תקציר הפרקים הקודמים
מאזן בעונה שעברה: 56:26.
סיימה את העונה: מקום 14 במערב, מחוץ לפלייאוף עונה רביעית ברציפות, הרצף הארוך ביותר בהיסטוריה של המועדון.
אחרי עונת 2015/16, שהייתה כולה בסימן הפרישה של קובי בריאנט, הלייקרס היו מוכנים לצאת דרך חדשה. תנועת הנוער של ג'וליוס רנדל, דיאנג'לו ראסל וג'ורדן קלארקסון קיבלה רשג"ד חדש בדמות לוק וולטון וכמה וטרנים מיותרים בדמות לואל דנג וטימופיי מוזגוב, וההתחלה נראתה מבטיחה. הלייקרס פתחו את העונה מצוין ואחרי 20 משחקים היה להם מאזן חצוי כולל כמה ניצחונות מרשימים על גולדן סטייט, אוקלהומה סיטי ושיקגו.
באותו רגע כנראה הלייקרס הבינו שאם הם לא מקבלים את אחת משלושת הבחירות הראשונות בדראפט, הבחירה שלהם עוברת לפילדלפיה ועד סוף העונה ראינו את הלייקרס בעיקר מפסידים. את הדברים המעניינים הם שמרו לחדרי ההנהלה במשחקי כוח שלא היו מביישים את העונות הטובות של משחקי הכס.
אחרי שג'רי באס, הבעלים האגדי של הלייקרס, נפטר ב-2013, החלה תקופת השלטון של בנו, ג'ים באס. באס ג'וניור הבטיח ב-2014 שהוא יעזוב תוך 3-4 שנים אם הקבוצה לא תחזור להיות בצמרת. בסופו של דבר, אחותו עמדה במילה בשבילו. ג'יני באס, שהפכה לבעלים בפועל אחרי מות באס האב ואפשרה לבאס האח לנהל את ההצגה בשנים שלאחר מותו, מינתה את מג'יק ג'ונסון ליועץ בתחילת פברואר ובכך החלה את ההפיכה. באמצע פברואר באס ומיץ' קופצ'אק, הג'נרל מנג'ר הוותיק של הקבוצה, הועזבו ומג'יק קיבל את משרת חייו, הנשיא לענייני כדורסל של הלייקרס. המהפכה הושלמה.
ההיסטוריה של אגדות כדורסל כמנהלים היא מעורבת. אולי מתוך מודעות להיסטוריה הזו מג'יק החליט שהוא צריך מוח חד לצידו ולכן מינה את רוב פלינקה, אחד הסוכנים החזקים בליגה, לג'נרל מנג'ר. ארי גולד היה גאה. בין לבין הלייקרס המשיכו להפסיד. בין תחילת דצמבר לסוף מרץ היה להם את המאזן הגרוע בליגה (45:11) ולמרות שבאפריל הם ניצחו בטעות כמה משחקים הם עדיין זכו בלוטרי בבחירה השנייה בדראפט, מה שגרם למשפחת בול לדורותיה לנשום לרווחה.
אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון
באו: לונזו בול, קייל קוזמה, ג'וש הארט, ג'וני בריאנט (רוקיז, נבחרו בדראפט), קנטביוס קולדוול פופ (שחקן חופשי, דטרויט), ברוק לופז (טרייד, ברוקלין), אנדרו בוגוט (שחקן חופשי, קליבלנד), סטיבן צימרמן (שחקן חופשי, אורלנדו), בריאנטה וובר (שחקן חופשי, שארלוט), ונדר בלו (ג'י ליג, חוזה לא מובטח), וי ג'יי ביצ'ם (רוקי, לא נבחר בדראפט, חוזה לא מובטח).
עזבו: טימופיי מוזגוב, דיאנג'לו ראסל (טרייד, ברוקלין), דייויד נואבה (שיקאגו), מרסלו הוארטס (באסקוניה), ניק יאנג (גולדן סטייט), תומאס רובינסון (חימקי מוסקבה), טאריק בלאק (יוסטון).
גולת הכותרת של הקיץ של הלייקרס היא כמובן לונזו בול. הבחירה השנייה בדראפט 2017 מגיעה מלווה בהמון רעש, לא מעט בגלל הפנינים שאבא של לונזו, לוואר, מפיק בכל ראיון. אבל עם כל הכבוד ללוואר, לונזו מסתמן באמת ככישרון ייחודי ובליגת הקיץ הוא הראה את הפוטנציאל הנדיר שלו עם עם ממוצעים של 16.3 נקודות, 9.3 אסיסטים ו-7.7 ריבאונדים שהיו שווים זכייה ב-MVP. קשה לדעת האם צריך לקחת ברצינות את התואר הזה לאור הקריירות האמביוולנטיות של הזוכים ההיסטוריים בתואר הזה (בלייק גריפין, ג'ון וול ודמיאן לילארד מצד אחד, לעומת גלן רייס ג'וניור, קייל אנדרסון וג'וש סלבי מצד שני), אבל זה לבטח לא סימן רע להיות כל כך דומיננטי ברמה הזו, ונראה שיש הצדקה לכך שהלייקרס פינו את הדרך ללונזו בכך שהעבירו את דיאנג'לו ראסל לברוקלין עוד לפני הדראפט.
באותו טרייד עם הנטס הלייקרס נפטרו גם מהחוזה הגרוטסקי של מוזגוב (48 מיליון דולר לשלוש העונות הקרובות) וקיבלו את ברוק לופז, שמסיים חוזה בקיץ הבא. קנטביוס קולדוול פופ גם הוחתם לעונה אחת, בין היתר כקריצה ללברון ג'יימס (שחולק סוכן עם KCP), אחרי שדטרויט ויתרה עליו ושום חוזה לטווח ארוך לא התווסף לסך המשכורות של הקבוצה. מג'יק ופלינקה עשו הכל כדי לשמור על גמישות פיננסית ולמעשה השתמשו בקיץ הזה כדי להכין את החיילים שלהם לקיץ הבא. בעוד שנה, כאשר לרוב הליגה לא יהיה מקום מתחת לתקרת השכר וללייקרס יהיה מקום כנראה לשני חוזי מקסימום, זה יהיה הרגע המושלם להתקיף ולנסות להחתים כוכב או שניים בפרי-אייג'נסי. אם יש אמת בדיווחים שלברון ג'יימס כבר בדק בתי ספר בלוס אנג'לס, יש סיבות לאופטימיות בעיר המלאכים.
עם זאת, לא הכל היה מושלם הקיץ. הלייקרס כנראה כבר החלו לחשוב רחוק מדי ויצרו קשר עם הסוכן של פול ג'ורג' לגבי קיץ 2018. הפייסרס לא אהבו את זה והגישו תביעה נדירה על טמפרינג (ניהול מו"מ אסור עם שחקן תחת חוזה). הלייקרס חטפו קנס של חצי מיליון דולר, אבל מבחינתם, זה כמו דוח על מהירות מופרזת באוטוסטרדה חזרה לרלוונטיות.
מה מי מו
חמישייה: לונזו בול, קנטביוס קולדוול פופ, ברנדון אינגרם, ג'וליוס רנדל, ברוק לופז.
ספסל: לארי נאנס ג'וניור, לואל דנג, קייל קוזמה, קורי ברואר, איביצה זובאץ, אנדרו בוגוט, ג'ורדן קלארקסון, טיילר אניס, ג'וש הארט, תומאס בריאנט/ונדר בלו/וי ג'יי ביצ'ם/סטיבן צימרמן/בריאנטה וובר.
מאמן: לוק וולטון, עונה שנייה כמאמן ראשי.
מועמד לפריצה: ברנדון אינגרם. יש כל כך הרבה אופציות בסגל של הלייקרס. לג'וליוס רנדל יש פוטנציאל להיות מיני דריימונד גרין בהתקפה (בעונה שעברה היו לו שלושה טריפל דאבלים. בעולם ללא ראסל ווסטברוק, המספר הזה עוד היה מרשים אתכם) וקנטביוס קולדוול פופ עשוי לפרוח בשיטה של לוק וולטון שלא כוללת רק הסתכלות על רג'י ג'קסון מריץ פיק-אנד-רול כושל, אבל אינגרם הוא היהלום הלא מלוטש של החבורה.
בעונה שעברה הוא לא הרשים סטטיסטית (9.4 נקודות ב-40.2% מהשדה ו-29.4% מהשלוש), אבל היו לו הבלחות שגרמו ליושבי הסטייפלס סנטר להתרגש. האורך שלו מאפשר לו לקלוע כמעט מעל כל שחקן ויש לו יכולת מסירה מפתיעה. לקראת סיום העונה היה לו רצף של 10 משחקים עם ממוצעים של 15 נקודות ב-52.1% מהשדה בתוספת עבודה הגנתית לא רעה. עם זאת, עדיין יש לו הרבה עבודה כדי לממש את הפוטנציאל הגלום בו. הוא יהיה חייב להתחזק פיזית (בטח לאור העובדה שהוא גבה בעוד כמה סנטימטרים בקיץ) והקליעה תהיה חייבת להשתפר אם הוא רוצה להיות שחקן חמישייה ב-NBA. לוק וולטון אמר לפני שנה שזה לא הוגן להשוות את אינגרם לקווין דוראנט, אבל החיים לא ממש הוגנים. אינגרם עד כדי כך כישרוני.
גולת הכותרת: לונזו בול. הרוקי קייל קוזמה אמנם כבש את הלבבות של אוהדי הלייקרס בליגת הקיץ ובפרי-סיזן, אבל הרוקי שבאמת כולם ירצו לראות העונה זה לונזו בול. זו לא רק הציפייה לראות אילו נעליים הוא ינעל כל משחק או לשמוע את השטות התורנית שאביו יפלוט, אלא זה בעיקר הרצון לראות האם כל הסיפורים עליו נכונים. האם חוסר האנוכיות שלו באמת מדבק והופך את הקבוצה לטובה יותר? האם יש לו קליעה משלוש ברמת NBA? האם הוא הגלגול הבא של ג'ייסון קיד?
הרבה זמן לא הגיע לליגה רוקי עם כל כך הרבה הייפ למקום עם כל כך הרבה הייפ. לונזו יהיה תחת זכוכית מגדלת העונה בלוס אנג'לס ויהיה מרתק לעקוב אחריו בעודו מנסה להשתלט על עמדת הרכז ולצבוע את העתיד של הלייקרס בצבעים ורודים יותר.
האקס פקטור: ג'וליוס רנדל/לארי נאנס ג'וניור/איביצה זובאץ. ללייקרס לא היו הרבה הרכבים מוצלחים בעונה שעברה, כמעט כולם ספגו נקודות בקצב והפכו את הלייקרס לקבוצת ההגנה החלשה בליגה (110.6 נקודות ל-100 פוזשנים), בעיקר בגלל שהייתה להם את ההגנה הכי גרועה בצבע (57.3% ב-Restricted Area). ההרכבים היחידים שעוד איכשהו הצליחו להחזיק מעמד הגנתית היו הרכבים עם מוזגוב או עם טאריק בלאק כסנטרים שאיישו את הצבע ועזרו לעצור את הדימום. העונה שניהם עזבו וזה משאיר חור גדול בצבע של הלייקרס. ברוק לופז מעולם לא הוכיח שהוא מסוגל להיות עוגן הגנתי ואנדרו בוגוט כבר לא מסוגל להיות כזה. לכל אחד משלושת השחקנים שציינתי יש מעלות שאי אפשר לקחת מהם. רנדל הוא מנהל משחק מעל הממוצע לעמדה שלו, נאנס ג'וניור הוא אתלט מדהים וזובאץ הראה ניצוצות התקפיים בחצי השני של העונה שעברה. אבל אף אחד מהם לא הראה בינתיים שהוא מסוגל להחזיק את ההגנה של הלייקרס. אם אחד מהם יתגלה ככזה העונה, זה ישנה את התמונה גם עבורו וגם עבור הקבוצה לקראת הקיץ הבא.
המפתח: שקט תעשייתי. אין מה לדון יותר מדי באנקדוטות מקצועיות לגבי העונה של הלייקרס. הם יתנו את המפתחות לצעירים ולא יהיה אכפת להם אם הם יחזירו את האוטו עם כמה שריטות, כל עוד הם ילמדו איך לנהוג בכביש של הגדולים. הם, כאמור, עדיין צריכים לשפר את ההגנה בצבע והם יצטרכו לשפר את הקליעה מבחוץ (34.6% בעונה שעברה, 22 בליגה) כדי לאפשר לבול למקסם את היכולות שלו, אבל הלייקרס צריכים בעיקר שקט שיאפשר לצעירים שלהם להתפתח. זה יהיה חתיכת אתגר בלוס אנג'לס, עם לוואר בול ועם אינסוף הספקולציות שעוד לבטח יצוצו לקראת קיץ 2018, אבל שקט יהיה המצרך הכי חשוב במתכון להצלחה של הלייקרס העונה.
ולכדור הבדולח
אחרי כמה עונות בהן הם נלחמו בשיניים כדי לשמור על הבחירה שלהם בדראפט, העונה הבחירה שלהם בכל מקרה לא שייכת אליהם (שייכת לפילדלפיה או לבוסטון, תלוי איפה היא תיפול). מצד אחד, מבאס להיות בלי בחירת דראפט. מצד שני, זה אומר שללייקרס אין תמריץ לעשות טנקינג והם יכולים, אתם יודעים, לנסות לנצח. הסגל שלהם אמנם צעיר, אבל יש בו לפחות אותה רמת כישרון (אם לא יותר) כמו בפיניקס, סקרמנטו ודאלאס ואין שום סיבה שהלייקרס לא יסיימו לפני כל הקבוצות הללו בסיום העונה. יכול להיות שאני מאמין יותר מדי בלוק וולטון, אבל התחושה שלי היא שהלייקרס יגיעו לאזור המקום ה-11 במערב עם 34-35 ניצחונות והרבה באזז חיובי, רגע לפני קיץ בו הם יכולים לשנות את הנוף של הליגה. שאר הג'נרל מנג'רים יכולים להתחיל להזיע.