החוב האיטלקי: הקשר המאגי שנותר בין סימונה פיאניג'אני להפועל ירושלים

אפשר להוציא את סימונה פיאניג'אני מהפועל ירושלים, אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מפיאניג'אני.

האדומים נאלצו להיפרד בקיץ מהמאמן שהצעיד אותם לזכייה באליפות המדינה, ונראה ששני הצדדים עדיין קשורים זה בזה בגורלם ובדרכם. שניהם פתחו את העונה עם שלושה הפסדים רצופים בזירה האירופית. שניהם ספגו השבוע את הפסדם הראשון גם בליגה המקומית.

יש, כמובן, הבדל קטן ושולי, כי בזמן שירושלים הפסידה לפוניבז', בודוצ'נוסט ובאיירן מינכן ביורוקאפ, ארמאני מילאנו נפלה קורבן לשיבוץ משחקים אכזרי ביורוליג ונוצחה בפערים חד ספרתיים בידי צסק"א מוסקבה, ריאל מדריד והאלופה פנרבחצ'ה.

אלא שחרף כל הבעיות, בבירה יקוו שקווי הדמיון עם פיאניג'אני יישמרו לפחות לעוד 24 שעות. את ניצחון הבכורה האירופי שלו השיג המאמן במחזור הרביעי, על אדמת איטליה, ממש כפי שהאקסית שלו תנסה לעשות הערב (רביעי, 21:30, שידור ישיר בספורט 1) ברג'ו אמיליה.

ירושלים כבר ניצבת בעיצומו של שפל חסר תקדים: העונה הנוכחית היא ה-27 של המועדון בגביעי אירופה (וה-22 ברציפות) והיא גם הראשונה אותה הוא פותח במאזן 3:0. זו עוד אבן בחומה שהוקמה סביב הקבוצה ועליה מהדהדת המילה "משבר", על רקע פיטורי הכוכב, המתיחות עם המאמן, חוסר השקט בקהל וחשוב מכל - הבור אליו נקלעה, שמעמיד בספק את עלייתה לטופ 16 ביורוקאפ.

במהלך העונה שעברה ספג פיאניג'אני לא מעט ביקורת על הדרך בה ניהל את הסגל שעמד לרשותו. הכדורסל שירושלים שיחקה היה פשוט, פשטני ולא תמיד יפה לעין, ובמקרים רבים הוא יצר תחושה (מוצדקת, כנראה) שהוא גם לא מוציא את המיטב משחקניו. אבל דבר אחד, שאולי נלקח בטעות כמובן מאליו בזמן אמת, אי אפשר לקחת מהמאמן האיטלקי: הוא הדביק את המערכת ולא איפשר לה להתפורר, והוא - כמובן - עמד במבחן בו פוטיס קציקאריס נכשל עד כה כישלון קולוסאלי: מבחן התוצאה. אליפות, גמר גביע, חצי גמר יורוקאפ. היום, פחות מחצי שנה לאחר שעזב, מתייחסים אליו ביציעי הארנה וביציעי העיתונות כאל משיח.

גם אם ירושלים תפסיד לרג'ו אמיליה, וגם אם הפסד כזה יגרור שינויים (פיטורי מאמן? החתמת מחליף לקרטיס ג'רלס?), את דרכה ביורוקאפ היא לא תסיים הערב. כדי להשתחל לשלב הבא, היא צריכה לדלג בטבלה מעל שתי יריבות, וזה לא בלתי אפשרי: גלאטסראיי, כמו מקבילתה הישראלית, עומדת במפתיע על 3:0, ולייטקאבליס, שתתארח הערב באיסטנבול, לא הצליחה לנצח מאז גברה על האדומים במחזור הפתיחה. שתי הקבוצות הללו יגיעו לארנה בשני המחזורים הבאים, ומכאן נובעת גם תחושת הדחיפות.

מוקדם מהצפוי, ומוקדם מהרצוי, תעמוד האלופה בפני שבוע קריטי שיחרוץ את גורל העונה כולה.

אבל הצרות של ירושלים פחות מעניינות את פיאניג'אני, שינחת מאוחר יותר היום בישראל עם המילאנזים, לקראת משחק היורוליג מול מכבי תל אביב מחר (חמישי, 21:05, שידור ישיר בערוץ הספורט). מאז חזר לארץ הולדתו, האיטלקי בעיקר מחפש את השקט התעשייתי שחסר לו.

האוהדים הביעו תרעומת על מינויו של האיש שהביא למונטפסקי סיינה שש אליפויות, שבדיעבד התברר כי הושגו בדרך לא כשרה (גם אם המאמן עצמו לא היה קשור לשחיתויות שהתגלו); רצף ההפסדים הצפוי ביורוליג, שגם אם נרשם מול הקבוצות הטובות, המלהיבות והעשירות באירופה, הביא את הקבוצה למאזן הכל כך מוכר - 3:0; ועד שהגיע סוף סוף ניצחון הבכורה מול ברצלונה (ועוד בלי אנדרו גאודלוק), הוא נענה בתבוסה לססארי בליגה.

אותו שקט הוא המצרך הנדיר שהצליחו לרכוש הקיץ במכבי תל אביב. השנתיים וחצי האחרונות, והכאוס הניהולי והמקצועי שהביאו עימן, הנמיכו את הציפיות במועדון כמעט לרמת אפס. הקהל, תובעני ומפונק ככל שיהיה, מקבל לפתע באכזבה אך בשוויון נפש הפסד ביתי דחוק לאולימפיאקוס; רבים מהאוהדים בצהוב אפילו נהנו להיעצב מההפסד הדרמטי בבלגרד. לא רק בגלל שמשחק בתנאים דומים היה מסתיים אשתקד בפער דו ספרתי, אלא גם בגלל ש"איך התגעגענו להתבאס מהפסד בשנייה האחרונה", כפי שאמרו לי כמה אוהדים, "זה סימן שמשהו כבר השתנה".

כל עוד לא יתרחשו קטסטרופות מיוחדות, נבן ספאחיה ימשיך ליהנות מהשקט הנדיר הזה לפחות עד משחקי ההכרעה בגביע המדינה, בעוד שלושה חודשים. גם אם ימשיך להפסיד בבית ליריבות עדיפות (לדוגמה, ריאל שתתארח בישראל בשבוע הבא), איש לא יפצה פה ולא יאמר מילה. כל מילת ביקורת נגדו תעלה מיד מן האוב את הזיכרונות מאיינארס בגאצקיס, מרמי הדר ומז'אן טבק ותשלח לו שקט בקופסה, מארץ רחוקה.

שני הניצחונות המשכנעים שהשיגה מכבי תל אביב בפתיחת העונה תפסו את מקומם בבלון הפרופורציות: באסקוניה, ללא ניצחון ביורוליג ועם מאזן 9:2 בכל המסגרות, כבר החליפה את הגימיק שעמד על הקווים ("אני לא רוצה לגרום עוד נזק", אמר פאבלו פריג'וני) בפדרו מרטינס; ובאמברג, שנראתה כבויה, חסרת יצירתיות ובעיקר חסרת יכולת, החתימה סוף סוף את הכוכב שחסר לה - דורל רייט, פעם שחקן NBA לגיטימי וכיום אחד שמנסה לפלס בחזרה את דרכו לצמרת. שכרו, אגב, מוערך על פי פרסומים זרים בלא פחות מ-100 אלף יורו בחודש.

שתי הפעולות של שני המועדונים הללו מוכיחות כי דרכה של מכבי לניצחונות עתידיים תהיה קשה יותר. הן מעבירות מסר ברור: גם הנמושות לא ישלימו עם מעמדן כנמושות. ועכשיו, לפני המשחק הביתי מול מילאנו, ספאחיה ניצב בעמדה שכמעט הפכה לא מוכרת ביד אליהו - עמדת הפייבוריט.

אז גם אם הסגל שלה לא הכי מאוזן, גם אם הוא לא הכי מוכשר או מנוסה, וגם אם נקודות התורפה מתחילות אט אט להתגלות, מכבי תל אביב בהחלט יכולה להיות שבעת רצון ממצבה הנוכחי. הרי גם ברצלונה הגיעה לעונה הזו אחוזת טראומה ממה שעבר עליה אשתקד, וגם היא ביצעה מהפכה בסגל; היא עומדת כבר על חמישה הפסדים רצופים בכל המסגרות, כולל הנפות דגל לבן בבית מול ז'לגיריס קובנה ולמורסיה. כאמור, פרופורציות.

לפני שלושה שבועות, עוד בטרם עלה הכדור הראשון לאוויר, השתתפתי במשאל מומחים וירטואלי שכינס אתר "גאזטה" היווני ברחבי אירופה, בניסיון להעריך לאן תלך עונת היורוליג הזו. הייתי בדעת מיעוט כשהימרתי על ריאל מדריד כאלופת היורוליג הבאה ועל לוקה דונצ'יץ' כ-MVP. "קצת מוקדם בשבילו", טען אחד מעמיתיי. אז זהו, שלא.

אין לדעת איך העונה הזו תסתיים, אבל ארבעה מחזורים לאחר שנפתחה, דונצ'יץ' מוכיח שוב שדברים כמוהו באמת גדלים פעם בדור. תסריט חייו, אחרי הזכייה ההיסטורית עם סלובניה ביורובאסקט והפציעה המחרידה של סרחיו יוי, מוכרחים לכלול גם את הנפת גביע היורוליג - רגע לפני הבחירה כמספר 1 בדראפט והמעבר ל-NBA.

הכדורסל האירופי נמצא בעידן שגם הכוכבים בו כבר לא נוצצים כבעבר; תמו הימים שבהם ניקי גאליס, דורון ג'מצ'י, קרלוס לישבואה וחבריהם העמידו ממוצעים שנעו בין 25 ל-30 נקודות במשחק. שחקן שמציב 15 נקודות בערב נחשב בימינו לכוכב.

אבל לא דונצ'יץ'. הוא עומד עד כה על 24 נקודות ב-27 דקות. המדד שלו, 32.3, בלתי נתפס. הוא מוסיף גם 6.8 ריבאונדים ו-3.8 אסיסטים, סוחט 6.8 עבירות ומדייק ב-65% לשתיים, ב-43% לשלוש וב-89% מהעונשין. מושלם.

בשבוע שעבר הפך דונצ'יץ' לשחקן הראשון שנבחר פעמיים ל-MVP במחזור כפול של היורוליג; היו עוד 12 שזכו בתואר בשני מחזורים רצופים, אבל הגארד הפנומנלי של ריאל איים לנפץ לא מעט שיאים כשרשם 76 נקודות מדד בתוך 48 שעות. כעת, לקראת המשחק הביתי מול חימקי מוסקבה, עומד בפניו אתגר חדש: להיות ה-MVP הראשון שמוכתר שלוש פעמים ברציפות.

קבוצות העילית של היבשת עדיין מגששות את דרכן באפלה. לא קל להתרגל לחיים בלי מילוש תאודוסיץ', גם אם את צסק"א והצלחת להחתים את סרחיו רודריגס. קשה לחיות בלי עוגנים כמו בוגדן בוגדנוביץ' ואפיי יודו, אפילו אם את פנרבחצ'ה והנחתת כתחליף את בראד וונאמייקר.

שתי הקבוצות הללו ילכו וישתפרו ככל שיצברו את הקילומטראז' שלהן, אבל יש גם מי שפשוט נחלשו. פנאתינייקוס, על אף שלשת הניצחון המרהיבה של ניקוס פאפאס מול האלופה המכהנת, היא אותה קבוצה שהייתה בעונה שעברה - מינוס מייק ג'יימס ויאניס בורוסיס; אנאדולו אפס איבדה את תומא הוורטל וטיילר האניקאט, נאלצת להתמודד עם פציעתו של דריק בראון, ולא מצאה עד כה תחליפים ראויים (ותסלח לנו מכונת הקליעה הקרויה אריק מקולום).

על רקע הסיטואציות הבעייתיות האלה, בולטת מי שעשויה להיות הסינדרלה הבאה. היא לא שיחקה אשתקד ביורוליג, ותצטרך עוד להוכיח את יכולתה לעמוד בעומס שהפורמט מביא איתו, אבל כדאי להתעכב עליה ולהקדיש לה תשומת לב מיוחדת.

העונה הקודמת הייתה חלומית מבחינתה של ולנסיה. היא אמנם ספגה ריצת 18:0 ברבע הרביעי של גמר היורוקאפ ושמטה את הגביע, אבל זכתה באליפות ספרד - ובכל זאת נפרדה ממאמנה פדרו מרטינס. הקיץ, מתחת לאפה של כל היבשת, הצליחה הקבוצה הזו לחטוף את אריק גרין, שהוחבא תחת צילו של ואסיליס ספאנוליס באולימפיאקוס, וכעת ממתג את עצמו במקום הראוי לו - כאחד הגארדים היצירתיים, המגוונים והטובים ביבשת.

יחד עם בויאן דובלייביץ' וטיבור פלייס בעמדת הסנטר, הקבוצה של צ'וס וידורטה משחקת כדורסל יעיל, אגרסיבי ומצליח. היא נראית נפלא, עומדת על מאזן 2:11 בכל המסגרות, הסופרקופה של ספרד כבר מונח בכיסה, ואל תתפלאו אם היא תלך עד לשלבים המאוחרים והמכריעים ביותר בעונה הזו.