יוצאים לאור: השחקנים שמככבים במפתיע בעונתם השנייה ב-NBA

מחזור הרוקיז הנוכחי הוא מהמלהיבים והעמוקים שנראו ב-NBA מזה שנים רבות. הוא נראה מרשים עוד יותר על רקע המחזור של שנה שעברה, שהיה דל במיוחד. פרט לג'ואל אמביד שהסתפח אליו, אף אחד במחזור הזה לא בלט באמת, כשהאכזבה הגדולה ביותר הייתה מהשחקנים שנבחרו גבוה בדראפט. רוקי העונה היה מלקולם ברוגדון הסולידי שנבחר בסיבוב השני, ופרט אליו ניתן היה לציין רק את דריו שאריץ' שנבחר ב-2014 ואת יוגי פרל שלא נבחר בדראפט.

העונה זה כבר סיפור אחר. קורה לא מעט ששחקן מתקשה להתאקלם בעונת הרוקי ופורץ בשנה השנייה שלו, אך במחזור 2016 נדמה שזה המצב כמעט של כולם. יותר משליש עונה מאחורינו, מספיק זמן כדי להצהיר שאחת מתופעות העונה היא ההתקדמות המרשימה של שחקני השנה השנייה, שרבים מהם כבר נראים עם פוטנציאל להיות שחקני NBA משמעותיים. בכתבה הזו אתמקד בשישה שחקנים שנבחרו בלוטרי ומתחילים להצדיק את הבחירה. פרט אליהם ניתן לציין גם את באדי הילד חסר היציבות מסקרמנטו, את כריס לוורט המגוון מברוקלין, את חבורת הספסל של טורונטו שכוללת את יאקוב פולטל, פסקל סיאקם ופרד ואן וליט ואת הצמד דנזל ולנטיין ודייויד נואבה שסוגרים את עמדת הסמול פורוורד של שיקגו.

ואם כבר הגענו לבולס, שמשום מה נראית כמו קבוצה ראויה לאחרונה, המהפך המרשים ביותר של שחקן שנה שנייה שייך לרכז שלה. אחרים ברשימה הזו החלו להראות ניצוצות בסוף העונה הקודמת, דאן, לעומת זאת, סיים עונת רוקי מאכזבת במיוחד. הוא מיעט לקבל הזדמנויות במינסוטה, אך כשקיבל נראה חסר אוריינטציה התקפית וללא יכולת ליצור נקודות ולנהל משחק. פוטנציאל הגנתי תמיד היה ברור שיש לו, אבל עם יכולת התקפית כל כך חלשה הוא הותיר תחושה שהתסריט האופטימי לגביו הוא להפוך למרכוס סמארט לעניים.

החולשה של דאן הייתה סיבה מרכזית לתמיהה סביב ההחלטה של שיקגו להמר עליו כאחד הנכסים המשמעותיים בטרייד על ג'ימי באטלר. בדומה לטרייד על פול ג'ורג' אליו התייחסתי בשבוע שעבר (ויצוץ שוב בהמשך הכתבה), הטרייד הזה כבר נראה אחרת, כשפרט לדאן גם לאורי מרקאנן מרשים בעונת הרוקי שלו. דאן החל את העונה על הספסל, אך השתלט על עמדת הפוינט גארד הפותח ולאחרונה אף הוביל את הבולס לרצף שבעה ניצחונות שנקטע רק בהפסד צמוד לקליבלנד. ב-13 המשחקים האחרונים הוא קולע 16 נקודות בכמעט 50 אחוזים מהשדה ומוסיף 4.8 ריבאונדים, 7.5 אסיסטים על 2.6 איבודים ו-2.1 חטיפות. הוא פיתח קליעה טובה מחצי מרחק בעלייה מכדרור, יש לו דרכים מגוונות לסיים בצבע, הוא מניע התקפות מעבר ומוצא שחקנים פנויים עם מסירות בדרגת קושי גבוהה. שיקגו סוף סוף מצאה את רכז העתיד שלה.

לשחקן שנבחר שלישי בדראפט היו כמה רגעים יפים בפלייאוף, בין היתר הוא שמר על לברון ג'יימס באופן שרבים חושבים שעזר לדני איינג' לוותר על ג'יי קראודר בקיץ. בראון הוא כבר עכשיו שומר אישי טוב יותר מקראודר, הנתונים שלו מאפשרים לו לשמור גם על שחקנים זריזים וגם על פיזיים ובדרך כלל הוא מקבל את המשימה לשמור על שחקן הכנף המסוכן ביותר של היריבה ועושה זאת עם אינטנסיביות יוצאת דופן. בוסטון חזרה למציאות אחרי הפתיחה המדהימה, אך ההגנה שלה עדיין מדורגת שנייה בליגה ולג'יילן חלק חשוב מאוד בכך.

ההפתעה מבחינת בראון היא היכולת ההתקפית שלו. החשש היה שהוא יתקשה לקלוע מחוץ לצבע ולכן יהפוך לנטל התקפי, אבל הוא ביטל את החשש הזה כבר בעיצומה של השנה השנייה שלו כשהוא קולע בינתיים 1.8 שלשות למשחק ב-40.4 אחוזים. איום הקליעה מבחוץ עוזר לו להביא לידי ביטוי את היכולת האתלטית שלו בתנועה עם ובלי הכדור ובסיומת ליד הטבעת. הוא לא שחקן מלוטש והוא צריך לשפר את ראיית המשחק ואחוזי העונשין שלו, אבל הוא משיג נקודות בצד אחד ועצירות בצד שני ונמצא בדרך הבטוחה להיות שחקן מפתח בסלטיקס.

בדומה לג'יילן בראון, גם פרינס התחיל לפרוץ בפלייאוף הקודם, בו הוא הפך לאחד השחקנים המשמעותיים של ההוקס. לעומת בראון, הוא לא מצא את עצמו העונה בקבוצת צמרת אלא באחת מנמושות הליגה, קבוצה שנבנית מחדש והוא אחת מאבני הבניין המרכזיות. ההשוואה לבראון לא נגמרת כאן: שניהם שחקני כנף אתלטיים עם הגנה אישית איכותית ואגרסיבית ופוטנציאל התקפי שמבוסס בעיקר על יכולת חדירה. אחת משאלות המפתח של ההוקס הייתה קשורה ליכולת של פרינס להתאים את עצמו לסיטואציה ולהפוך לשחקן שלוקח על עצמו נתח משמעותי מההתקפה.

ביחס למגבלות שלו, הוא עומד במשימה מאוד בכבוד. הוא קולע 1.8 שלשות למשחק ב-42.1 אחוזים בדרך ל-13 נקודות, 5.3 ריבאונדים ו-2.5 אסיסטים למשחק. הוא מקבל חופש לבצע פעולות עם הכדור ועושה אותן עם בטחון מפתיע, הוא יוצר לעצמו ולאחרים מצבי זריקה בזכות החדירות שלו, יש לו יכולת לזהות סיטואציות משתנות תוך כדי תנועה ולהגיב בהתאם. העבודה שלו עם הכדור הופכת את הפוטנציאל שלו לגבוה יותר משחקן 3-and-D סטנדרטי, ומכיוון שאטלנטה לא צפויה לחזור לפלייאוף בשנים הקרובות יהיה לו מספיק זמן להמשיך לפתח את החלק הזה.

אינגרם נבחר שני אחרי בן סימונס קודם כל בגלל נתוני פתיחה יוצאי דופן: אתלט אדיר בגובה 2.06 מטר עם מוטת גפיים של 2.21 מטר ויכולת לבצע מהלכים עם הכדור. הנתונים שלו בולטים במיוחד כשהוא עומד ליד קווין דוראנט ונראה בערך אותו הדבר, כמו דגם חדש של אותו מודל. אינגרם כנראה לעולם לא יהיה קלע חוץ ברמה של KD ובטווח הארוך ההשוואה הזאת תעשה לו עוול, אך העונה הוא מתחיל להבין איך להשתמש בנתונים שלו כדי להפוך לסקורר מעניין בפני עצמו.

הוא קולע השנה 16.2 נקודות למשחק ומוסיף 5.6 ריבאונדים ו-3.3 אסיסטים. האחוזים מכל הטווחים לא מספיק טובים, אבל זה פחות בעייתי כי הוא מוותר כמעט לחלוטין על זריקות מבחוץ ומגיע בכל הזדמנות לצבע. הוא משתמש בידיים הארוכות שלו כדי לקלוע מעל ומסביב לשחקנים, הוא לא מפחד ממגע והמהירות בה הוא מבצע מהלכים מאפשרת לו לסחוט עבירות רבות משחקני הגנה לא מוכנים. יכולת החדירה שלו מתחילה להרתיע הגנות, מה שמפנה שחקנים אחרים שעם הזמן הוא לומד למצוא. גם בהגנה הוא מראה שיפור משמעותי משנה שעברה, בשיטה מרובת החילופים של לוק וולטון הוא שומר על שחקנים מכל הסוגים ויש לו חלק בכך שההגנה של הלייקרס מדורגת במקום השמיני בליגה.

הגארד של הנאגטס היה מאוד לא יציב בעונה שעברה, אך הראה מספיק פוטנציאל כדי להיחשב להבטחה גדולה מאוד שדנבר סירבה להעמיד כאופציה לטרייד גם עבור כוכבים מוכחים. הוא פתח את העונה כרכז הראשון של דנבר, לא העמדה הטבעית שלו וזה נראה גדול עליו בפתיחת העונה. אבל בשבועות האחרונים הדברים מתחילים להתחבר, בעיקר בכל הקשור לקליעה מבחוץ, תחום המומחיות שלו שעד לאחרונה לא בא לידי ביטוי ב-NBA.

בעשרת המשחקים האחרונים היו למארי ארבעה משחקים עם 28 נקודות ומעלה וחמישה בהם קלע לפחות ארבע שלשות. הממוצעים שלו בתקופה הזו הם של 19.1 נקודות, כולל שלוש שלשות למשחק ב-53.6 אחוזים ו-94.3 אחוזי עונשין. הוא עולה לקליעה מהר ויכול לקלוע גם עם שומר קרוב אליו. כאשר הזריקה מבחוץ עובדת יש לו הרבה יותר בטחון גם באספקטים נוספים של המשחק. הוא לא יהיה מנהל משחק או חודר בכיר, אך הוא משתפר בשני התחומים ואמור להיות מספיק טוב בשניהם כדי לא להפוך לשחקן חד מימדי שקל לעצור.

הבן של הוא לא החלק החשוב בחבילה שאינדיאנה קיבלה בטרייד על פול ג'ורג', התואר הזה שייך לויקטור אולדיפו שפורץ השנה בענק, אבל הוא מהווה תוספת משמעותית. בעונת הרוקי שלו ב-OKC סאבוניס היה בעיקר גבוה שזורק שלשות. כיום יכולת קליעה מבחוץ היא נכס לשחקני פנים, הריווח שהיא מאפשרת משדרג את משחק ההתקפה, אבל יש שחקנים שמתבזבזים כשמצפים מהם לשמש כסטרץ' 4 או סטרץ' 5 במשרה מלאה. סאבוניס הוא דוגמא מצוינת לכך.

בפתיחת העונה, כאשר מיילס טרנר נעדר מכמה משחקים, סאבוניס פתח בחמישייה וגילה תיאום נהדר עם אולדיפו בפיק נ' רול. תזמון התנועה שלו לצבע מושלם, יכולת הסיום שלו נהדרת והוא יודע למצוא שחקן פנוי כשמגיעה עזרה. כאשר טרנר חזר הוא ירד לספסל ופחות בא לידי ביטוי כשהוא משמש בעיקר כסנטר מחליף, אבל הוא ממשיך להיות יעיל בדרך ל-12 נקודות ב-54.1 אחוזים מהשדה. הנוכחות שלו קרוב לטבעת הביאה לידי ביטוי את החוש שלו לריבאונדים בשני הצדדים, הוא מוריד 8.2 ריבאונדים ב-24 דקות וכשיקבל דקות משמעותיות יותר יוכל להפוך לאחד הבכירים בליגה בתחום. הוא מספיק טוב כדי לקבל את הדקות האלה גם בקבוצה שנאבקת על מקום בפלייאוף.