הנהלת הפועל תל אביב מאפשרת את התקרית האלימה הבאה

אנחנו "הקול השפוי".

אנחנו אלה שחושבים שהפועל תל אביב כדורסל היא משהו מיוחד, ושהלוואי וכל הקבוצות בארץ היו נבנות בדמותה.

אנחנו אלו שחושבים שקבוצת אוהדים, בעידן של הכסף הגדול, היא זן נדיר שיש להגן עליו ולשמר אותו בכל מחיר. כי קבוצת אוהדים היא "שלך". לא של איזה מליונר מחו"ל שהיום הוא כאן ומחר כבר שם. אתה וחבריך הם שבונים אותה, מנהלים אותה, משפיעים על דמותה ואופייה. בעולם המסחרי של היום – אין עוד דברים כאלו.

אנחנו אלו שבאים עם הילדים הקטנים שלנו (בגילאי 5-13) – כי חושבים שאת הד.נ.א. של הפועל – שלא נשברים, שמעודדים דווקא שקשה, שמעריכים רוח לחימה – צריך להעביר להם. שאת המשפט "קצת קשה אז נשברים?" צריך לרשום בטאבו על הקבוצה הזו.

אנחנו אלה שתומכים בהנהלה שחושבת שהשגים צריכים להתבסס על תוצאות במגרש ולא על קיצורי דרך וטריקים (ע"ע הליכה לליגה ארופית). שתומכים בגישתה שהשחקנים הישראלים הם הלב והבסיס לקבוצה – גם על חשבון סיכויי אליפות – כי הם שלנו, ומחר הילדים שלנו יהיו השחקנים האלה. שתומכים בהנהלה שנאבקת בכל כוחה – על כל ההשלכות הנובעות מכך - בשיפוט שנראה לכאורה מוטה ולא הוגן.

אולי זה גם עניין של גיל ונסיון חיים – אבל אנחנו אלו שרוצים שילדינו ילמדו ויפנימו שבעולם של היום, של סיפוקים מיידיים – דווקא בדרך הקשה שעוברת הפועל מזה שנים, וממנה היא מנסה להתקדם, יש הרבה דברים שכדאי להם ללמוד.
ויש דברים שהם יכולים ללמוד רק מהפועל –

לעמוד שעתיים על הרגליים ולצאת מהאולם בלי קול כי שרת וצרחת כל הזמן, גם אם הפסדנו – זו הפועל.

לעמוד ולעודד את הקבוצה בסיום משחק שהפסדנו – זו הפועל.

לשנוא את היריב שנאת מוות בזמן המשחק, אבל לדעת ללכת יחד איתו חזרה לרכב, ולהבין שזה ספורט – זו הפועל.

לנסוע 70 ק"מ אחרי יום עבודה לעודד משחק בגליל, בחיפה, בנהריה – ולפעמים לחזור בעצבים כל הדרך – זו הפועל.

לא להצליח להרדם בלילה מהיי מטורף של ניצחון על הבאזר – זו הפועל. ולקום בבאסה ליום עבודה בגלל הפסד – זו גם הפועל.

להיות עם הילדים שלך ביציע הרחוק של הפועל ירושלים, לראות אותם בוכים בהחמצה על הבאזר של רות'בארט, ולהעריך את עצם ההגעה לשניה הזו בסיום במשחק האחרון בסדרת הגמר – זו הפועל.

שיבינו מה זו רוח לחימה למרות שאין ארופה, ושמסורת נבנית גם בחווית ההפסד. ושאופי נבנה ביכולת לקום מהפסד ולהגיע לעודד מחדש בכל הכוח במשחק הבא.

אלו הזכרונות, החוויות, והאופי שאתה כהורה רוצה לייצר עבור הילדים שלך, ומוכן לשלם שנה אחרי שנה עבור כמה מנויים וחברות בעמותה.

ומשהו מזה החמיץ והתקלקל בזמן האחרון...

משהו גורם לאווירה להיות אלימה, לא ספורטיבית. בפארפרזה – סרטן תוקף את ה-DNA של הפועל...

משהו גורם לנו לחשוב שוב האם לזה אנחנו רוצים לחשוף את הילדים שלנו. האם השירים על שמעון, קללות על המשטרה, זריקת חפצים לאולם, עישון חופשי חופשי במשחקים בתוך האולם – האם זו הדרך שבה הילדים יתפסו כדרכה של הפועל?

אם את השירים הבוטים עוד ניתן להחליק כחלק מאיזו "דביליות" וילדותיות של חלק מהאוהדים – כשזה מגיע לארועים אלימים עובר קו גבול ברור שאינו נתון לפרשנויות או תרוצים. באלימות אין מבחינתנו "אבל" או "הם התחילו". זה קו אדום. זה קו שעל ההנהלה – כמתוות דרך, כמנהיגה - לסמן כקו פרשת מים – שאם יחצה – המפעל כולו בסכנה.

זה קו שבו על ההנהלה לומר דברים ברורים בקול רם וצלול מעל כל במה אפשרית. שכל ילד שמצוייד היום בטלפון, כל ילד שרואה ערוץ הספורט אחרי בית הספר – יראה את ההנהלה בכל מקום כזה מבהירה שאלימות לא תתקבל ולא תזכה לגיבוי או העלמת עין שקטה!

זה קו שבו עלינו כמו גם על ההנהלה לומר בצורה מפורשת שהיא משתפת פעולה עם רשויות החוק לא רק במה שמבקשים ממנה – אלא באופן יזום על ידה. שהיא זו שבאופן אקטיבי ויזום דואגת לאתר ולהעביר את שמות האוהדים האלימים למשטרה. ועושה את זה בראש מורם, בגלוי – לא בשקט מאחורי הקלעים. שזה הסטנדרט, ה"מובן מאליו" ואין דרך אחרת. שגישת ה"לא מלשינים" שמורה לעולמם האתי של עבריינים – לא לעולמם של אנשים נורמטיבים שומרי חוק.

זה קו על פיו לדעתנו ההנהלה הייתה צריכה לדרוש בעצמה את מימוש עונש הרדיוס על תנאי. לקחת אחריות, להבהיר כי לא רק שהיא לא תאבק בזה – מבחינתה זה המסר לאוהדים. אלימות לא משתלמת.

כהורה, האם אתם רוצים שהילדים שלכם יעמדו ויראו כיצד אוהדים חמומי מח, חלקם נערים וילדים, עומדים ויורקים על מאבטחים? הילדים הצעירים של היום הם האולטראס של מחר. זו הדוגמא לפיה הם צריכים להתנהג? אנחנו אלו שרואים אחר כך בבית כיצד מבחינת הילדים, להיות ליד ארוע של "מכות" זה משהו להתגאות בו למחרת בבית הספר. ואנחנו אלו שצריכים להבהיר להם למה זה לא תקין – בלי שום תרוץ – כאשר מבחינת ההנהלה אין אמירות כאלה.

מבחינתנו כ"קול השפוי", מעבר לענישת והרחקת האוהדים האלימים, חשוב מכך לראות את ההנהלה נוקטת עמדה ברורה. לדעתנו, ההודעה שיצאה בליל המשחק על ידי ההנהלה היא בושה. לדעתנו, ההודעה הזו היא נסיון לאחוז במקל בשתי קצותיו, אך תוצאתה היא קריצת עין שעלולה לאפשר את האלימות הבאה. מי יוזם הארוע האלים כלל אינו השאלה – בכל מקרה– צריכה להיות אפס סובלנות לאלימות.

אנחנו רוצים כדורסל שמח, נלחם, אגרסיבי, על בסיס ישראלי. שחקנים שנותנים את הלב והנשמה (ואת הגוף והקריירה לפעמים...) – ומקבלים תמיכה ללא גבולות. אבל כאשר שחקנים מוקפים באווירה אלימה – לא נקבל את זה. ורק נלך ונדעך.

מה שיקרה מכאן תלוי לא רק בנו – האוהדים השפויים. אנחנו יכולים לצעוק שקט ובוז לאוהדים האלימים בכל משחק. זה לא יעזור. זה תלוי בראש ובראשונה בהנהלת הקבוצה ובהבנה שעליהם להיות בחזית המאבק, ללא פשרות, ללא היסוס, ללא קריצות עין. ואם את זה הם יעשו – אנחנו שם בשבילם ובשביל הקבוצה.