רכבת הרים של איש אחד: פייר ג'קסון - גיבור, טרגי וגיבור טרגי

פעם, לפני שנים לא רבות, זה היה חלק בלתי נפרד מכללי הטקס. יום חמישי, יד אליהו, מכבי תל אביב נקלעת לפיגור ביורוליג, ההפסד הביתי כבר נראה מעבר לפינה, ופתאום - קאמבק. היא מנצחת איכשהו, בעלי הטורים משרבטים קלישאות על השדונים בהיכל, וכמעט שבת שלום.

ניצחונות דרמטיים ומותחים היו מנת חלקה של הקבוצה בצהוב גם בשנותיה הקשות, אבל דבר כמו שאירע אמש לא קרה כבר הרבה זמן. הרבה מאוד זמן. כמה הרבה? מאז שמכבי הפסיקה להיות מכבי.

ב-91:94 על ולנסיה, הצהובים שמטו יתרון בן שמונה נקודות בשלוש דקות וחצי.

ב-84:85 על באסקוניה אשתקד, הם כבר הוליכו ב-13 הפרש כשעל השעון שש דקות.

ב-92:93 על דרושפאקה, גם כן בעונה שעברה, הם איבדו תשע נקודות יתרון בדקה.

ב-70:73 על פנאתינייקוס ב-2015, הם לא פיגרו מאז הרבע הראשון.

ב-68:70 על ברצלונה באותה שנה, הם ברחו לעשר הפרש, חמש דקות לסיום, וכמעט בעטו בדלי.

ב-64:66 על באיירן מינכן ב-2014, הם צנחו שוב מפלוס עשר לניצחון דחוק.

שישה ניצחונות דרמטיים בשלוש שנים, ובכולם הייתה זו דווקא המארחת שסידרה קאמבק מהסרטים לאורחים והחזירה אותם לחיים. אבל לא הפעם.

"זה ההפסד הכי גרוע שלנו העונה", כתב לי האוהד א"מ (שמו המלא שמור במערכת) ממקום מושבו בהיכל, כשנותרו חמש דקות לסיום ובאמברג ברחה ל-76:84. קשה היה להתווכח איתו. קשה עוד יותר היה להאמין שמכבי תל אביב תתעורר ותנצח. א"מ ראה מקרוב את כל הניסים, אבל בשלוש השנים האחרונות הוא התרגל לאהוד קבוצה שלא קורצה מהחומר שמזנק מהמעמקים ומוחק פיגורים ברגעי האמת. ואתמול הוא היה מיואש.

הפעם האחרונה בה הצליחה מכבי להתאושש באופן דומה בביתה אירעה אי אז בדצמבר 2013, כשבשתי הדקות האחרונות הפכה פיגור 73:67 לניצחון 73:75 על לוקומוטיב קובאן. עד אתמול. שלוש דקות וחצי מהבאזר היא עוד הייתה במינוס שש, אבל טסה ל-1:9 ונותרה עם הראש מעל המים.

עוד בנושא

88:90 למכבי תל אביב על באמברג, דשון תומאס הפצוע קלע סל מנצח
השכפ"ץ של ההנהלה: המסר הסמוי והמאכזב של ראשי מכבי תל אביב
נבן ספאחיה אחרי הניצחון: "הוכחנו שיש לנו לב". ג'קסון: "ניצחון ענק"
אמש ביורוליג: פאו ניצחה את ברצלונה, עוד ערב גדול לניק קלאתיס

החגיגות שפרצו ברחבי ההיכל היו מוצדקות: הפסד לבאמברג היה בבחינת מכת מוות לא רשמית לשאיפות ההעפלה של מכבי תל אביב לפלייאוף. אבל החגיגות הללו לא הסתירו, ואסור שיסתירו, את חופן הבעיות שהקבוצה הזו סוחבת איתה בעלייה. בעיה אחת, למשל: ההפקרות מתחת לסל.

דיאן מוסלי 29.

אדי טבארס 21.

גיורגי שרמדיני 26.

ג'ף ברוקס 22.

יאן וסלי 27.

כריס סינגלטון 23.

ג'יימס גיסט 21.

קייל היינס 20.

פאוליוס יאנקונאס 18.

קווין סראפן 18.

תומאס רובינסון 29.

ולדימיר שטימאץ 22.

בכל שבוע מחדש מתייצב שחקן הפנים המוביל של יריבת מכבי באזור הצבע, ומשדרג פלאים את ממוצעיו. המספרים המופיעים לעיל הם המדדים של אותם ביגמנים אל מול חוסר האונים של ההגנה בצהוב.

אז כן, הקבוצה הישראלית מדורגת ראשונה ביורוליג בריבאונדים ובחסימות, אבל הנתונים הללו מטעים. הם לא מספרים את הסיפור האמיתי והם עלולים ליצור אשליה, כאילו הקו הקדמי בדמותם של ארט פראחוסקי ואלכס טיוס באמת שולט ברחבות. ולא כך הדבר.

בעיה נוספת, אקוטית לא פחות, התגלתה על הספסל ועל הקווים. בשנתיים האחרונות, ככל שמצבה של מכבי תל אביב הידרדר לירכתי היורוליג, באמברג הייתה זו שהציבה מולה את המראה וחשפה אותה במערומיה. המפולת של עונת 2015/16 החלה בהפסד של הצהובים בגרמניה, וחרפת העונה שעברה הגיעה לשפל בשתי התבוסות לאנדראה טרינקיירי ושחקניו. גם אתמול, אף שהפסיד, הפגין המאמן האיטלקי כישורים של טקטיקן דגול, וכמעט הנחית מכת נוקאאוט על נבן ספאחיה.

טרינקיירי בא עם תוכנית משחק סדורה, שבמסגרתה החליט להתאים בכל רגע נתון את החמישייה שלו לזו של הצהובים. כך, לדוגמה, הוא יצר משוואה: בכל רגע שפראחוסקי על הפרקט, מוסלי יתייצב מולו. וכשטיוס ייכנס, לאון ראדושביץ' יעלה ויבוא. לא פחות משבע פעמים קרתה הסיטואציה הזו. ספאחיה קורא לשחקן להיכנס, האיטלקי מבחין ומיד מבצע חילוף משלו בהתאם. כמו בשכונה.

ספאחיה ראה בשבועות האחרונים כיצד הקונספציה שלו קורסת. כל עוד מכבי תל אביב הייתה בריאה וכשירה, מצבו היה טוב. אבל בעונה כזו עמוסה, כשכל הקבוצות ביורוליג סובלות מפציעות של שחקניהן המרכזיים, הגיע גם תורם הבלתי נמנע של הצהובים. וכשזה קרה, הם נתפסו לא מוכנים.

נוריס קול ודשון תומאס מנפקים בכל ערב כ-26 נקודות מהספסל. ברגע שהם נפצעו והושבתו, נותר מאמן מכבי ללא תרומה ממשית מהמחליפים שלו. זו הסיבה העיקרית לכך שעד אתמול עמדה הקבוצה על מאזן 4:8 כשהיא בהרכב מלא, ועל 4:0 כשהיא מחסירה שחקן אחד או שניים מהשמינייה הבכירה שלה.

במשך כמעט חמישה משחקים לא הצליח ספאחיה לאתר את האיש שיעלה מהספסל וישנה משהו ברגעים קשים. בהפסד הביתי למלאגה, בשבוע שעבר במדריד וגם אתמול ניסה המאמן מהלכים לא טבעיים, שנראו תמוהים לעיתים, וניכר שגם עליו הם נכפו. זה גרם לו לאחר בתגובות, וכמעט להפסיד במשחק כולו.

כך מצאה עצמה באמברג בשוויון 46:46, אף ששני הקלעים הבולטים שלה לאורך העונה - ריקי היקמן ודורל רייט - מחברים 1 מ-15 מהשדה. בעשר הדקות הבאות ירה היקמן חמש שלשות בזו אחר זו, החטיא רק זריקה אחת והגיע ל-21 נקודות; עשר דקות של הרעשה מסיבית נדרשו עד שדיאנדרה קיין - מהבודדים שהצליחו להגביל העונה את לוקה דונצ'יץ', לדוגמה - יזנק מהספסל. זה כמעט היה מאוחר מדי, אבל מאותו רגע היקמן לא קלע אפילו סל אחד בשבע הדקות שנותרו.

נראה שלא תמיד הייתה קונספציה מאחורי כל החלטה - הקשיתי על גיא גודס בראיון לפני פתיחת העונה - עמדתם לסגור עם ג'ורדן מקריי ואחרי כמה ימים החתמתם את קול, שהוא שחקן שונה לחלוטין שמשחק בעמדה אחרת.

"היו בעיות במשא ומתן עם מקריי, ואז החלטנו ללכת לכיוון של עוד רכז", הסביר עוזר המאמן. "קיין וג'ון דיברתולומאו הם לא בדיוק רכזים, והיינו צריכים עוד שחקן בעמדה מספר 1 ליד פייר ג'קסון. רוב קבוצות היורוליג משחקות עם שני רכזים טובים".

בשבוע האחרון, מאז הושבת קול, הבינה מכבי מה היה עולה בגורלה אלמלא פניית הפרסה שביצעה בשלהי הקיץ. ג'קסון הוא רכבת הרים של איש אחד. הוא פתח את העונה עם מדד 41 בבאמברג, וכעבור שבוע נתקע על 3- מול באסקוניה; כיכב עם 19 נקודות בניצחון החוץ על חימקי, ואז פגע ב-2 מ-13 מהשדה בברצלונה; קלע 29 נקודות במדריד, ובמשך שלושה רבעים אתמול עמד על 1 מ-6 והיה אחד השחקנים הבולטים בבאמברג.

אז איך בכל זאת הניצחון נשאר הפעם בתל אביב? כי המים הוצאו מהסלע. כי התרומה מהספסל הגיעה, בדרך לא דרך. בתפר שבין הרבע השלישי לרביעי, בתוך 201 שניות, קלע ג'ון דיברתולומאו 14 נקודות ללא החטאה. הוא היה היחיד במכבי שקלע בפרק הזמן הזה, ואלה היו גם 14 הנקודות היחידות שלו במשחק.

14 נקודות לדיברתולומאו אינן עניין של מה בכך: בששת המשחקים הקודמים גם יחד הוא צבר 13 (ולא בשלוש דקות, אלא ב-157). ברגע קסום אחד, שבו הכל התחבר עבורו, "ג'ון די" הפך סוף סוף לשחקן לגיטימי בליגה של ג'ורדי ברתומאו. לפתע הוא נראה כמו הרכז ההוא מגביע ווינר, שהנהיג וקלע ורקד ונצץ לאור פציעותיהם של קול וג'קסון.

והיה עוד אחד, מייקל רול. אחרי ארבעה משחקים שחונים, שבהם פגע ב-1 מ-10 לשלוש והגיע רק ל-4.2 נקודות בממוצע, הגארד חזר לעצמו עם שתי שלשות, 23 נקודות ומהלכים נכונים שזרמו בשטף המשחק. הבעיה של רול ודיברתולומאו הייתה בצד השני של המגרש. כי אחרי כל סל שהם קלעו, נותר להם רק לצלם את היקמן צולף על חשבונם.

ספאחיה הימר כשהוריד לספסל את ג'ונה בולדן האפקטיבי, ודווקא בדקות הייאוש של הרבע הרביעי שיגר בחזרה לפרקט את תומאס. זה לא היה סתם הימור: רק 24 שעות לפני המשחק ערך תומאס אימון מלא ראשון עם חבריו, בדקות המעטות שקיבל קודם לכן נראה מוגבל ומהוסס מאוד. אבל הפעם זה הלך.

והיה, איך לא, ג'קסון. ברבע האחרון, בשבע דקות, הוא קלע שבע נקודות, מסר שני אסיסטים, חטף כדור אחד והפך מגיבור טרגי לגיבור. רכבת הרים, אתם יודעים.

ביציעים השונים התפזרו להם כמה עשרות אוהדים גרמנים של באמברג, כולם במדי הקבוצה. אחד לבש גופייה של ניקולו מלי, אחר של בוקי נכבאר, היה אפילו מי שבחר להסתובב עם שמו של ג'ון גולדסברי על הגב. לשחקני הסגל הנוכחי הם עדיין לא התחברו. חוץ מלשחקן אחד.

את זעקות ה"לוקההההה" שבקעו משער 3 אפשר היה לשמוע מרחוק אחרי כל אחת משלוש השלשות של לוקה שטייגר. מתברר שלא רק לריאל מדריד יש את הלוקה שלה. בקיץ, עם נבחרת גרמניה, שטייגר ומאודו לו הצליחו לשמוט יתרון בן 16 נקודות ברבע הרביעי ולהיות היחידים שמפסידים לישראל ביורובאסקט, והנה, באותו אולם, זה שוב קרה להם.

כדורסל משחקים 40 דקות, לפעמים 45, ובסוף גרמניה לא מנצחת.