השחקן המפוספס בקבוצה המפוספסת: תיאו וולקוט עוזב את ארסנל

כאשר קיבל בקיץ 2008 את החולצה מספר 14 של ארסנל, תיאו וולקוט כלל לא הבין את משמעות הדבר. הוא לא הפנים שתיירי הנרי, אחד הכוכבים הגודלים בתולדות המועדון, לבש אותה עד שעזב לברצלונה שנה קודם לכן. השחקן הצעיר חשק במספר 8 או 7, אך הם היו תפוסים, אז הוא נאלץ "להתפשר". "כאשר חזרתי הביתה וסיפרתי את החדשות, המשפחה שאלה אם אני יודע של מי החולצה הזו. ולא ידעתי", הוא גילה בדיעבד.

אם תרצו, זו תמצית הסיפור המזוקקת של וולקוט בשורות התותחנים. האוהדים והעיתונאים ראו בו את תיירי הנרי הבא, כאשר הוחתם מסאותהמפטון בגיל 16, אבל במועדון אפילו לא טרחו להסביר לו את הציפיות שהוא מעמיס על עצמו כאשר לוקח את מספר 14. הייתכן שגם ארסן ונגר לא שם לב לסמליות? הרי כל שחקן שלוקח את המספר 7 במנצ'סטר יונייטד מודע היטב למשמעותה, אך בארסנל וולקוט פיספס לגמרי את הנקודה על אף שהספיק לשתף פעולה עם הנרי, ואף הודה לו על כך שהיה מנטור מצוין. בסופו של דבר, גם אם היה לו פוטנציאל להתקרב לרמתו של הצרפתי, הוא לא מיצה עשירית ממנו. זו היתה העלילה העצובה על השחקן הכי מפוספס בקבוצה הכי מפוספסת.

עוד בנושא

תיאו וולקוט חתם באברטון, אלכסיס סאנצ'ס סיכם במנצ'סטר יונייטד
צ'לסי ניצחה מהדחה מהגביע בדו קרב פנדלים מול נוריץ'

כאשר הגיע וולקוט לצפון לונדון, בינואר 2006, ארסנל עדיין שיחקה בהייבורי. היה זה שנה וחצי אחרי הזכיה ההיסטורית באליפות ללא הפסד ליגה במשך כל העונה, חצי שנה אחרי הזכיה בגביע על חשבון מנצ'סטר יונייטד בגמר, חצי שנה לפני ההעפלה לגמר ליגת האלופות. החבורה של ונגר נחשבה אז לאחת הקבוצות הטובות בעולם. היא שידרה ווינריות וקדמה, ונתפסה כבחירה מעולה עבור שחקנים צעירים שמעוניינים לפתח את הקריירה בהדרכתו של מאמן על. תשוו את זה לתדמיתם של התותחנים עכשיו. ההבדל עצום. אולי לא 180 מעלות, אלא רק 170, אבל ההתדרדרות מאז המעבר לאיצטדיון האמירויות לא פחות ממדהימה.

וולקוט שייך לעידן החדש והעגום הזה מהיום הראשון. למעשה, הוא נטל חלק פעיל בכיבוש השער הראשון של ארסנל בביתה החדש ב-19 באוגוסט 2006, אשר הובקע על ידי ז'ילברטו סילבה לרשת אסטון וילה בתיקו 1:1. הנער בן ה-17 נזרק למערכה כמחליף במקום פרדי ליונגברג לדקות הסיום כאשר התותחנים היו בפיגור על מנת להוסיף מימד של מהירות לחוד, ועשה בדיוק את זה. הוא שיגע את העורף של האורחת, והדגיש לכאורה את צדקתם של הפרשנים אשר ראו בו את התקווה הגדולה ביותר של נבחרת אנגליה. אחרי הכל, הוא נכלל באופן סנסציוני וחסר תקדים בסגל שלושת האריות למונדיאל בגרמניה, עוד לפני ששיחק דקה במדי ארסנל.

המאמן סוון גוראן אריקסון הסביר אז שהוא לוקח את הילד לטורניר על מנת שיצבור נסיון לקראת האתגרים הבאים. הוא לא באמת התכוון לשתף אותו, והיתה זו החלטה שנויה מאוד במחלוקת. אם מישהו היה מספר אז לשבדי שיהיה זה גביע העולם היחיד בקריירה של וולקוט, הוא לא היה מאמין. אף אחד לא היה מאמין. ואולם, זו המציאות נכון לעכשיו. פאביו קאפלו ניפה את הכוכב מהסגל ברגע האחרון לפני הנסיעה לדרום אפריקה 2010 כי סבר שאינו נמצא בכושר טוב מספיק. את הטיסה לברזיל 2014 החמיץ וולקוט בשל קרע ברצועות ברכו. שני האירועים האלה מסמלים במידה לא מבוטלת גם את הקריירה שלו בארסנל. חוסר יציבות ופציעות מנעו ממנו לא רק להפוך ליורשו של הנרי, אלא אפילו להיות שחקן הרכב בטוח.

הפציעה האכזרית שגזלה ממנו את גביע העולם היא גם זו שנחרתה בתודעה הקולקטיבית בהיבט אחר לגמרי. מבחינת אוהדים רבים, התמונה הזכורה ביותר שלו בכל הקדנציה בת 12 השנים בארסנל, צולמה כשהוא יושב על אלונקה. היה זה בתחילת ינואר 2014, בדרבי הלוהט מול טוטנהאם בגביע האנגלי. השחקן נפגע בעודו עושה פעולות הגנה ליד הרחבה שלו, וספג קללות ומטר מטבעות מיציע האורחים כאשר הורד מכר הדשא. אז הוא סימן לתרנגולים עם האצבעות את התוצאה – 0:2 לזכות הקבוצה שלו, עם חיוך רחב. הוא היה במצב רוח נהדר, ובכושר נפלא. הוא טרם ידע אז שייעדר כמעט שנה, והתנופה תיהרס לחלוטין. אבל זה הגורל של וולקוט – משהו תמיד הפריע לו, בין אם באשמתו ובין אם לאו.

את הפעולה היפה ביותר בחייו, למשל, השכיח הפסד צורם. היה זה באפריל 2008, ברבע גמר ליגת האלופות מול ליברפול באנפילד. המשחק הראשון הסתיים ב-1:1, ובגומלין הובילו האדומים 1:2 בדקה ה-84 כאשר וולקוט יצא לדהירה. הוא קיבל את הכדור ליד הרחבה שלו, עבר חמישה שחקנים במהירות ובזריזות שהזכירו את דייגו מראדונה, וסיים את הסלאלום המופלא עם מסירת רוחב לעמנואל אדבאיור שהבקיע שער קל. היתה זו פעולה אדירה של קיצוני מבריק ולא אנוכי, כי הרי רוב השחקנים היו מנסים לסיים את המבצע המטורף בעצמם. ההצגה הזו היתה מעלה את התותחנים לחצי הגמר, אבל דקה מאוחר יותר הכשיל קולו טורה את ריאן באבל ברחבה, והכל נחרב. ליברפול ניצחה לבסוף 2:4, ארסנל נותרה בידיים ריקות.

וולקוט אהב לבשל באנפילד. שנה מאוחר יותר הוא אירגן את השער האחרון ברביעיה המיתולוגית של אנדריי ארשבין בדקה ה-90, אשר היתה אמורה להביא ניצחון, אבל יוסי בניון הישווה מיד ל-4:4. פעולות מסוג זה הראו את יעילותו של תיאו באגף. קל רגליים, עם שליטה פנטסטית בכדור תוך כדי תנועה, הוא היה מסוגל לעשות צחוק מכל יריב ביום טוב. העמדה הזו גם התאימה למערך המועדף של ונגר לאורך השנים, 1-3-2-4.

לו היה מקפיד להתמקד בכך, ייתכן שהיה מצליח יותר, אבל וולקוט חלם משום מה על תפקיד החלוץ המרכזי. זו היתה משאלת ליבו במשך השנים, והמנג'ר ניסה לא פעם לרצות אותו. הן המאמן והן השחקן לא היו עקביים בנושא, והדבר פגע מאוד בוולקוט בטווח הארוך. גם הנרי התייחס לכך לפני שנה וחצי: "וולקוט היה צריך לדעת מה העמדה שלו, אבל זה עדיין לא ברור". באופן פרדוקסלי, העובדה כי הפציץ 21 שערים בכל המסגרות בעונת 2012/13, אחרי שהבמה התפנתה עבורו בעקבות המעבר של רובין ואן פרסי למנצ'סטר יונייטד, היתה בסופו של דבר בעוכריו. כאשר החלים מהפציעה בברך, הוא גילה שהעמדה המועדפת שלו תפוסה, והדבר השפיע רבות על המוטיבציה.

השנים האחרונות לא היו פשוטות מכל הבחינות. לא פעם נדמה היה כי וולקוט נמצא על סף עזיבה, ובמבט לאחור סביר שהצעד הזה אכן היה צריך להתבצע לפני 2018. איכשהו, דווקא העונה שעברה, על אף המתיחות הגלויה עם המנג'ר, הצליח וולקוט להיכנס מחדש לכושר, פילס את דרכו להרכב וסיים עם 19 שערים בכל המסגרות. לכן הוא גם ניסה להשמיע את קולו כמנהיג, על תקן השחקן הוותיק ביותר בסגל – היחיד שהספיק לשחק לצד הנרי. אחרי התבוסה 3:0 מול קריסטל פאלאס באפריל, הצהיר החלוץ ללא היסוס: "איכזבנו את האוהדים, ואנחנו יכולים רק להתנצל. היריבה רצתה יותר היום, ואפשר היה להרגיש זאת משריקת הפתיחה". ההערה הזו הוגדרה על ידי ונגר כ"בלתי מתקבלת על הדעת", וסימנה את הסוף. הצרפתי מחק את הכוכב שלו. העונה לא פתח וולקוט באף משחק ליגה, בעוד המעבר לשיטת שלושה הבלמים הקטין מאוד את הרלוונטיות שלו.

העובדה כי ונגר לקח את הביקורת באופן אישי, על אף שהופנתה לכיוון אחר לגמרי, מספרת לא מעט על הלך הרוח בחדר ההלבשה, ועל דרך החשיבה של הבוס. בתוך תוכו, ונגר יודע שהוא לא ממצה את פוטנציאל השחקנים שעומדים לרשותו. וולקוט, שהיה אמור להיות אחד הפרוייקטים החשובים ביותר של הצרפתי, הוא במידה רבה הפיאסקו של המנג'ר – הדוגמא המובהקת ביותר לכך שהשחקנים הצעירים שמגיעים לארסנל לא משדרגים את היכולת כמצופה מהם. ועל אף שוולקוט הבקיע בגמר הגביע מול אסטון וילה ב-2015, הוא אחד הסמלים ללוזריות של ארסנל מאז 2006. האם עזיבתו תביא הקלה ל-ונגר? זו כבר סוגיה נפרדת.

לאורך תקופה ארוכה, נהנו גם אוהדי ארסנל, ציניים ומרירים כהרגלם, לבקר את וולקוט – והיו להם סיבות לעשות זאת. אלא שעכשיו, כשהוא מסיים פרק כה ארוך ומשמעותי בחיים, גם הם חשים צביטה בלב. 397 הופעות, 108 שערים ו-78 בישולים מעמידים אותו לא רחוק מצמרת המועדון בכל הזמנים, וכעת, כשהוא מתחיל את דרכו החדשה באברטון, מנסים בארסנל לנצור את הזכרונות הטובים. והזכרונות האלה רק מדגישים את גודל ההחמצה.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק