בדרך לאנדזון: סיכום המחזור העשירי ב-NFL

ריצ'רד שרמן שונא את משחקי ימי חמישי. זו אפילו לא הנחה, אלא עובדה. הוא עצמו קבע אותה, בטור שכתב ל"פליירס טריביון", עם הכותרת הזו ממש, ב-14 בדצמבר 2016, כמעט שנה לפני הפציעה ביום חמישי שעבר בניצחון על אריזונה, פציעה שסיימה את העונה שלו ואולי גם של סיאטל כולה.

"כל הרעיון של משחקי חמישי בערב הוא נורא. הוא מגוחך. הוא צבוע. זו חגיגה של חרא", כתב מגן הפינה שאף פעם לא שומר דברים בבטן, "ה-NFL מטיפה לבטיחות של שחקנים וטוענת שהיא רוצה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי להגן עליהם, אבל לא עושה זאת באמת". בטור שלו, שרמן תיאר שבוע ממוצע של שחקן בליגה, שבוע של התאוששות קשה מעוד קרב אימתנים ביום ראשון, שבוע שאמור להגיע לשיאו רק ביום שלאחר מכן ולא להיקטע באמצע בשביל עוד משחק. הוא הסביר איך הגוף פשוט לא מוכן למשחקים הללו, זעם על כך שג'יי ג'יי וואט גמר את העונה שלו במשחק ליל חמישי ולצערו, תוך פחות משנה גם היווה בעצמו הוכחה אישית לכך.

למרות ההפסד המפתיע לוושינגטון בבית בשבוע שעבר, סיאטל הייתה בתקופה מצוינת עם חמישה ניצחונות בשישה משחקים והתחושה מסביב הייתה שלמרות שיש ב-NFC לא מעט קבוצות עם מאזן טוב יותר, בסופו של דבר הדרך לסופרבול שוב תכלול את הסיהוקס. אלא שהפציעה של שרמן, עוד אחת בעונה עם כמות לא הגיונית של כוכבי על שנפצעו (אדם שפטר פרסם את הרשימה המלאה וחתם ב"הרבה יותר מדי") עלולה להיות יותר מדי עבור הסיהוקס, שעוד צריכים לפגוש בחצי השני של העונה את פילדלפיה והראמס ולצאת לג'קסונוויל ודאלאס.

שרמן ידע מיד לאחר הפציעה שהוא גמר את העונה. "שמעתי את גיד האכילס מתפוקק", הוא סיפר כמה דקות לאחר שניצב על הקווים, דמעות בעיניים, נפרד מהחברים לקבוצה והופך "לאוהד מספר 1 של הסיהוקס", כהגדרתו. הקורנר ניסה למתוח את הגבולות לאורך כל העונה ושיחק למרות שסבל מבעיות באכילס כבר מהשבוע השלישי, במה שהוגדר כפציעה לא פשוטה. לבסוף, הגוף גבר עליו ולנו נשאר רק לקוות שהוא האחרון באותה רשימה ארוכה. גם לטובת הליגה, שכל כך רוצה את משחקי חמישי הללו כדי לגרוף עוד כמה דולרים, עדיף שלא נקבל טום סבאג' נגד בליין גאברט, כמו זה שמחכה לנו ביום ראשון הקרוב.

ניו אינגלנד ניצחה חמישה משחקים ברצף והשתלטה לחלוטין על ה-AFC מזרח. פיטסבורג, עם ארבעה רצופים, כבר לא תאבד כנראה את הצפון ואילו טנסי (ארבעה) וג'קסונוויל (שלושה) נלחמות ראש בראש על הדרום. בחטיבה השנייה, פילדלפיה עם שבעה ניצחונות רצופים ודרסה במהרה את כל היריבות ב-NFC מזרח ואילו מינסוטה, עם חמישה רצופים, שולטת בצפון. הראמס ניצחו ארבעה ברצף ומובילים את המערב והמגמה הברורה הזו מתקיימת גם בדרום, שם ניו אורלינס רשמה השבוע ניצחון שביעי ברציפות.

הסיינטס נראים כרגע כמו הקבוצה החמה בליגה. אחרי שפתחו עם שני הפסדים ולא סיפקו יותר מדי סיבות לאופטימיות, פתאום הכל התחבר להם וכעת, הם מציצים לעבר ההיסטוריה. ב-1993, דאלאס הובסה במחזור הראשון בוושינגטון והפסידה בשני בבית לבפאלו, אך משם יצאה לרצף של שבעה ניצחונות. ניו אורלינס היא הקבוצה השנייה אי פעם שעשתה מהלך דומה. הקאובויס ההם הפסידו את שני המשחקים הבאים שלהם, ניצחו עוד חמישה רצופים עד לתום העונה והמשיכו לזכייה בסופרבול, משהו שהקדושים בוודאי ישמחו לשחזר.

הניצחון העצום של ניו אורלינס בבפאלו ביום ראשון היה לא שגרתי בעליל. הקבוצה שבסופרבול בפברואר 2010 הסתפקה ב-17 ניסיונות ריצה ל-52 יארד וששנים הסתמכה על עונות 5,000 פלוס של דרו בריס, שינתה פתאום את פניה וטחנה את הבילס על הקרקע. בקיץ צירפו הסיינטס במהלך משונה את אדריאן פיטרסון ואחרי שהוא נשלח לאריזונה, פתאום שני הרצים, מארק אינגרם והרוקי הנהדר אלווין קמארה, נראים משוחררים והובילו משחק של 48 ניסיונות ריצה, 298 יארד ושישה טאצ'דאונים על הקרקע (שיא מועדון עבור שתי הקבוצות המעורבות). ניו אורלינס שלטה בכדור 41:23 דקות בבפאלו וככה אי אפשר להפסיד ועם התקפת המסירה החמישית בליגה, התקפת הריצה השלישית בטיבה וההגנה שמדורגת חמישית בנקודות חובה, הקבוצה של שון פייטון נראית כמו מועמדת ללכת רחוק מאוד.

קייל שנאהאן נזקק לעשרה ניסיונות אבל בסופו של דבר, זה קרה ובשעה טובה, למאמן הצעיר והמבטיח יש ניצחון בכורה ב-NFL. הניינרס, שיש להודות, סבלו מלא מעט חוסר מזל העונה ורשמו חמישה הפסדים רצופים צמודים בשלב מסוים, קצת התפרקו בשבועות האחרונים, אך ידעו לנצל את המשחק הביתי מול הג'איינטס האיומים כדי להסיר מעליהם את עננת ה-16:0 ולהשאיר אותה רק לקליבלנד.

המשחק ששלח את סן פרנסיסקו במצב רוח לשבוע החופש היה ייצרי במיוחד עבור מרקיז גודווין. התופס, שגם ייצג את ארצות הברית בקפיצה לרוחק באולימפיאדת לונדון 2012 והתחרה גם כספרינטר בעברו, רשם כבר ברבע הראשון טאצ'דאון אדיר של 83 יארד ממסירה של הרוקי סי ג'יי בת'ארד. ברגע שהגיע לאנדזון, גודווין שלח נשיקה לאוויר ואז נפל על שתי ברכיים ונשא תפילה. לאחר המשחק גם הגיע ההסבר לכך והתברר שבאופן מדהים, גודווין עלה לכר הדשא שעות ספורות לאחר שבנו מת בגיל כמה שעות בגלל סיבוכים בלידה.

"אנחנו כואבים מאוד", כתב גודווין בחשבון האינסטגרם שלו לאחר המשחק, "אבל מודים על החוויה שעברנו ואני מודה לאל שבירך אותי באישה אמיצה ובעלת כוחות התאוששות כמו מורגן. הכאב (הפיזי, המנטלי והרגשי) שהיא נושאת עליה כרגע הוא בלתי ייאמן. התפללו בשבילנו". כאמור, הניינרס יצאו לשבוע מנוחה, במהלכו ינסו בני הזוג לאסוף את השברים אחרי הטרגדיה ומעניין יהיה לראות כיצד השחקן יתקבל כאשר ישוב למגרשים.

בטקס ה-ESPYs האחרון, אותו הנחה בקיץ פייטון מאנינג, הוא לא היסס לעקוץ את עצמו עם בדיחה: "אני אוהב את זה שסרינה וויליאמס זכתה באליפות אוסטרליה למרות שהיא כבר נשאה תינוק. זה יותר מרשים מכך שלפני שנתיים, דנבר ברונקוס זכתה באליפות למרות שההגנה שלנו נשאה אותי".

ואכן, לא יותר מדי זמן עבר מאז אותו משחק גדול בסנטה קלרה, קצת פחות משנתיים, אבל מההגנה האדירה ההיא של דנבר לא נשאר כל זכר. נכון, פייטון מאנינג, עם כמה שהיה חלש בעונת הפרישה, עדיין לא מתסכל כמו להיות באותה קבוצה עם טרבור סימיאן או ברוק אוסווילר (עד כמה פקסטון לינץ' גרוע באימונים שהוא לא זוכה לשום הזדמנות?) ולעזיבה של וייד פיליפס הגדול לא נמצא פיתרון אמיתי ועדיין, חוסר האונים של וון מילר וחבריו זועק לשמיים בשבועות האחרונים ואפילו הכבוד נעלם עם 51 נקודות שחטפו בפילדלפיה ו-41 בבית מהפטריוטס בשני המשחקים החולפים. אחרי חמישה הפסדים רצופים, דנבר כבר לא תגיע לכלום העונה וכרגע נותר לה בעיקר לשקם את עצמה. זה יתחיל בהגנה וזה צריך להתחיל כבר השבוע, בבית מול סינסינטי.

לסיום, חייבים מילה על אדריאן קלייבורן, שהרוויח 750 אלף דולר בונוסים הודות למשחק המופרע שלו מול דאלאס, שכלל לא פחות משישה סאקים על דאק פרסקוט האומלל. קלייבורן כבר עומד העונה על עשרה סאקים אחרי יום ראשון ואם יצבור רק עוד שניים נוספים, הבונוס שלו יזנק לשני מיליון דולר. לא רע בכלל. אלא שצריך לדבר גם על צוות האימון של דאלאס. האול פרו טיירון סמית' לא היה כשיר למשחק באטלנטה ובמקומו הוצב כתאקל שמאלי צ'אז גרין, שנראה חסר אונים לחלוטין. עם כל הכבוד ליום המופלא של קלייבורן, הרי שבשבע עונותיו ב-NFL, קודם למשחק הזה, הוא צבר 22.5 סאקים, כך שהשישייה מול הקאובויס הייתה 21 אחוז מהמאזן הכולל שלו עד היום. איך יכול להיות שבכל 60 הדקות הללו לא עברה לרגע המחשבה בראשם של ג'ייסון גארט ועוזריו להביא מעט עזרה לגרין האומלל? לשלוח איזה טייט אנד לגבות אותו? משהו? אם גארט יאבד את משרתו בסיום העונה, תזכרו את המשחק הזה בג'ורג'יה דום, בו חוסר היכולת שלו לאלתר, שפגע בדאלאס רבות לאורך השנים, הגיע לסוג של שיא. חשבון הבנק של אדריאן קלייבורן מוסר תודה.