זה היה במקרה. הוא התעורר כשהמשחק כבר היה גמור והביטחון של האדומים היה בשמיים, וגם חילץ את הכדור שהוליד את השער השלישי. כי הרי בסופו של דבר, זה מה שוורמוט צריך. אחרי הצרות הכלכליות והבריחה מהפועל, הספסול והבריחה ממכבי והדכאון הכללי במכבי חיפה, ורמוט לא רק הפסיק לברוח וחזר הביתה - הוא חזר לקבוצה מנצחת ומלאת ביטחון. העונה הזו עוד יכולה להסתיים עם תואר (או שניים) עבור הפועל חיפה, ואז אולי ורמוט כבר יתרגל לחגוג, יקבל תיאבון וייתן לנו ליהנות מגילי ורמוט של פעם.

ליגה או גביע, הפועל חיפה הוכיחה העונה עליונות מוחלטת על מכבי חיפה בכל הזדמנות, והמרחק ביניהן בטבלה מספר את כל הסיפור. ורמוט עבר לצד המנצח בזמן הנכון, סלליך נאלץ לחוות עוד ערב עגום. ככה זה העונה.