פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר: התופעות של פתיחת העונה ב-NBA

        לברון, יאניס וסימונס מחזירים לאופנה את הרכזים הגבוהים. אמביד וקאזינס מעניקים משמעות מחודשת לעמדת הסנטר. לונזו בול מסמל התחלה של עידן חדש של רכזים. וכל הקבוצות ממשיכות לקבל השראה מפיניקס של ד'אנטוני. אסף רביץ עם המגמות הבולטות אחרי רבע עונת NBA

        מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר: התופעות של פתיחת העונה ב-NBA
        צילום: נועם אשל עריכה: מתן חדד

        רבע עונה של NBA מאחורינו, וזה מספיק זמן כדי להתחיל לדבר על מגמות. הליגה נמצאת בתקופה של שינוי מתמיד הבא לידי ביטוי בשלל דרכים, צפויות יותר ופחות, בולטות יותר ופחות. הנה חמש תופעות מעניינות מהרבע הראשון של עונת 2017/18 שניתן לספר דרכן את סיפורה של ליגת הכדורסל הטובה בעולם כיום.

        שחקני גולדן סטייט ווריירס קווין דוראנט, סטפן קרי, זאזה פאצ'וליה (AP)
        כדורסל על ספידים. גולדן סטייט (צילום: AP)

        1. הקצב ממשיך לעלות

        כולם מדברים על שלשות, אף אחד לא מדבר על קצב. טוב, הגזמתי קצת כדי להתאים למוקי, קיימת תשומת לב לעלייה הקבועה בקצב המשחק, אבל נדמה שאפשר להתחיל לדבר עליה כמקבילה שוות ערך לריבוי השלשות. אנו כבר לא בבלגאן של השבועות הראשונים, קבוצות מתחילות להתייצב והקצב ממשיך להיות מטורף. בנתון שמודד קצב יש נקודת ציון מאוד בולטת של 100 פוזשנים למשחק, וככה השינוי בשנים האחרונות נראה דרכו: לפני שלוש שנים הייתה קבוצה אחת שחצתה את הרף הזה, השנה כרגע יש 12 כאלה. גם ביחס לעונה שעברה ניתן כבר להצביע על עלייה עקבית של כשני פוזשנים: הקבוצה המהירה בליגה בעונה שעברה השתמשה ב-103.6 פוזשנים למשחק, הקבוצה המהירה השנה משתמשת ב-105.2; הקבוצה האיטית בעונה שעברה השתמשה ב-93.6 פוזשנים, הקבוצה האיטית השנה משתמשת ב-96.2. זה שינוי משמעותי.

        מה גורם לעלייה בקצב? קודם כל, כולם כיום רוצים להיות פיניקס של תקופת "7 שניות או פחות" (ששיחקה בקצב איטי יותר מרוב הליגה הנוכחית). קבוצות מחפשות כל הזדמנות לתפוס את ההגנה לא מוכנה בהתקפת מעבר. אם יש שלשה סבירה ההנחיה היום היא לזרוק אותה, גם בתחילת שעון. אך זה לא ההסבר היחיד. הליגה נהיית מהירה יותר כי השחקנים כיום מהירים יותר, אתלטים יותר, מוכשרים יותר. הרבה יותר שחקנים מבעבר מסוגלים להוריד ריבאונד ומיד לנהל בעצמם התקפת מעבר. שחקנים שלא מסוגלים לעמוד בקצב החדש הולכים ונעלמים מהרוטציה, שחקנים שמסוגלים לקבל החלטות מהר הופכים ליותר ויותר חשובים.

        גורדון הייוורד, בוסטון סלטיקס (AP)
        מראות מוכרים מדי. גורדון הייוורד הפצוע ביציע (צילום: AP)

        2. הפציעות לא נגמרות

        כל שנה נדמה שכל כך הרבה פציעות אף פעם לא היו, אבל העונה זה נדמה יותר מהרגיל. התחושה היא שלא עובר לילה מרובה משחקים ללא פציעה לשחקן משמעותי. בערך חצי מקבוצות הליגה כבר איבדו לתקופה של שבועות או חודשים את אחד משלושת השחקנים הכי טובים שלהן, וזה מבלי לקחת בחשבון את השחקנים הרבים שהחלו את העונה פצועים. הנקודה הזאת חשובה כי הליגה מנסה להילחם במכת הפציעות. השנה אדם סילבר דאג לקצר את תקופת ההכנה כדי לפרוש את העונה על זמן רב יותר, להגדיל את זמני המנוחה ולהקטין את כמות המשחקים בבק-טו-בק. ניתן כבר להכריז שזה לא עוזר. העומס ממשיך להיות בעיה גדולה והפציעות ממשיכות להיות התופעה המעצבנת ביותר בליגה.

        ניתן למתוח קו ישיר לנקודה הראשונה: הקצב המוגבר מוביל לדרישות שהולכות וגוברות משחקנים שהגוף שלהם נמתח לקצה גבול היכולת האנושית גם ככה. כיום הם אמורים להיות מסוגלים לבצע שינויי כיוון מהירים יותר בהתקפה ובהגנה, לבצע יותר ריצות מהירות בטווח זמן קצר, לעלות לקליעה מהר יותר. אלה פעולות הקיצון המסוכנות, שבהן מתרחשות בדרך כלל הפציעות. אם העלייה באינטנסיביות תימשך וכמות המשחקים לא תשתנה (והיא לא צפויה להשתנות), יכול להיות שהעונה הרגילה ב-NBA תהפוך לדומה יותר ויותר לזו של הבייסבול, עם סגלים רחבים, שלושה שחקנים שמחלקים ביניהם עומס בכל עמדה והרבה מנוחות יזומות. התלות בכוכבים תקשה על קבוצות שנאבקות על מקום בפלייאוף להתנהל כך, אבל הקבוצות הבכירות יותר בהחלט עשויות לכוון לשם. סן אנטוניו משתמשת כבר שנים ברוטציה הרחבה ובמנוחות היזומות ומאריכה את הקריירה של הכוכבים שלה, נדמה שגם גולדן סטייט בדרך למימוש מלא של הגישה הזאת.

        לברון ג'יימס קליבלנד קאבלירס מול יאניס אנטטוקומפו מילווקי באקס (GettyImages)
        הדינוזאורים באים. לברון ויאניס ראש בראש (צילום: GettyImages)

        3. עידן הפוינט פורוורד והסנטר מנהל המשחק

        לברון ג'יימס ויאניס אנטטוקומפו הם שניים מהמועמדים המובילים בליגה ל-MVP, בן סימונס הוא המועמד המוביל לרוקי העונה. המשותף לשלושה מהשחקנים המדוברים בליגה הוא שהם משמשים כפאוור פורוורדים לכל דבר ובמקביל הם מובילי הכדור העיקריים של הקבוצות שלהם. שחקנים עם שילוב של גודל, אתלטיות ויכולת הובלת כדור הם הדבר הגדול הנוכחי והבא, שאר הליגה עדיין מחפשת דרך לעצור את אחד מהשלושה האלה כשהוא שועט לטבעת עם תנופה. בעבר היו מגדלים ילדים כמו סימונס ויאניס להיות שחקני פנים, בעבר היה מתפתח מהם משהו כמו קארל מאלון, אך כיום הם גדלים להיות שילוב של מאלון ומג'יק ג'ונסון.

        לברון, יאניס וסימונס הם תופעות חריגות בכל קנה מידה, אבל יש עוד תופעות משנה. דריימונד גרין הוא לא מוביל הכדור המרכזי, אבל הוא אחד מכמה מובילי כדור וכנראה ייקח על עצמו יותר מנטל ניהול המשחק ללא סטף קרי. בלייק גריפין תפקד כמו פוינט פורוורד לכל דבר לפני שנפצע. אליהם ניתן לצרף תופעה דומה אך לא זהה של יותר ויותר סנטרים עושי משחק. ניקולה יוקיץ' הוא הרכז בפועל של דנבר, למארק גאסול היה לא מזמן משחק של 14 אסיסטים, כל התקפה של ניו אורלינס עוברת דרך הגבוהים, אל הורפורד דואג להנעת הכדור בבוסטון ואפילו אנדרה דראמונד הפך לסוג של מנהל המשחק של דטרויט. כל הסנטרים האלה משחקים רחוק מהסל ומנצלים את הגובה שלהם כדי לראות ולמסור את מה שלשחקנים נמוכים קשה יותר. היכולת של שחקני פנים לבצע תפקידים משמעותיים בהתקפה באיזור קשת השלוש היא דרך נוספת לרווח את המשחק.

        דניס סמית' ג'וניור דאלאס מאבריקס מול קווין לאב קליבלנד קאבלירס (AP)
        מחזור אחד, בעיה אחת. דניס סמית' ג'וניור (צילום: AP)

        4. הרכזים הצעירים לא פוגעים

        חמישה פוינט גארדים נבחרו בתשע הבחירות הראשונות בדראפט האחרון. מרקל פולץ, לונזו בול, דיארון פוקס, פרנק ניליקינה ודניס סמית' הם שחקנים שונים שכל אחד מהם התחיל את הקריירה שלו באופן שונה, אך יש גורם אחד שמשותף לכל החמישה: אף אחד מהם לא מסוגל לקלוע משום טווח. היחיד מהם עם יותר מ-40 אחוזים מהשדה הוא פוקס (40.6), היחיד עם יותר מ-30 אחוזים מהשלוש הוא סמית' (30.6), היחיד עם יותר מ-70 אחוזי עונשין הוא ניליקינה (72). רוקיז נוטים להתקשות בתחילת הדרך, אך זה נראה הרבה יותר מקרטועי פתיחה, ועושה רושם שקליעה זה לא החלק החזק של החבורה הזאת.

        פרוספקטים בכירים עם בעיות קליעה זה מאפיין של השנים האחרונות. שלושת השחקנים שנבחרו ראשונים בשנה שעברה נראים טוב כרגע, אך אלה אחוזי העונשין שלהם: בן סימונס עם 55.7, ברנדון אינגרם עם 66.9, ג'יילן בראון עם 60.4. זה בולט במיוחד בתחום הרכזים, כשבשנים האחרונות נבחרו בטופ 10 רכזים עם בעיות קליעה מבחוץ כמו מרכוס סמארט, אלפריד פייטון, עמנואל מודיאיי וקריס דאן. איך קורה שבעידן בו השלשות הפכו לחשובות כל כך נבחרים כל כך הרבה שחקנים עם בעיות קליעה במקומות גבוהים? יכול להיות שבליגה מאמינים שקליעה זה תחום שניתן לשפר, אך כרגע מודיאיי הוא היחיד שמראה ניצוצות של שיפור מבין החבורה הזאת. תשובה אחרת קושרת את המצב לפריצה של יאניס וסימונס: השחקן שהקליעה שלו מבחוץ הכי פחות חשובה הוא השחקן שמוביל את הכדור. אם הוא יודע להגיע לטבעת ו/או למצוא חברים פנויים הוא יכול להיות שחקן מאוד אפקטיבי גם בלי קליעה. לכן כיום יש יותר ויותר קבוצות בהן קלעי החוץ הטובים ביותר הם בכלל שחקני הפנים והרכזים הכי פחות טובים.

        דמרקוס קאזינס, ניו אורלינס פליקנס, מול ווילי קאולי סטיין, סקרמנטו קינגס (AP)
        מפלצת פוסט אפ. קאזינס (צילום: AP)

        5. הביגמנים באים

        ובהיפוך לכל המגמות האחרות, קשה להתעלם מהדומיננטיות של ג'ואל אמביד ודמרקוס קאזינס כסנטרים עם משחק פוסט משובח שמסוגלים לפרק יריבה בעצמם ביום נתון וגם עשו זאת כמה פעמים. אליהם ניתן להוסיף את קארל אנתוני טאונס שגם בלי לככב בינתיים (הוא נוטה לפרוץ בחצי השני של העונה) משחק הפוסט שלו מרתיע יריבות. מה משותף לכל השלושה? אף אחד מהם לא שיחק עד היום דקה אחת בפלייאוף וכל השלושה נמצאים בקבוצות שנכון לעכשיו נמצאות בפלייאוף. שחקני פנים קלאסיים דומיננטיים נעלמו מנוף הפוסט סיזן בשנים האחרונות, נדמה לי שמאז שנות השיא של דוויט הווארד באורלנדו לא היה שחקן פנים אמיתי שמתקרב במימד ההרתעה שלו לאף אחד מהשלושה האלה.

        מה שעוד משותף לכל השלושה הוא שהם מסוגלים לקלוע מבחוץ, כולל שלשות, ויכולת המסירה שלהם טובה, אם יבצעו עליהם דאבל-טים הם יידעו להוציא את הכדור החוצה. יש להם גם יכולות הגנתיות או בהגנה על הצבע או בחילופים אוטומטיים והם זריזים מספיק כדי לא להפוך לנטל מוגזם בהגנה על פיק נ' רול. כלל האצבע בשנים האחרונות היה שכשיש מיס-מאץ' בפלייאוף היתרון תמיד יהיה של הקבוצה שמשחקת עם יותר שחקני חוץ. האם החבורה הזאת תשנה את המגמה? מה יקרה כאשר אמביד יקבל כדור אחרי כדור בפוסט מול יריבה שאין לה שומר ראוי עבורו? האם הקבוצות הבכירות ייאלצו למצוא שומרים כאלה ולתת להם דקות משמעותיות או שלהרכבים הנמוכים שלהם יהיו פתרונות? בשביל התשובות לשאלות האלה נצטרך לחכות לאפריל.