מפגש הכריסמס בין גולדן סטייט לקליבלנד, שהספיק כבר להפוך למסורתי, סיפק את האיכות והדרמה שניתן היה לצפות ממנו. הוא לא סיפק לנו הצצה אמיתית למפגש בין הקבוצות בשיא כוחן, כי שתיהן חסרו שחקן מפתח משמעותי. בלי סטף קרי ההתקפה של הווריירס שונה לחלוטין, ועדיין אין לנו מושג מיהי קליבלנד עם אייזאה תומאס. החזרה הקרובה של אייזאה רק הדגישה עד כמה חסר היה המפגש הנוכחי, כי השאלות הכי מעניינות קשורות אליו: האם ייכנס לנעליו של קיירי אירווינג? האם קליי תומפסון מסוגל לשמור עליו? איך קליבלנד תסתדר איתו בהגנה? האם היא מסוגלת לשרוד הגנתית מול גולדן סטייט איתו ועם קווין לאב כסנטר?
אבל עדיין מדובר באחד מהרגעים הבודדים בהם לעונה הרגילה יש תחושה של משמעות. בהיעדר שני הקטנטנים, עיקר העניין התנקז לקרב בין שני הפורוורדים שזכו בתואר ה-MVP של הגמר בשנתיים האחרונות. קווין דוראנט יצא עם ידו על העליונה לאחר הצגה בשני הצדדים, בעוד לברון ג'יימס יצא עם תחושה שהוא מקופח. היכולת ההגנתית של KD, על לברון ובאופן כללי העונה, עומדת במוקד הימים האחרונים. בגולדן סטייט כבר פצחו בקמפיין שקורא לתת לו את תואר שחקן ההגנה של העונה. דריימונד גרין, שחקן ההגנה המכהן והמועמד המוביל לשחזר את ההישג, הצטרף לאחרונה לקמפיין בקולניות האופיינית לו.
מאז הפציעה של סטף קרי, דוראנט מתפקד כמו MVP לכל דבר. אך בהנחה שההיעדרות של סטף לא תהיה ארוכה מדי, הוא כנראה יפנה את הבמה לדו קרב הג'יימסים בין לברון להארדן. בזמן שלא מעט שחקנים בכירים מקביל הכרה כשחקני הגנה איכותיים ונבחרים לחמישיות ההגנה של העונה, נדיר ששחקן כזה זוכה בתואר שחקן ההגנה של העונה. בדרך כלל העומס ההתקפי מכריח שחקנים בכירים לשחק פחות באינטנסיביות בהגנה ולאפשר למומחי הגנה להשתלט על התואר. קאווי לאונרד, למשל, איבד את התואר בשנה בה הפך למועמד אמיתי ל-MVP. דוויט הווארד היה האחרון שזכה בתואר בעודו אחד השחקנים הבכירים בליגה, אך הוא נחשב לאחד הבכירים קודם כל הודות להגנה.
האם לדוראנט יש קייס ראוי לתואר שחקן ההגנה של העונה? התשובה הקצרה היא כן. הוא הגיע לעונה הזו עם רצון להוכיח משהו, הוא שומר באינטנסיביות יוצאת דופן ועד לפציעה של סטף אפילו העדיף לקחת על עצמו פחות בהתקפה. הוא משחק בקבוצה שהשתלטה על המקום הראשון במדד היעילות ההגנתית ומאז הפציעה של סטף סופגת 97.7 נקודות ל-100 פוזשנים, נתון מרשים מאוד שאף קבוצה אחרת לא מתקרבת אליו. לעזרתו של הקמפיין מגיעה העובדה ששניים מהמועמדים המרכזיים לתואר קאווי ורודי גובר, בעיקר פצועים בינתיים. ההגנה של הווריירס נראתה מצוין במשחקים בהם דריימונד גרין נעדר, ובהם לא היה ספק ש-KD הוא המנהיג והעוגן ההגנתי.
כאשר דוראנט משחק לצד דריימונד גרין, מדובר בצמד פורוורדים שמאמלל כל יריבה. כאשר מצרפים אליהם את ג'ורדן בל כסנטר, כפי שהיה מול קליבלנד, מדובר כבר ביחידת חיסול בקנה מידה היסטורי (ב-83 הדקות המשותפות שלהם היריבות קלעו 83.4 נקודות למאה פוזשנים). הנתון המעניין והמרשים ביותר ממשחק הכריסמס היה האחוזים של קליבלנד לשתי נקודות. בעוד שהשחקנים של טיירון לו תפסו יום קליעה טוב מבחוץ (15 שלשות ב-41.7 אחוזים), הם לא הצליחו להגיע לצבע וקלעו 13 מ-52 לשתי נקודות, בדיוק 25 אחוזים. זה נתון בלתי נתפס עבור אחת הקבוצות הטובות בליגה שמונהגת על ידי אחד החודרים הטובים בכל הזמנים.
ברמה האישית, הנתון ההגנתי הבולט של דוראנט העונה הוא כמובן החסימות. הוא שני רק למיילס טרנר עם 2.3 גגות למשחק, כאשר השיא הקודם שלו היה 1.6 גגות בעונה שעברה ולפני שהגיע לאוקלנד המקסימום שלו היה 1.3. עם השנים הוא למד להשתמש בידיים הלא נגמרות שלו כדי לגעת בזריקות של יריבים ולשנות רבות אחרות. רוב החסימות שלו הן על השחקן עליו הוא שומר שמנסה לחדור מולו, בדרך כלל במצבים בהם השחקן חשב שעבר אותו או ששמר על מרחק מספיק גדול ממנו עד שהוא מזהה יד ארוכה על הכדור. כפי שלברון למד על בשרו, הוא מקבל מהשופטים כבוד של סופרסטאר שמאפשר לו להיות אקטיבי במיוחד עם הידיים מול חדירות. אך ככל שהעונה מתקדמת אלמנט ההרתעה שלו גובר גם כשהוא בא לעזרה. הוא משנה זריקות ונמצא בראש של החודרים באפקטיביות של סנטר הגנתי בכיר.
השילוב הזה בין הגנה אישית ליכולת לבוא לעזרה בצבע הופך את דוראנט לשחקן ההגנה האולטימטיבי של התקופה ולתואם דריימונד גרין. המערכת של קר, המבוססת על חילופים אוטומטיים רבים (מול קליבלנד כל אחד מעשרת שחקני הרוטציה מצא את עצמו מול לברון בשלב מסוים), דורשת קודם כל יכולת לשמור על כמה שיותר עמדות ברמה גבוהה. שחקנים שגם מסוגלים לשמור על שחקני חוץ וגם להגן על הצבע ברמה של סנטרים מהסוג שבדרך כלל לא ישרדו חילוף אוטומטי על גארד הם מצרך נדיר ונכס יוצא דופן. לסטיב קר יש השנה שלושה כאלה שמסוגלים לשחק ביחד, וזה עשוי להתברר כחשוב לא פחות מהכישרון ההתקפי.
סטטיסטיקות מורכבות פחות תומכות ברעיון שדוראנט הוא אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, בעיקר כאלה שמודדות נתונים קבוצתיים באופן מורכב. אך כאשר מתמקדים בשחקן עליו הוא שומר, ההשפעה שלו מאוד בולטת. השחקנים ש-KD שומר עליהם קולעים ב-38.8 אחוזים מהשדה, בנתון שמודד את הפער בין האחוז בפועל לאחוז המצופה דוראנט מדורג שני רק לג'ואל אמביד מבין השחקנים שנזרקות מולם לפחות שמונה זריקות במשחק. הנתון הזה מדגיש את ההתפתחות של דוראנט לאחד משומרי האחד על אחד הטובים בליגה, כאשר המימדים שלו מאפשרים לו לשמור גם על הפורוורדים האימתניים שמעטים מסוגלים להתמודד איתם. יהיה מעניין לבדוק איך הוא נראה מול גארדים בכירים, למרות שגולדן סטייט פחות זקוקה לו שם כי קליי תומפסון סיים דוקטורט בתחום.
לסיכום שאלת שחקן ההגנה של העונה, נדמה שדוראנט ודריימונד הם שני המועמדים הבולטים השנה. אולי אל הורפורד יכול להיכנס לדיון, אולי אפשר להתחיל לדבר ברצינות גם על אמביד. גרין עדיין נראה כמו שחקן ההגנה השלם והחשוב יותר, אבל מאוד יכול להיות שאם דוראנט ישחק יותר הוא יהיה ראוי לתואר. הוא בטח ראוי להיות בדיון.
אך עם כל הכבוד לתואר האישי, החשיבות הגדולה ביותר של השדרוג ההגנתי של KD קשורה למאץ'-אפ האישי שלו מול לברון. במפגש הכריסמס, שהתרחש בעיצומה של עונה רגילה מדהימה לגמרי של קינג ג'יימס, היה ברור שדוראנט מרגיש יותר בנוח מול לברון מאשר לברון מול דוראנט. הוא מסוגל לעלות לקליעה מעל לברון ולעבור אותו בהטעיה, בזמן שהאורך, הזריזות והידיים האלה מקשים על לברון לבצע את הפעולות המקבילות.
זה לא אומר ש-KD מאתגר ברגע זה את תואר השחקן הטוב בעולם. אף אחד לא, עד להודעה חדשה. אבל הוא בהחלט נותן תחושה שהוא מסוגל לנצח את קינג ג'יימס במשחק אחד על אחד, וזה משהו שאני לא זוכר מתי בפעם האחרונה מישהו אפשר לנו לדמיין. ההשפעה של לברון כמנהיג, כמנהל משחק עם המסירות לקלעים, כשחקן החופשי בהגנה וכשחקן שמתעלה באופן עקבי במשחקים הכי חשובים עדיין בלתי ניתנת להשוואה, אבל אם צריך לבחור שחקן אחד שיקלע סל מול כל שומר בצד אחד ויעצור כל יריב בצד השני, דוראנט נראה כמו האופציה הראשונה.
דוראנט הגיע לגולדן סטייט כדי לזכות בתארים קבוצתיים, לא אישיים. לשם כך קשה לדמיין שחקן שמתאים יותר למערכת הזו. הוא נראה כבר כמו חלק אינטגרלי ממנה, גם בהתקפה (החסימות שלו ללא כדור מניבות נקודות רבות השנה) וגם בהגנה. הוא יכול לזרום עם משחק התקפה שמבוסס על סטף קרי ולהשתלט על העניינים כשקרי נפצע, בדיוק כפי שהוא יכול להיות חלק מהשטף ההתקפי ולזהות את הרגע להזיז את כולם הצידה ולקלוע כמה סלים גדולים במשחק פלייאוף חשוב. דוראנט הוא עדיין לא השחקן הכי טוב בעולם, אבל הוא השחקן הכי טוב בשביל הקבוצה הכי טובה בעולם, ובשביל לקחת אליפויות זה יותר חשוב.