ג'רום דייסון הזמין לימונדה ממנה הוא בקושי יכול ליהנות. שבת בצהריים, שמש נעימה מעל התחנה הראשונה בירושלים, וגארד אלופת המדינה בכדורסל צריך להיות ספציפי מאוד כדי להרגיש.
את הטעם והריח הוא איבד בינואר 2016.
הוא היה שחקן טורינו - מהלך אותו הוא מגדיר כ"טעות הגדולה בקריירה" - ובערב החופשי הוא יצא עם שחקן נוסף של הקבוצה, איאן מילר, למועדון לילה בעיר. לדבריו, עד היום הוא לא יודע למה הותקף ולא זוכר מי התקיף. הוא לא יודע מאיזה איבר או אביזר הוא חטף את המכה בראש, אבל היה הרבה דם וזה היה רציני מאוד. "הרופא אמר שהייתי רחוק מכה אחת ממוות", הוא מספר. זעזוע המוח החמור השבית אותו לחודש, אבל תופעות הלוואי נשארו עד היום.
"אמרו לי שזה אמור לחזור מתישהו", הוא משתף בראיון לוואלה! ספורט, "אבל בינתיים זה לא חזר". ומאז הוא בקושי טועם וכמעט לא מריח. את המרירות שבלימונדה הוא עוד איכשהו מזהה, לא יותר. בישולים לא עושים לו את זה, שירותים כימיים לא מרתיעים ומה שבכל זאת חודר את המכשול הוא הקוניאק. הוא אוהב קוניאק. הטעם החזק והריח החריף מאפשרים לו להרגיש משהו, גם אם זה לא מה שהיה.
לא הרבה מכירים את הסיפור הזה, הוא אומר. לא הרבה מכירים את ג'רום דייסון. "את הראיונות שעשיתי בחיי אני יכול לספור על יד אחת", הוא טוען. וכשמדובר באחד השחקנים הכי טובים בליגת העל, לדעתו כמובן "הטוב ביותר" - אז הגיע הזמן להכיר.
למשל, הידעתם שג'רום דייסון לא אוהב לצפות בכדורסל? יותר מלא אוהב - לא צופה בכדורסל. את הפוטבול הלילה הוא יראה, אוהד קאובויס, שונא פאטס; אבל קבוצה אהודה ב-NBA אין לו. "גם כשגדלתי במרילנד פשוט אהבתי לשחק, לא צפיתי. אין לי ליג פאס, אני לא מתעורר באמצע הלילה, אני לא עוקב".
- אתה יודע שגולדן סטייט טובים?
"כן", הוא צוחק, "אבל את המאזנים של הקבוצות אני לא יודע".
- אתה צופה ביריבות לפחות, בשביל סקאוטינג?
"אני לא עושה יותר מדי סקאוטינג. בפוטבול זה אחרת - אתה צריך לדעת הרבה יותר דברים", והוא מנתח עמדות ומהלכים ומצ'אפים, "אבל בליגה הזו אני כבר מכיר את רוב השחקנים, בטח את הישראלים, ואני לא צריך דוחות סקאוטינג כדי לדעת מה כל אחד אוהב ומה הוא פחות".
הוא פשוט אוהב לשחק. לא משנה איפה, משנה כמה. בגלל זה כמעט עזב את מכללת קונטיקט הגדולה כשקואץ' קלהון הגדול קיזז לו את מכסת הדקות. דייסון וחבר לקבוצה נתפסו בקמפוס עם שקית מריחואנה, הוא הושעה לחודש וכשחזר החלה סדרת החינוך. "ידעתי שזה רע שתפסו אותי, ידעתי שלא יחתכו אותי אבל גם ידעתי שיהיה קשה להחזיר את האמון". ואז, הוא כבר חשב על עזיבה, אבל פציעה של יריב לעמדה חייבה את קלהון לחזור לאופציית דייסון. קלהון פרגן, השווה את הגארד שלו לריי אלן, וג'רום פרח. ואז באה הפציעה בברך, שהורידה אותו בפנקסי הדראפטים - הוא לא נבחר ב-2010 ואחרי כמה משחקים בליגת הקיץ חתם בקבוצת הבת של אוקלהומה סיטי, טולסה.
בקיץ של 2010 נחשף לכמה רגעי זוהר בקדם העונה של הת'אנדר, פחות כדורסל, יותר קלפים. במטוס הקבוצה מסן אנטוניו לדנבר הוא הצטרף למשחק קלפים עם דוראנט, ווסטברוק, הארדן והחבר'ה. זה היה על הרבה כסף, הרבה יותר ממה שהיה לו, ואי אפשר לפרוש כשאתה מפסיד. לא קל ולא חכם, אבל דייסון תמיד היה תחרותי - תשאלו את החברה והבן שלו מה הוא עושה להם בטאקי. מפה לשם ג'רום רשם סיבובים מנצחים באוויר של קולורדו, וסיים את הערב עם 7,000 דולר - הרבה יותר מהחוזה שלו בקבוצת הפיתוח. אחרי המשחק מול הנאגטס, בדרך לניו אורלינס, החבר'ה הכריחו אותו לשחק שוב. הוא דפק להם עוד 7,000 דולר. בכדורסל זה פחות הסתדר, ולקבוצה הראשונה הוא לא התקבל. "ראיתי כמה הם טובים", הוא מספר, "וכבר אז ידעתי שזה לא יעבוד אם כולם יישארו ביחד".
גם החבר'ה של ירושלים לא נשארו ביחד.
הרבה משתנים סייעו להפיכת ירושלים לקבוצה המובילה בישראל, ואחד מהם הוא טריו האמריקאים - דייסון, קינזי, ג'רלס - שגם היו אחראים על הטבעת השנייה של המועדון ביוני האחרון. הם גם דיברו על זה, סיפרו עד כמה הקשר טוב. בגלל זה היה קשה לדייסון לקבל את הבשורה בסוף אוקטובר - ג'רלס שוחרר מהקבוצה. בינו לבין המאמן היווני של הקבוצה קאציקאריס שרר נתק, וכשההנהלה החליטה לעשות סדר, הגארד היה הראשון לשלם את המחיר. זמן קצר אחריו גם המאמן הלך הביתה.
"זה היה קשה עבורי גם, כי אם היית שואל אותי, אני תמיד הייתי בוחר בשחקן איתו אפשר ללכת למלחמה", דייסון עונה בעדינות ובכנות. "ואצלנו החליטו להעדיף את המאמן על פני השחקן, ושבועיים אחר כך החליטו שהם לא רוצים גם את המאמן. הקשר בין שלושתנו היה מצוין והבנו אחד את השני, וחבל שמערכת היחסים הזו הסתיימה ככה".
- זה הגיע לג'רלס?
"אני לא חושב. אמרתי את זה לאורי [אלון] - זו החלטה שצריך לקבל אחרי שראית מקרוב את הכול, וזה מה שאמרתי. אתה מחליט, ויכול להיות שזה נכון ויכול להיות שלא, אבל זו החלטה שהיה צריך לקבל מקרוב, כשרואים את הכול".
- כלומר, אם אנשי ההנהלה היו מבינים עד כמה מערכת היחסים ביניכם היתה טובה, אולי היו מעלימים עין מכמה דברים שג'רלס עשה?
"אני חושב שהמאמן היה הולך קודם. כי האווירה בקבוצה הייתה מאוחדת בין כולנו, בהרגשה שלנו לגבי המאמן". את שמו הוא לא מזכיר פעם אחת.
- אם פיאניג'אני היה נשאר, קרטיס היה מתנהג אחרת?
"בוודאות. אני חושב שקשה כשמישהו בא מבחוץ ורוצה לשנות את מי שאתה ומה שאתה, וזה מה שהוא ניסה. הוא רצה לשנות את השחקנים שהיינו ואת איך ששיחקנו, ולא כל אחד יכול היה להסתגל לזה".
- בלי לבחור צדדים - אולי תנסה לראות את זה גם מהזווית שלו? מאמן חדש, חוזה לשלוש שנים, רואה שאתם טובים בסטנדרטים ישראליים אבל באירופה חסר משהו, אולי רצה לעשות מהפכה והרגיש שיש לו את הזמן לזה?
"אבל יש דרך לעשות את זה. בגיל 30 לא אצליח להשתנות לחלוטין. אתה יכול לשנות מהלכים ודברים, אבל הוא בא לקבוצה מגובשת מהשנה שעברה והתנהג כאילו אנחנו לא מכירים אחד את השני. הוא היה יכול לשנות, אבל אחרת. הוא ניסה להראות אסרטיביות ודומיננטיות, שכולם יראו שהוא המאמן. וזה לא צריך להיות ככה. הרי היינו פתוחים. זה היה נראה כאילו הוא מנסה להראות את הכוח שלו, ושם הייתה הבעיה".
- האם במהלך התקופה ההיא אתה, או מישהו אחר, הביע בפני ההנהלה את הרצון במאמן אחר?
"אני חושב שכל אחד בקבוצה אמר את זה. אבל זו הייתה מין מדיניות, לא לפטר באמצע העונה, וזה לא קל לשנות".
- אז אולי זה שכן פיטרו מראה שמקשיבים לכם, ושקיבלו החלטה לא קלה.
"כן, אבל זה היה מאוחר מדי. אני תמיד רוצה לנצח ביוני, אבל באתי לכאן כדי לזכות ביורוקאפ".
- מה היה המאזן שלכם ביורוקאפ אם פיאנג'אני היה ממשיך?
"היינו עולים לשלב הבא, בוודאות. וזה איפה שאתה רוצה להיות, וזה", הוא מכחכח בגרון וצריך עוד קצת לימונדה, "וזה הדבר הכי קשה. כי כולם ראו מה קרה והשינוי בא קצת מאוחר מדי. כבר היה קשה לנו לחזור".
אם טורינו הייתה ההחלטה הגרועה ביותר, והתקופה בתיכון - פנימייה בניו המפשייר - הייתה היפה ביותר, דייסון הפרקטי מודה: ירושלים זה המקום שהוא רוצה להיות. בלי הסחות. לא ה-NBA ("החלום נגמר ברגע שהגעתי לשם, לא אלך למחוא כפיים על ספסלים") ולא היורוליג ("כדורסל זה כדורסל, זה האושר שלי, לא אכפת לי אם במורשת שלי ייכתב ששיחקתי ביורוליג או לא"). החוזה שלו תם העונה, אבל הוא כבר הבהיר: אם זה תלוי בו, הוא נשאר פה. "אמרתי לגיא [הראל] לפני שבועיים שאשמח להישאר כאן. המשפחה שלי נהנית, וזה הכי חשוב לי. כשהם שמחים החיים שלי קלים. הבן שלי גם אוהב כדורגל, וכבר לקחתי אותו למשחק. חבל שלא נותנים לו להירשם לחוגי ספורט כאן רק כי הוא לא אזרח".
- שמעון מזרחי היה מסדר את זה בשנייה.
שתיקה נרשמת בחדר.
"והאווירה סביב המועדון נהדרת", הוא ממשיך. "מרגע שהגעתי לכאן לא הייתי צריך לדאוג לכלום, בשום מצב".
לא כמו בתקופה בחולון, שם היו בעיות כלכליות ודייסון השאיר את הקבוצה בליגה על הבאזר, ועזב. "זה היה השיט הכי משוגע שעברתי בקריירה", הוא אומר, ומפרט: הבעיות הכלכלית של פיני גרשון שעזב, והקפטן שלנו שון דניאל שהושעה על ריטלין, איזו עונה הזויה.
עכשיו זו כבר חולון אחרת, אבל עדיין עם המאמן דן שמיר, שאימן אותו ב-2012/13. והם נפגשים שוב, בחצי גמר הגביע ב-12 בפברואר. בפעם האחרונה זה נגמר עם 29 נקודות של ג'רום ולייאפ מנצח, 86:88.
"תמיד אני אוהב לשחק נגד קבוצות של דן", הוא אומר.
- הוא מכיר אותך טוב - מה הוא ינסה לעשות בחצי הגמר?
"לאחרונה כל הקבוצות מנסות להוציא ממני את הכדור, וחולון גם תנסה. אחרי איך שנגמר המשחק הקודם הוא בטוח ישים עליי את הדגש".
מי שעוד מכיר אותו מהתקופה בחולון הוא מודי מאור, שהיה אז מאמן בצוות והעונה בשל הנסיבות קיבל את ירושלים כמאמן ראשי. כשקלהון קיבל את דייסון בן ה-19, הוא היה בן 64; בין מאור לג'רום מפרידה שנה. "כל האנשים היו מאחורי מודי", הגארד מצהיר, "ידענו מיהו, עוד מהעונה שעברה".
- הוא מקבל כל כך הרבה מחמאות ואין לו ניסיון - זה מדהים.
"הוא מכיר את המשחק. הרבה ממה שהוא עושה העונה הוא עשה גם בעונה שעברה, ואנשים פשוט לא ידעו. וזו הסיבה שהיינו מאחוריו מהרגע הראשון - הבנו איזה בחור הוא וראינו כמה ידע יש לו למשחק".
- לא הייתה לו קפיצה קלה למים.
"לא היה לו עוזר מאמן אפילו, וזה קשה, בטח בתפקיד הראשון - אף אחד לא רוצה להתחיל ככה. זה הרבה לחץ על בחור שמעולם לא היה מאמן. עכשיו יש לו שני עוזרים".
- אתה לא מרגיש בנחיתות מול קבוצות אחרות בעמדה הזו?
"ממש לא. מאמנים לא מנצחים משחקים. בסופו של יום, אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו. מאמן יכול להכין הכי טוב שאפשר, ובסוף השחקנים צריכים לשחק".
דייסון חייכן וכן בכל שלבי הראיון, אבל צניעות הוא לא מזייף. כששאלתי מי לדעתו השחקן הכי טוב בליגה, מיד ירה: "אני!".
- טופ-3, או הכי טוב?
"הכי טוב".
- עשיתי סקר זריז, והרביעייה השלטת היא אתה, פייר ג'קסון, גלן רייס ונוריס קול.
"זו גם הרביעייה שלי. אני מאוד אוהב את המשחק של רייס".
- אתה אומר שאתה הכי טוב בליגה, אבל מה בכל זאת חסר?
"להיות אגרסיבי בכל שלבי המשחק, בלי ירידות. גם בעונה שעברה היו לי רגעים שדאגתי יותר מדי, התלבטתי אם לזרוק או לא. עכשיו אני פשוט עולה לשחק ופחות דואג, נדאג בסוף".
- כשקבוצה מתכוננת למשחק נגד ירושלים, היא מנסה קודם כל לחשוב איך לעצור אותך?
"אני חושב שכן, ואני אוהב את זה".
- עד כמה זכייה בגביע חשובה לאור ההתחלה המקרטעת לעונה?
"לי במיוחד זה חשוב, כי בעונה שעברה בגלל הגב לא הצלחתי לשחק בגמר. אנחנו רוצים את הגביע הזה, אבל זה לא אסון אם זה לא יקרה. הפסד לא ישבור אותנו, מה שחשוב זה יוני".
הגביע העונה במיוחד חשוב לדייסון גם בגלל האורחת מקולורדו. אמו, מטיפה במקצועה שגם ניהלה כנסייה במרילנד, מגיעה לביקור ראשון בארץ הקודש. העיניים של ג'רום כבר קורנות: "אדאג שהיא תראה כמה שיותר מקומות, אני כל כך מתרגש שהיא סוף סוף תראה אותי משחק כאן".
- אתה מעדיף שאם תגיעו לגמר, זה יהיה מול מכבי תל אביב?
"אני מקווה שהם יגיעו לגמר, אבל אנחנו קודם צריכים להגיע לשם. כשהייתי בחולון לא אהבתי אותם יותר מדי ותמיד ניסיתי לתת 10,000 אחוז מולם. עכשיו? זה כבר אחרת, שיחקתי מולם כמה פעמים. לדעתי זה חשוב יותר לאוהדים שלנו. אם מכבי שוב לא תגיע, מה אני יכול לעשות עם זה? לגמר הליגה בעונה שעברה אני קניתי את הכרטיס שלי, הם לא קנו את שלהם".
לדייסון אין יותר מדי אמונות תפלות אבל יש רוטינה. כשכולם עולים לחימום הוא לא. הוא לא זורק לסל אפילו לפני משחקים, נשאר בחדר ההלבשה, מאזין למוזיקה, טורף סוכריות גומי. לא אחת או שתיים, לרוב זה כמעט נגמר בשקית שלמה. "זה כיף בשבילי", הוא אומר. פעם אחת הוא שכח את השקית והחברה אשלי היתה צריכה לשגר אליו אותה זמן קצר לפני פתיחת המשחק. בחולון היה מתאמן עם מכנסיים עם כיסים, ובכיסים היה מחביא את הגאמי-ברס, ומגניב לפה אפילו במהלך האימון.
איך אומרים, על טעם ועל ריח אין להתווכח. במיוחד במקרה של ג'רום דייסון.
orenjos@walla.co.il