המסורת של שחר

את יענקל'ה שחר ראו אוהדי מכבי חיפה, איפשהוא בתחילת שנות ה-80. בהתחלה אף אחד לא שם לב אליו. אף אחד לא ידע מיהו האיש בעל הקסקט, שמביע התעניינות גדולה כ"כ בקבוצה. מכבי חיפה היתה אז קבוצה קטנה בליגה הארצית, הליגה השניה דאז. עם מסורת דלילה והישגים מוגבלים. לכולם היה ברור שיש לקבוצה הזאת פוטנציאל גדול, אבל אף אחד לא האמין שהיא תוכל להתחרות בקבוצות ממרכז הארץ, ובראשן שתי התל אביביות. אם תשאלו את זקני העיר, הם בוודאי יאמרו לכם שאפילו להתחרות מול היריבה העירונית האדומה, היא בקושי הצליחה.

באותן השנים התחיל שחר להשקיע בקבוצה אותה אהב בדרכים מקובלות, ושם כסף על מנת שהשם וולוו יתנוסס על חלקה הקדמי של החולצה הירוקה. אז הוא עדיין היה על תקן של אוהד. הכסף ששם עזר לקבוצה לעלות לליגה הלאומית ומיד לאחר מכן, גם לקחת את תואר האליפות פעמיים ברציפות. ההתערבות נעשתה עמוקה יותר, כספית וגם נפשית. שחר לא הסתפק בכך ובכל שנה החליט להשקיע יותר ויותר. הוא ראה שיש פוטנציאל גבוה יותר מאשר הצלחה בזירה המקומית, לא בטוח שהוא תיאר לעצמו הצלחה מזהירה כל כך בזירה האירופית, אבל הוא בהחלט ראה שאפשר לעשות גם כסף בכדורגל. וזה אולי החזון הגדול ביותר שלו. באותן שנים, מי שדיבר על כסף בכדורגל הישראלי, עשה מעצמו צחוק. את שחר זה בכלל לא הצחיק.

שחר ידע שרק על ידי בנייה של מסורת, הוא יוכל לעשות משהו. עם מסורת אתה יכול לחנך למצויינות מוטמעת, אתה יכול לגדל דורות של שחקנים טובים ואוהדים נאמנים. עם המסורת הנכונה אתה יכול להגיע רחוק. לא מדובר במסורת הוינרית של מכבי תל אביב, או במסורת ה"דוד מול גוליית" של הפועל ת"א ואפילו לא במסורת הלאומית של בית"ר. שחר היה חייב לבנות מסורת אחרת, מודרנית יותר, מסודרת יותר, מכוונת יותר, הישגית יותר, מצויינת יותר, ממושמעת יותר ובקיצור – אירופאית יותר. ועוד במזרח התיכון. שחר, אוהד שרוף של מכבי תל אביב בכדורסל, ראה איך קבוצה ישראלית מצליחה לעשות את זה והחליט לעשות את זה בספורט מספר אחת בישראל ובעולם, כדורגל. טייקון המשאיות החליט להשקיע יותר ויותר, עד שלבסוף גם קנה את השליטה על הקבוצה מידי מרכז מכבי.

הוא פתח את הדרך לאחרים וזכה לשבחים מכל עובר ושב, אבל התהילה לא עניינה אותו כ"כ כמו הדבקות במטרה. החלום שלו היה, כמו היום, להפוך לשמעון מזרחי של הכדורגל הישראלי. הוא בוודאי לא יודה בכך, אולי אפילו לא בפני עצמו. הוא בוודאי יאמר שבסה"כ קיווה לקדם את הכדורגל בישראל ואולי בדרך גם להחזיר את ההשקעה. אך כל צורת ההתנהלות של המועדון הירוק מאז החל האיש עם הקסקט להתערב בו, הראתה כי הוא הולך אחרי החלום שלו. ההבדל הוא שכדורגל הוא לא כדורסל. קודם כל, הקהל הוא לא אותו קהל, הוא לא יסלח לו בכשלונות, לא יחכה לו שיבנה קבוצה ב"עונה פיננסית" והוא לא ימלא את האיצטדיון בכל משחק ביתי. שמעון מזרחי נכנס לשוק ריק ממתחרים והתמודד גם כך עם הכלי הכי גדול בו. שחר לא. אף אחד אפילו לא הבטיח לו שישראל תשתתף במפעלים האירופיים באותן שנים.

עם צירוף ישראל לאופ"א, גדלה גם ההשקעה של שחר בצעצוע שלו. הוא ידע שכאן טמון הפוטנציאל האמיתי. כאן נמצאת ההזדמנות להחזר ההשקעה ואולי אף לרווח. גם מבחינת זכויות שידור, מכירת כרטיסים וזכויות פרסום וגם מבחינת קבלת פרסי ההשתתפות מאופ"א. אבל גם מבחינת הבמה שמקבלת התוצרת המקומית.

בזמן שרוני רוזנטל סלל את הדרך לתופעת ה"חיפאי באירופה", ראה יענקל'ה שחר את אייל ברקוביץ' גדל לנגד עיניו וידע שבבוא היום, הוא גם יוכל לגזור עליו קופון. אח"כ הוא הוציא לאירופה גם את חיים רביבו ואת יוסי בניון, ההצלחות האחרונות ואולי היחידות ביצוא הישראלי לכדורגל האירופי. שחקנים שיצאו ליבשת הגדולה מקבוצות אחרות, כמו זוהר, נמני, גרייב, טלסניקוב ואחרים, חזרו כלעומת שבאו. מקריות? אולי, אבל אני לא חושב כך. בחיפה מחנכים על אירופה מהרגע שהשחקן נכנס בשערי קרית אליעזר ולא משנה אם הוא הגיע במקור מאשדוד או מפ"ת.

השאיפה למצויינות נכנסת לך בעורקים ואתה מתחיל להבין כי בשביל להתקדם אתה חייב לעבוד בדרך מסויימת. סרגיי קנדאורוב היה הזר הראשון בישראל, שנקנה בגיל צעיר כהשקעה. שחר ידע שהילד חייב יהיה להגיע לאירופה. היום הוא עושה עם יעקובו את אותו הדבר. גם זה כסף.

המצויינות והרצון להצליח, הביאו לאמונה כי אפשר לעשות את זה גם באירופה ובכך נרשם ההישג הגדול ביותר של קבוצה ישראלית, עם הניצחון על פארמה בחוץ במסגרת גביע המחזיקות. אח"כ הקבוצה גם הגיעה לרבע גמר אותו מפעל, עם ניצחון שכולו אופי על סן ז'רמן ואחר כך גם על ריד האוסטרית. הצלחת הפועל ת"א בעונה שעברה הגיעה הרבה בזכות התשתיות החיפאיות, אלא שאת הירוקים היא דירבנה עוד יותר. העובדה שקבוצה ישראלית אחרת שברה להם את השיא, גרמה לחיפנים לרצות להופיע בליגת האלופות יותר מכל דבר אחר. השובע לא קיים כאן. השחקנים רצו לאליפות שניה ברציפות במלוא הכוח, רק בכדי שיוכלו לבטל את ההישג התל אביבי כמה שיותר מהר. האדומים מתל אביב כנראה תפרו לעצמם חליפות קצת מוקדם מדי. חיפה לקחה אליפות וגברה על גראץ בדרך להופעה בטופ של הכדורגל האירופי. גם זה כסף.

עם הקניית הערכים למצויינות, רצה גם שחר לטפח את נאמנות האוהדים ופתח את החנות הרשמית הראשונה של קבוצת ספורט ישראלית לממכר בגדים ואביזרים נוספים. גם זה כסף. הקהל הפך באופן טבעי גם למזוהה יותר עם הקבוצה. להוציא את חוליגני יציע ג', האוהדים של חיפה הם האירופאים ביותר בארץ. משמע, הם מזוהים עם מה ששחר רצה להעביר ובכך גם מרגישים שייכים יותר לאופי הקבוצה ולמה שהיא מייצגת. הקהל אפילו הגיב באדישות יחסית לאי הכללתו ומאוחר יותר של עזיבתו, של מי שהיה אולי "ה"סמל החיפני הגדול ביותר בכל הזמנים – ראובן עטר. אפילו האוהדים החלו להבין שהחלטות מקצועיות קרות, עם כל הקושי שהן מביאות, תורמות יותר להצלחת הקבוצה והשחקן עזב בשקט יחסי. ספק אם במועדון כמו מכבי ת"א למשל, יהיו מוכנים האוהדים "לוותר" על סמל כמו אבי נמני בקלות כזאת. גם אם הם יידעו בביטחון שהדבר יביא להצלחה מקצועית גדולה יותר.

הפחד מפני העובדה שיענקל'ה שחר יצליח להגשים את חלומו, קיים אצל כל אחד מאוהדי שאר קבוצות הכדורגל בישראל. כמעט אף אחד לא רוצה בכדורגל את מה ששמעון מזרחי עשה בכדורסל. הכדורגל הוא ספורט תחרותי יותר ועממי יותר ואם הוא לא כזה – הוא לא קיים. בינתיים שחר שולט בכדורגל הישראלי, בדיוק כפי שעושה זאת עמיתו מהכדורסל ונראה כי בסופו של דבר הוא צדק. מבחינתו כמובן.

כמו שזה נראה כרגע מכבי חיפה תמשיך לשלוט בשנים הקרובות בכדורגל הישראלי. היא לא תשלוט בגלל שיש לה שחקנים טובים יותר, בין אם הם צעירים ובין אם מבוגרים. חיפה גם לא תשלוט בגלל שיש לה שיטת משחק טובה יותר וגם לא בגלל שיהיה לה יותר כסף, הרבה יותר כסף. חיפה תשלוט רק בגלל שיש לה משהו אחר. משהו ששחר חתום עליו אישית. משהו חזק יותר מכל אלו. יש לה מסורת.