תקציר הפרקים הקודמים
מאזן בעונה שעברה: 27:55, מקום שלישי במערב ובליגה.
סיימה את העונה: בהפסד 4:2 לסן אנטוניו בסיבוב השני, לאחר ניצחון 1:4 על OKC בראשון.
יוסטון לא הייתה אמורה להיות קבוצה כל כך טובה בעונה החולפת. לאחר עונה מאכזבת, הרוקטס נפרדו מדוויט הווארד, שפינה את במת הסנטר הפותח לקלינט קאפלה האתלטי אך מוגבל התקפית. אריק גורדון וריאן אנדרסון מועדי הפציעות הגיעו מניו אורלינס ללא ציפיות יוצאות דופן, ולעמדת המאמן דריל מורי הביא את מייק ד'אנטוני כשתהילת פיניקס הרבה מאחוריו בעקבות עונות חלשות בניקס ובלייקרס. איך מכל זה יצאה עונה רגילה כמעט מושלמת? דרך שילוב החזונות של מאמן וג'נרל מנג'ר.
ד'אנטוני הביא לגבהים חדשים את היכולת לבנות קבוצה סביב זקן בודד. הוא שם את הכדור בידיים של ג'יימס הארדן ושיטת המשחק התבססה באופן כמעט בלעדי על הפיק נ' רול שלו עם קאפלה או ננה. הוא הקיף אותו בשחקנים שיודעים לנצל את יכולת המסירה הייחודית שלו גם להפגזת שלשות וגם לשימוש ביתרונות קטנים כדי להמשיך את השטף ההתקפי. הארדן סיים את העונה כסגן מלך הסלים (29.1), מלך האסיסטים (11.2), שיאן כל הזמנים באיבודים לעונה (464, כשראסל ווסטברוק שני), מלך ההליכות לקו (10.9), שני לסטף קרי בממוצע שלשות שזרק למשחק (9.3) וכסגן ה-MVP. יוסטון הייתה, כנראה, קבוצת ההתקפה הטובה ביותר שאי פעם התבססה באופן כזה על שחקן אחד.
מורי ראה את חזון השלשות והליי-אפים מגיע לשיאים חדשים. יוסטון הובילה את הליגה בכמות זריקות עונשין (26.5 למשחק) והייתה הקבוצה האפקטיבית בליגה ב-restricted area, אך גולת הכותרת הייתה השלשות. יוסטון ניפצה בעונה שעברה את שיא הזריקות משלוש למשחק בעונה (40.3) וגם את שיא הזריקות משלוש למשחק בודד (61). פרט להארדן, היו ליוסטון שלושה שחקנים נוספים בין 13 השחקנים שלקחו הכי הרבה שלשות למשחק בעונה שעברה, כשבלט במיוחד אריק גורדון שזכה בתואר השחקן השישי. הדגש הקיצוני על שלשות וליי-אפים הוביל לכך שלמרות שיוסטון דורגה רק במקום ה-12 בליגה באחוזי שדה, היא דורגה במקום השני בנתון אחוז הקליעה המשוקלל, שלוקח בחשבון שלשות ועונשין, עם 58.3 אחוזים, שהפכו את התקפת הרוקטס לשנייה ביעילותה בליגה (אחרי גולדן סטייט, כמובן).
בפלייאוף היה קשה יותר. היריבות למדו את ההתקפה הצפויה של ד'אנטוני, השופטים שרקו פחות והארדן החל להתקשות. הוא צנח בפלייאוף ל-24 אחוזי שלוש ו-7 אסיסטים למשחק, והיעילות ההתקפית של הרוקטס צנחה בהתאם. בסיבוב הראשון יוסטון ניצחה בקלות יחסית את OKC, אך זה קרה בעיקר תודות להתעלות של המחליפים בדקות המנוחה של ראסל ווסטברוק, כשננה בלט במיוחד עם 13.6 נקודות ב-84.8 אחוזים מדהימים מהשדה. בסיבוב השני הייתה סדרה הפכפכה מול סן אנטוניו, בה יוסטון קרסה בסוף המשחק החמישי ובמשחק השישי דווקא לאחר שקאווי לאונרד נפצע. ננה נפצע במהלך הסדרה וד'אנטוני התעקש להשתמש רק בשבעה שחקני רוטציה שנפלו מהרגליים בהתפרקות במשחק השישי. התחושה בסוף הסדרה הייתה שד'אנטוני שוב בנה קבוצת עונה רגילה נהדרת שהרבה פחות אפקטיבית בפלייאוף.
אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון
באו: כריס פול (בטרייד מהקליפרס), פי ג'יי טאקר (חופשי, מטורונטו), לוק רישאר מ'בה א מוטה (חופשי, מהקליפרס), טאריק בלאק (חופשי, מהלייקרס), ג'ואו צ'י (רוקי, בחירה 43 ב-2016), טים קוורטרמן (בטרייד מפורטלנד), קמרון אוליבר (רוקי, לא נבחר בדראפט), כריס ג'ונסון (חוזה לא מובטח למחנה האימונים), דמטריוס ג'קסון (חוזה דו צדדי).
עזבו: פטריק בברלי, לו וויליאמס, סם דקר, מונטרזל הארל וקייל ווילטג'ר (בטרייד לקליפרס).
דריל מורי הוא לא רק אידיאולוג של שיטה, הוא גם אחד הג'נרל מנג'רים המתוחכמים ב-NBA. הקיץ הוא הוכיח שוב את יכולתו לחשוב מחוץ לקופסא ולהשיג כוכבים בדרכים שאף אחד אחר לא יכול. בזמן שכל הליגה חיכתה לראשון ביולי, התאריך בו כריס פול יוכל לצאת מהשנה האחרונה בחוזה שלו בקליפרס, מורי ביצע טרייד עם הקליפרס בימים האחרונים של יוני והביא את CP3 שמיד הצהיר שהוא מממש את השנה האחרונה בחוזה. כדי שהטרייד יתאפשר מורי אגר בימים שלפניו כל מיני שחקנים אלמוניים עם חוזים לא מובטחים, ושלח לקליפרס כל מה שיש לו: את פטריק בברלי הנהדר, את לו וויליאמס שהגיע במהלך העונה שעברה, את שני הצעירים הדי מבטיחים סם דקר ומונטרזל הארל ואת בחירת הסיבוב הראשון של יוסטון ב-2018. מורי גנב את פול מתחת לאף של סן אנטוניו שפינתה עבורו מקום ויצר את צמד הסופרסטארים המסקרן ביותר של העונה הקרובה.
לאחר הטרייד בו מורי ויתר על שליש מהסגל, הוא התפנה למלא את המשבצות החסרות. הוא השתמש ב-MLE כדי להביא את פי ג'יי טאקר הקשוח, שהיה היחיד בטורונטו שיצא טוב מהפלייאוף האחרון, השאיר את ננה עם חוזה של 11 מיליון דולר לשלוש עונות והשתמש בעוד כמה חריגות וחוזי מינימום כדי להוסיף לספסל עוד כמה שחקני NBA לגיטימיים. שחקן מסקרן במיוחד שהגיע ליוסטון הקיץ הוא הסיני ג'ואו צ'י שיוסטון בחרה בסיבוב השני לפני שנה. מדובר בסנטר בן 21 בגובה 2.16 מטר עם מוטת גפיים הזויה של 2.33 מטר, הוא סיים את הליגה הסינית עם ממוצע דאבל-דאבל ונבחר לשחקן ההגנה של העונה שם, יש לו יכולות התקפיות מגוונות כולל קליעה משלוש. אך הוא דקיק מאוד וזקוק לצבירת ניסיון, ביוסטון לא בונים עליו לעונה הקרובה אבל בהחלט מאמינים שהוא יכול להתפתח למשהו מעניין.
מורי מאוד רצה להוסיף לצמד הגארדים שלו כוכב שלישי ורוב הקיץ רדף אחרי כרמלו אנתוני. אך יש קסמים שגם הוא לא מסוגל לבצע. הוא בזבז את כל התחמושת שלו על CP3 ולא הצליח למצוא אף קבוצה שתהיה מוכנה לקחת על עצמה את החוזה של ריאן אנדרסון כחלק מהטרייד. כידוע, בסופו של דבר מלו הגיע ל-OKC, שאמורה להיות אחת היריבות של יוסטון בקרב על המקום שאחרי גולדן סטייט בצמרת המערב.
הקיץ של הרוקטס כלל עוד שתי התרחשויות מרכזיות שכללו הרבה מאוד כסף. הראשונה היא החתימה של הארדן על הארכת חוזה עד 2023, הוא ירוויח 170 מיליון דולר בארבע השנים שלאחר סיום החוזה הנוכחי ב-2019. השנייה היא מכירת הקבוצה בסכום שיא של 2.2 מיליארד דולר. לסלי אלכסנדר, שקנה את הקבוצה ב-85 מליון דולר ב-93', מכר אותה למסעדן המיליארדר טילמן פרטיטה. מוקדם להעריך כיצד זה ישפיע על הקבוצה, אך במועדון עם ג'נרל מנג'ר דומיננטי כמו מורי קשה לדמיין השפעה יוצאת דופן של שינוי הבעלות.
מה מי מו
חמישייה: כריס פול, ג'יימס הארדן, טרבור אריזה, ריאן אנדרסון, קלינט קאפלה.
ספסל: בובי בראון, טים קוורטרמן, אריק גורדון, פי ג'יי טאקר, לוק רישאר מ'בה א מוטה, טרוי וויליאמס, ננה, טאריק בלאק, ג'ואו צ'י, קמרון אוליבר/צ'ינאנו אונוואקו.
מאמן: מייק ד'אנטוני (עונה 14 כמאמן בליגה, שנייה ביוסטון).
מועמד לפריצה: טאריק בלאק. יש לד'אנטוני שמונה-תשעה שחקני רוטציה ותיקים, וזה בדיוק המספר שהוא אוהב. אך מאחוריהם יש בעיקר שמות אלמוניים שמורי קיבץ עם חוזי מינימום. מכת פציעות תכריח כמה מהם לקבל דקות, והסיכוי הגבוה ביותר לכך נמצא בעמדת הסנטר, שם ננה הוא מהשחקנים המועדים לפציעה בליגה וגם קאפלה פציע. מי שאמור לקפוץ על ההזדמנות אם וכאשר תגיע הוא טאריק בלאק שמגיע אחרי כמה עונות יעילות בלייקרס. בלאק הוא שחקן של אנרגיות, ריבאונדר התקפה נהדר וחוסם טוב בפיק נ' רול שיתאים מאוד לסגנון של הרוקטס. הוא יכול למצוא את עצמו בתפקיד משמעותי בקבוצה גדולה, וייבחן בעיקר על היכולות ההגנתיות שלו ההגנה על הטבעת והיכולת להתמודד עם שחקני חוץ בחילופים.
גולת הכותרת: ליוסטון בעידן הארדן יש תדמית של קבוצה מכנית ולא מהנה לצפייה שמתבססת על יכולות הפלופ של המזוקן לא פחות מאשר על יכולת אמיתית ליצור מצבי זריקה. אך בשנה שעברה, ברגעי השיא שלה, זו הייתה מכונה מושלמת של כדורסל פשוט ונכון של חדירות והוצאות שהארדן מתחיל והאחרים ממשיכים. אם גולדן סטייט מייצגת את ריקוד המכונה הפוסט מודרנית, את הסגנון הקבוצתי המרהיב, ליוסטון יש אפיל של המכונות היעילות מפעם, אלה שלא מתקלקלות ותמיד נותנות תפוקה. העונה יצטרף למערכת מאסטרו של ניהול משחק ויעילות, הרכז הטהור האולטימטיבי. הנוכחות של כריס פול מבטיחה 48 דקות של מכונה עובדת, ניהול משחק מושלם וזריקות נוחות לשחקני המשנה. מה יקרה כשהארדן ופול ישחקו ביחד? זה כבר שייך לסעיף המפתח.
המפתח: הדינמיקה בין הארדן ל-CP3. אני לא זוכר שילוב בין שני מובילי כדור דומיננטיים כל כך, שניים שרגילים שהקבוצה נבנית סביבם, שיש להם את קצב המשחק שלהם, שקשה לדמיין אותם בתפקיד משני. הארדן היה פעם שחקן כזה בימיו ב-OKC, אבל נדמה לי שהארדן הישן לא יכול לענות לטלפון כרגע. למה? כי הוא מת. היכולת לחלק ביניהם 48 דקות תשפר את יוסטון בפני עצמה, אך כדי לדמיין איום אמיתי על גולדן סטייט הם יצטרכו להשתמש בשילוב היכולות שלהם באופן משמעותי יותר מ-"עכשיו תורי, עכשיו תורך". הדוגמא הטובה ביותר לשני מובילי כדור שהפכו לשלם הגדול מסך חלקיו היא של אריק בלדסו וגוראן דראגיץ' בפיניקס. ג'ף הורנסק בנה שם שיטה בה אחד מהם בונה התקפה בצד אחד כשהשני מחכה בצד השני ומקבל את הכדור אם המהלך הראשון נתקע כדי להתחיל מהלך מול הגנה פחות מוכנה. לד'אנטוני תהיה העונה הזדמנות להצדיק את התדמית שלו כמוח התקפי מבריק באמת בסיטואציה שדורשת יותר מאשר לשים את הכדור ביד של הכוכב.
אקס פקטור: פי ג'יי טאקר ולוק רישאר מ'בה א מוטה. טרבור אריזה לא יהיה לבד העונה כשחקן הכנף ההגנתי, וזה יהיה חשוב במיוחד בפוסט סיזן. ככל ששלבי הפלייאוף יתקדמו יהיה קשה יותר להשתמש בריאן אנדרסון נטול ההגנה כפאוור פורוורד, אין לו סיכוי להתמודד עם שחקנים כמו דריימונד גרין וכרמלו אנתוני. כדי להגיע רחוק בימינו צריך הרכב נמוך אפקטיבי, טאקר ומ'בה א מוטה יספקו לד'אנטוני שתי אופציות לגרסא ההגנתית שלו. בהתקפה שניהם בעיקר יעמדו בפינות, איזור ממנו שניהם קלעו טוב בעונה החולפת, זה יתאים מאוד ביוסטון כי שאר השחקנים רגילים להתמקם באיזור הקשת ולא בפינה. היכולת שלהם להוות איום לשלשות מהפינה ולא לאפשר להגנות להתעלם מהם תהיה אחד ממפתחות הפלייאוף.
ולכדור הבדולח
צמרת המערב תהיה צפופה ומסובכת לחיזוי העונה. על הנייר יוסטון אמורה להשתפר גם בעונה הרגילה, אך יהיה לה קשה לשדרג משמעותית את ההתקפה וניתן להניח שתסבול מיותר פציעות מאשר בשנה שעברה, כשגם כריס פול מתווסף לרשימת המועדים לפציעות. לכן, אהמר על שחזור מדויק של 55 ניצחונות ומקום שלישי. הפלייאוף, כמובן, תלוי לחלוטין בגולדן סטייט. כרגע אני מסמן את יוסטון ו-OKC כשתי המועמדות המרכזיות לפגוש את הווריירס בגמר.