חודש זה מספיק זמן כדי שהעשן יתחיל להתפזר וה-NBA תתחיל לקבל צורה, כדי שנקבל מושג טוב יותר לגבי מה אמיתי ומה לא. כמה מסנסציות פתיחת העונה, כמו אורלנדו ואינדיאנה, כבר החלו לחזור למקומן הטבעי במרכז הטבלה ומטה. דטרויט, לעומת זאת, עדיין נמצאת בצמרת המזרח. נכון ליום שישי, המאזן של הפיסטונס הוא 4:10, והם מדורגים במקום השני במזרח והרביעי בליגה. סביר שהקבוצה של סטן ואן גנדי לא תישאר במקום כל כך גבוה לאורך זמן, יש במזרח 4-5 קבוצות בכירות ממנה, אך פוטנציאל לקבוצת פלייאוף לגיטימית בהחלט מתחיל להסתמן בעיר המוטור.
ההצלחה המוקדמת של דטרויט, לצד זו של מינסוטה במערב, מספקת נקודת מבט חדשה בדיון על המאמנים שמשמשים גם כג'נרל מנג'רים. היכולת של איש כדורסל מנוסה ומבריק כמו סטן ואן גנדי ליצור חזון ולממש אותו גם ברמת בניית הסגל וגם ברמת עיצוב סגנון המשחק מאפשר לו אורך רוח רב יותר, יכולת לניסוי וטעייה בכמה רמות עד שהוא מוצא את הפתרונות הנכונים עבורו. זה לא הופך את התפקיד הכפול לאופציה אידיאלית, אך בחודש האחרון אנו מתחילים לראות את היתרון בלתת לואן גנדי את המפתחות לקבוצה ולחכות בסבלנות שהוא יבנה ממנה משהו.
ואן גנדי הגיע לדטרויט עם שאיפה לבנות קבוצה סביב אנדרה דראמונד באופן דומה לקבוצה שהוא בנה באורלנדו סביב דוויט הווארד, קבוצה שהגיעה לגמר הליגה ב-2009. דראמונד אכן מזכיר את דוויט: מדובר בסנטר גדול ואתלטי, בריבאונדר יוצא דופן, בשחקן קטלני כחוסם שמתגלגל פנימה בפיק נ' רול ובקלע עונשין נוראי. ואן גנדי השתמש ביכולות של הווארד כריבאונדר ועוגן הגנתי שאוהב לחכות בצבע כדי להקיף אותו בארבעה שחקני חוץ שקולעים שלשות ומסוגלים ליצור ופיתח את משחק הפוסט הלא אטרקטיבי אך כן אפקטיבי של דוויט בשיאו.
ברגע שהגיע לדטרויט כמאמן ונשיא לענייני כדורסל ב-2014, ואן גנדי החל לבנות סביב דראמונד באופן דומה. הוא הכריח את דראמונד לבצע מהלכים בפוסט, הוא ביסס את ההתקפה על הפיק נ' רול שלו עם רג'י ג'קסון והוא הקיף את שניהם בשלושה שחקני כנף שקולעים מבחוץ, הבכיר בהם היה טוביאס האריס שואן גנדי גנב מאורלנדו במהלך העונה השנייה שלו. אך עם הזמן התברר שאנדרה הוא לא דוויט. משחק הפוסט שלו לא התפתח ובעיקר בזבז התקפות, אחוזי העונשין שלו הלכו ונחלשו עד שהגיעו לקנה מידה היסטורי. ומה שהכי חשוב: הוא לא התפתח לעוגן ההגנתי שציפו ממנו להיות. התזמון וקבלת ההחלטות שלו לא מספיק טובים כדי להשאיר אותו להסתדר לבד בצבע. לאחר שהעונה החולפת הייתה מאכזבת מאוד, הסברה הרווחת הייתה שדראמונד פשוט לא מספיק טוב לתפקיד שואן גנדי ייעד לו.
אך דראמונד בסך הכל בן 24, ולעונה הזאת הוא הגיע אחרת. התחום שזוכה לעניין הרב ביותר לגביו הוא זריקות העונשין. הוא קלע נהדר במשחקי ההכנה ואז קלע 28 מ-36 הזריקות הראשונות שלו בעונה הרגילה (77.8 אחוזים). משחק של 0 מ-7 החזיר את כולם לקרקע, אך הוא עדיין עומד על 63.1 אחוזים כרגע, שיפור עצום לשחקן של 38 אחוזים בחמש העונות הראשונות. הוא עבד בקיץ עם המאמן המיוחד עידן רבין (בן לאב ישראלי, כמתבקש משמו) ויצא מהקיץ עם טקס קצר וקבוע לפני הזריקה שעוזר לו לשמור על ריכוז. דראמונד מדגיש את האלמנט המנטלי באחוזי העונשין, נקודה חשובה שמשאירה מקום לאופטימיות גם אם ככל שהעונה תתקדם הוא יתקשה לשמר את הכלים שרכש בקיץ. יכול להיות שעם השנים הוא ילמד למשוך את רמת הריכוז הגבוהה עמוק יותר לתוך העונה, יכול להיות שהוא ילמד להביא אותה לידי ביטוי ברגעים חשובים. מה שחשוב זה שהוא מסוגל לקלוע באחוזים סבירים ומאמין בכך.
מבט על השורה הסטטיסטית של דראמונד השנה מגלה שפרט לאחוזי העונשין יש עוד שינוי אחד משמעותי: בטור האסיסטים. הסנטר, שבאף עונה לא מסר יותר מ-1.1 אסיסטים למשחק, שילש את הכמות הזו ומוסר בינתיים 3.3 אסיסטים השנה. הנתון הזה מעיד על שינוי משמעותי יותר גם ברמת הקבוצה ועל סיפור המסגרת דרכו ניתן לתאר את דטרויט הנוכחית: ואן גנדי ממשיך לבנות את הקבוצה סביב דראמונד, אך מצא יתרונות לא צפויים שלו באיזורים לא צפויים של המגרש שהופכים גם אותו וגם את הקבוצה להרבה יותר מגוונים ויעילים.
משחק ההתקפה של הפיסטונס עבר מהפך. מקבוצה שמתבססת כמעט לחלוטין על פיק נ' רול פשוט, זו הפכה להיות קבוצה עם סגנון הרבה יותר מורכב. חלק גדול מההתקפות מתחילות בכך שדראמונד מקבל כדור בהיי-פוסט, לפעמים אפילו על קשת השלוש, וארבעת שחקני החוץ מבצעים חסימות בינהם. דראמונד מפתיע לטובה ביכולת לזהות את השחקן שמתפנה באחד משני הצדדים. המהלך הזה יכול להתפתח בסופו של דבר לפיק נ' רול הרגיל עם רג'י ג'קסון, שנראה הרבה יותר אפקטיבי כשהוא מתבצע לאחר שההגנה זזה.
אך המהלך היעיל ביותר של דראמונד בהיי פוסט הוא כאשר אייברי בראדלי, שהגיע בקיץ מבוסטון בעוד מחטף מתוזמן של ואן גנדי, נע לכיוון דראמונד שמניח לו את הכדור (הנד-אוף). בראדלי עשוי להיות מומחה ההנד-אוף של הליגה כיום, הוא יודע להשתמש בחסימה שדראמונד מספק כדי לעלות לקליעה, לחדור ולפעמים אף להמשיך לנוע ללא כדור לטבעת. דראמונד ובראדלי מתחילים לפתח תיאום נהדר שמאפשר לשניהם להביא לידי ביטוי יכולות שלא ידענו שיש להם.
דראמונד לא הפך להיות ניקולה יוקיץ' או מארק גאסול, לפעמים למסירות שלו אין רגש ולצד הזינוק בכמות האסיסטים יש גם זינוק בכמות האיבודים, אך היכולת שלו לנהל משחק ברמה מסוימת מההיי פוסט משנה את המבנה של המגרש עבור הפיסטונס ומפנה את הצבע לחדירות (איום ההנד-אוף לא מאפשר לשומר שלו להתרחק מדי). כשמוסיפים את היכולות החדשות לפיק נ' רול ולריבאונד התקפה, תחום בו הוא עדיין הכי מאיים בליגה ומוביל אותה בקלות עם 5.6 ריבאונדים בהתקפה למשחק, דראמונד כבר נראה כמו סנטר התקפי מגוון ואיכותי. מי שמרגיש מאוד בנוח בסגנון החדש הוא טוביאס האריס, שחקן שיודע לקחת מה שההגנה נותנת ומוצא השנה יותר נתיבים לטבעת ויותר זריקות טובות מבחוץ. הוא קולע עד כה 19.6 נקודות למשחק, כולל 3.1 שלשות ב-50 אחוזים (שניתן להניח שיתיישרו).
גם בהגנה ואן גנדי הפנים עם הזמן שדראמונד יותר אפקטיבי כשהוא רחוק מהצבע. כשהוא שומר על החוסם בפיק נ' רול הוא נשאר לחכות למוביל הכדור גבוה בזמן ששחקן החוץ עובר את החסימה, השילוב שלו בין גודל לזריזות מקשה על היריבים לעבור אותו או למסור מעליו. בהתאם, הסגנון ההגנתי של הפיסטונס הוא סגנון אקטיבי: הם מייצרים לחץ על מוביל הכדור, כופים איבודים ומהירים מספיק כדי לחזור לעמדות שלהם. הרוטציות ההגנתיות של השחקנים של ואן גנדי לא תמיד מדויקות, אך הם מחפים על כך במאמץ ותזזיתיות שמרבה לבלבל את ההתקפות היריבות. ואן גנדי מצא את הנוסחה שמשלבת בין אלמנטים הגנתיים חשובים שבכולם הקבוצה שלו טובה: כפיית איבודים, מיעוט עבירות, ריבאונד הגנה וירידה טובה להגנה. למשמעת ולמאמץ חלק חשוב בכך.
כך, דראמונד עוזר לדטרויט להיות טובה מהצפוי בשני הצדדים. היא מדורגת כרגע במקום השמיני גם ביעילות התקפית וגם בהגנתית, למרות שבשני הצדדים יש לה בעיות. אין לה סקורר מוכח שניתן לשים לו את הכדור ביד ולדעת שהוא ייצור מצב זריקה ואין לה עוגן הגנתי בצבע כי דראמונד מתקשה בניואנסים של התפקיד. אך יש לה שחקנים שתורמים בשני הצדדים. רג'י ג'קסון חזר לעצמו לאחר עונה בה היה פצוע וכועס. טוביאס האריס הוא שחקן התקפה נהדר ומגוון שהשתפר מאוד בהגנה. בראדלי מפתיע לטובה ביכולות ההתקפיות והוא אחד הגארדים ההגנתיים הטובים בליגה (אחד הרגעים המבלבלים בעונה יהיה כשהוא יגיע לגארדן של בוסטון בעוד שבוע וחצי וישמור על קיירי אירווינג, אחד מתחומי המומחיות שלו).
הרביעייה הזו נראית העונה כמו בסיס שניתן לבנות סביבו קבוצה איכותית. אבל סביבם אין יותר מדי כישרון כרגע. סטנלי ג'ונסון, בחירת טופ 10 לפני שנתיים שלא התאקלם בליגה כפי שציפו, משלים איתם את החמישייה. ג'ונסון הוא שומר טוב, אך עדיין מתקשה לבוא לידי ביטוי בהתקפה וואן גנדי מקווה שהוא מתחיל לאפס את הידית אחרי שנתיים איומות בתחום הקליעה.
הספסל הוא גרסת ה-NBA ללהקת journey: חבורה של נוודים שמקווים למצוא לעצמם בית. שני השחקנים הבולטים על הספסל הם איש סמית', שדטרויט היא הקבוצה העשירית שלו בליגה, ואנתוני טוליבר, שזו הקבוצה התשיעית שלו. ככל שהעונה מתקדמת ואן גנדי מוצא את עצמו נותן יותר דקות גם ללנגסטון גאלווי, רג'י בולוק ואריק מורלנד, שלושה שבגיל צעיר הספיקו להחליף כמה קבוצות ולהסתובב גם בליגת הפיתוח. ואן גנדי נותן דקות לחמישיית מחליפים, ובעוד שלחבורה הזאת אין מספיק כישרון ברמת ה-NBA והיא תלויה לחלוטין ביכולת החדירה וההוצאה של איש סמית', כיף לראות אותם נותנים הכל בכל רגע על הפרקט. כששחקנים מהסוג הזה מוציאים מעצמם את המקסימום, זה סימן לסביבת עבודה טובה מאוד.
דטרויט נכנסת לתקופה מאתגרת. שבעה מתשעת המשחקים הבאים שלה יהיו בחוץ, שישה מהם מול יריבות במאזן חיובי והשביעי מול OKC. כשהיא תחזור הביתה היא תארח את גולדן סטייט (אותה הפתיעה בחוץ) ובוסטון. לאחר התקופה הזאת נוכל לדעת טוב יותר אם מדובר בקבוצה שמסוגלת להתמודד באופן עקבי עם יריבות חזקות. גם אם יתברר שלא, הפיסטונס יצרו לעצמם מספיק טווח בטחון והרגלים טובים כדי להמשיך להרגיש כמו קבוצת פלייאוף ולחזור לנצח כשהלוח יהיה נוח יותר.
