לילה בלי כוכב: זו הליגה האמיתית של מכבי תל אביב

5:55 דקות לסיום, בעומק הגארבג' טיים, כשלוח התוצאות מורה על 60:76, ולכל יושבי ההיכל ברור מי תנצח, אירע רגע סמלי. נמאניה דאנגוביץ' ירה את השלשה הראשונה והאחרונה שלו, שהייתה במקרה גם השלשה הרביעית של הכוכב האדום בלגרד (מ-14 ניסיונות). רק 48 שעות קודם לכן, במשחק הביתי מול חימקי מוסקבה, ירה אותו דאנגוביץ' 4 מ-4 לשלוש בארבע הדקות הראשונות. יחי ההבדל הקטן.
אבל לפני שנצלול לנבכי המיקרו, משפט על המאקרו: 11 מחזורים לסיום העונה, מכבי תל אביב מחזיקה בעשרה ניצחונות. נכון, מדובר בסך הכל בעשרה - מחצית מקבוצות היורוליג כבר הגיעו לנקודת הציון הזו, ואשתקד היו שתי קבוצות בלבד שלא נגעו בספרות כפולות. ועדיין. בשקט בשקט, 11 מחזורים לסיום העונה, מכבי תל אביב מחזיקה בעשרה ניצחונות. בדיוק כמו שהיו לה לאורך כל העונה שעברה.

לא היה שום דבר הרואי בתצוגה של הצהובים. מדובר, בסך הכל, במשימה שאמורה להיות מובנת מאליה: משחק ביתי מול יריבה נחותה, שמדורגת במקום נמוך יותר, וגם אם הפתיעה העונה במדריד, היא סוחבת שלושה הפסדים רצופים - ורק שני ניצחונות בשבעת המשחקים האחרונים. אבל אחרי שמכבי כבר הפסידה באולמה לאנאדולו אפס ולאוניקאחה מלאגה, הסתבכה נגד ולנסיה החבולה ונזקקה לנס קטן כדי להכניע את באמברג, שום דבר לא נלקח כמובן מאליו.

זה נגמר 75:89. בסך הכל 14 הפרש, ביד אליהו. בעבר זה נחשב לדבר שבשגרה, לריטואל קבוע, אבל האמת היא שזה כבר ממש לא כך: מדובר בניצחון הביתי הגדול ביותר של מכבי מאז ערבו של 10 בדצמבר 2015, בו הביסה 65:85 את באמברג. 770 ימים חלפו, במהלכם אירחה הקבוצה הישראלית 28 משחקים במסגרות האירופיות, ואף אחד מהם לא היה חד צדדי כמו אתמול.

כבר מהרגע הראשון היה ברור שמשהו השתנה ביומיים שעברו מאז התבוסה ב-30 הפרש בהיכל השלום והאחווה. הסרבים, כמו אולימפיאקוס ביום שלישי, עלו לשחק בתלבושת פסים אדומה-לבנה, אבל ההבדל המהותי בינם לבין היוונים הוא שהכוכב האדום אינה באמת כוכבת. והיו עוד כמה הבדלים:

* הסטייט אוף מיינד של פייר ג'קסון. מול באמברג הוא קלע את סל השדה הראשון שלו בדקה ה-17, אחרי שעמד על 0 מ-6; בפיראוס הוא שבר את הבצורת רק בדקה ה-13, כשקבוצתו כבר בפיגור דו ספרתי. אתמול הוא קלע את הסל הראשון בניסיון הבכורה, כבר בדקה השלישית, לא לפני שהכדור ניתז מהטבעת, טייל בסביבת התקרה ונחת פנימה. ובמקרה של ג'קסון, כשהזריקה הראשונה נכנסת, הכל נראה לפתע קל יותר. זה היה המשחק היציב והיעיל ביותר שלו בהיכל, והמדד שלו - 24 - הוא הגבוה ביותר שהעמיד העונה בבית.

* הכוכב האדום, שהציגה בשנים האחרונות לראווה את הסנטרים בובאן מריאנוביץ', אוגניין קוזמיץ' ומאיק צירבס בשיא יכולתם, לא הייתה מסוגלת לנצל את היתרון המובנה שיש לכל שחקן פנים בצבע הפרוץ של מכבי. לה אין העונה איזה ניקולה מילוטינוב, ג'אמל מקלין או דיאן מוסלי. בהתחלה היא עוד ניסתה ללכת בכוח למתיאס לסור, אבל הצרפתי אינו גו טו גאי, והמוטיבציה לשחק עליו לא נראתה גבוהה מלכתחילה. האיום המשמעותי הזה הוסר עוד לפני שהונח על השולחן.

* ג'ונה בולדן. ספק אם נוכחות אפשרית שלו בפיראוס הייתה מביאה את מכבי אל סף ניצחון חוץ, אבל חסרונו הבליט את חשיבותו הקריטית. גם אתמול, כשהקרסול כואב והוא עדיין לא כשיר במאת האחוזים, האוסטרלי הביא איתו מטרייה. הוא השלים 24 דקות מבלי לזרוק אפילו פעם אחת לסל (ולחוסר הניצול המשווע הזה יידרש נבן ספאחיה למצוא פתרונות), אבל הנוכחות ההגנתית שלו והאנרגיות שהביא עימו, מול מאמנו מאשתקד ב-FMP בלגרד, דושאן אלימפייביץ', המחישו עד כמה הוא חסר לצהובים במשחק הקודם.

* אחרי תקופה לא קלה, אלכס טיוס חזר. הוא שבר את שיא הדקות שקיבל בערב בודד בכל עונותיו במכבי תל אביב (לא כולל משחקים שנגררו להארכה), וישב רק שמונה דקות ו-11 שניות על הספסל. בתמורה, הוא קבע שיא עונתי בנקודות והפגין שליטה משני צידי המגרש.

* קולות ההתנגדות שניסתה הכוכב האדום להשמיע במחצית השנייה עמדו בסימן ההתאוששות של טיילור רוצ'סטי, שנתקע עם אפס נקודות, שני אסיסטים ומדד שלילי (1-) עד ההפסקה, אבל סיים עם עשר נקודות, שמונה אסיסטים ומדד 19. דבר מוזר בכל זאת קרה לו: ב-63 הופעותיו הקודמות ביורוליג, התרחשו רק שני מקרים בהם הרכז לא זרק אפילו שלשה אחת בערב שלם. שני המקרים אירעו לפני ארבע שנים, כשקבוצתו מונטפסקי סיינה פגשה בבית ובחוץ את אוניקאחה מלאגה, והוא שיחק שמונה ושש דקות בהתאמה. הפעם רוצ'סטי לא ירה מעבר לקשת במשך 27 דקות.

* וכמובן, דיאנדרה קיין ודשון תומאס. קיין, האיש ו-42 אחוזי העונשין, חיבר שלוש קליעות רצופות אחרי 2 מ-9 מהקו בארבעת המשחקים הקודמים; ותומאס, שבמהלך הרבע השני עמד על 0 מ-7 מהשדה, הוסיף עוד 4 מ-5.

תמונת המאבק על הכרטיסים האחרונים לפלייאוף מתחילה להתבהר. מכבי תל אביב תסיים עוד שבוע כשהיא מבוססת במקום השמיני, ניצחון מתחת לחימקי מוסקבה השביעית וניצחון או שניים מעל באסקוניה התשיעית. ויטוריה מהווה האיום המרכזי על חלומות השמינייה של ספאחיה, ועכשיו מגיע רגע המבחן האמיתי של המאמן הקרואטי.

כואבת ומשפילה ככל שתהיה התבוסה ב-30 הפרש בפיראוס, לא זו הליגה האמיתית של הצהובים. ואיזו ליגה כן? ביום שישי הבא הם ייצאו למשחק שהוא בגדר חובת ניצחון במילאנו, ואחריו ימשיכו למשחק קשה בקובנה, ויהיו חייבים לנצח בבית את ברצלונה, ואחר כך גם במלאגה.

מעתה, על כל החמצה יצטרכו הצהובים לשלם ולהביא ניצחון ממקור לא צפוי כדי לשמור על מקומם בשמינייה המובילה. הפסדת במלאגה? תהיה חייב לנצח בבית את צסק"א מוסקבה, למשל. ועכשיו, כשהם שוב נהנים מסגל מלא, יהא עליהם לפתח יציבות; מכבי היא היחידה שעוד לא צברה אפילו פעם אחת יותר משני ניצחונות או שני הפסדים רצופים.
בפורמט הקיים של היורוליג, תחת העומס הידוע וכו', כולם באמת מנצחים את כולם. החלקות כמו אלו שהיו למכבי בבית מול אפס ומלאגה אינן דבר חסר תקדים, אבל כדי בכל זאת להתברג בשלב הבא היא צריכה לעשות משהו מיוחד ויוצא דופן, להשיג ניצחון או שניים בלתי צפויים בעליל כדי לכפר על כך; לגבור בבית על ריאל ופנרבחצ'ה זה יפה וראוי, אבל לא מספיק, כי בכל זאת מדובר במשחקי בית מול קבוצות שצברו בינתיים העונה 12 הפסדים.

יציבות? עוגן? המשכיות?

ביום שישי - 32 הפרש מבאסקוניה.

ביום ראשון - 31 הפרש על לאריסה.

ביום שלישי - 30 הפרש על מכבי תל אביב.

ביום חמישי - 28 הפרש מחימקי.

שישה ימים, ארבעה משחקים, 160 דקות, 121 הפרש, 1+ בפלוס מינוס.

זה השבוע שעברה אולימפיאקוס. מה לנו כי נלין על רכבת ההרים של מכבי תל אביב.