על חטא שחטאנו: על מה הספורטאים מתחרטים ביום הכיפורים?

הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיי הייתה שלא הקשבתי מספיק לאבא שלי, ביילין. זה לא שלא רציתי להקשיב לו. פשוט הייתי תמים. למשל, את כל הסיפור עם דוד תשובה הוא ראה וזיהה הרבה לפניי, בזמן שאני התעסקתי רק בכדורגל. דוד היה המנהל האישי שלי, קראו לו "האבא המאמץ" שלי, ובסך הכל הוא דאג לי והיו תקופות שבהן הוא מאוד עזר לי. אבל אחר כך נכנסו לסיפור דברים לא אתיים, ואני לא ראיתי אותם.

כששיחקתי במכבי תל אביב הייתי ילד צעיר, ששאף להצליח ולעשות רק טוב למועדון. הייתי כל כך מרוכז בהצלחה, שהעלמתי עין, אפילו עצמתי עיניים ולא הבחנתי במה שקורה סביבי. זו הייתה תקופה סוערת במועדון, סביב העזיבה של אבי נמני, ולאנשים היה נוח להכניס אותי לסיטואציות קשות, שבכלל לא היו קשורות אליי.

אולי לא שיתפתי פעולה עם מי שהייתי צריך, ובאיזשהו מקום זה פגע בי. לאוהדים זה נראה אז כאילו כל הסיפור קשור אליי. ואני שתקתי. הייתי צריך להסביר את עצמי.

אני מצטער על הרבה דברים שעשיתי בחיי, שהרי אם לא כך היה, זה אומר שאני אדם מושלם. ואני ממש לא. אם אני צריך לציין טעות אחת, היא שעברתי ניתוח בכתף ימין בסוף 2005. זה היה פחות משנה וחצי אחרי הזכייה במדליית הארד באולימפיאדת אתונה, ואמנם הניתוח הצליח - אבל אני חייב להודות שלא חזרתי להיות אותו ג'ודאי.

נאלצתי לשנות לגמרי את סגנון העבודה שלי. שני תרגילים מובילים, שבאמצעותם ניצחתי עשרות קרבות, כבר לא היו אפשריים לביצוע מבחינתי. הביטחון בתנועות לא חזר להיות כפי שהיה. נאלצתי להפוך להיות קצת יותר שמאלי מאז הניתוח. היתרונות שהושגו בזה שנותחתי התגמדו לגמרי לעומת החסרונות שבאו בעקבותיו.

הרופאים הזהירו אותי מראש שאם לא אנותח, אסבול מאובדן כוח משמעותי - ומכיוון שיד ימין הייתה היד החזקה שלי, השתכנעתי לעשות זאת. בדיעבד, זו הייתה טעות: עדיף היה לי להתמודד עם אובדן כוח מאשר עם אובדן קואורדינציה, ביטחון ומהירות ועם שמונה חודשי שיקום.

בגיל 27 הגעתי לשיא הקריירה שלי. אחרי שזכיתי בדאבל עם מכבי תל אביב עברתי לבית"ר ירושלים, וגם איתה זכיתי באליפות, ואז הגיעה אליי ההצעה שלא יכולתי לסרב לה ושאסור היה לי לקבל אותה: חוזה בקריסטל פאלאס. הייתי צריך לשמור על מה שיש לי ולהישאר בבית"ר לעוד עשר שנים, אבל מרוב שהתלהבתי מהרעיון שאשחק בפרמיירליג, אפילו לא לקחתי בחשבון את האפשרות שאני הולך לקבוצה שלא מתאימה לי ושלא אוכל לממש בה את היכולת שלי. מהר מאוד הבנתי שזו הייתה טעות: את העונה הזו, עונת 1997/98, סיימתי שוב בישראל, במכבי חיפה.

חוויתי תקופה קשה מאוד. כמי שהתרגל להצלחות, לאליפויות, לחיים של כוכב שמבקיע ורץ לקהל ונהנה מהערצת האוהדים, הרגשתי פתאום בודד. ולא ידעתי איך להתמודד עם התחושות הקשות האלה. בדיעבד, גם מבחינה כלכלית זה לא היה צעד משתלם: אמנם השכר החודשי והשנתי שלי בקריסטל פאלאס היה הרבה יותר גבוה מזה שהיה לי בישראל, אבל לאורך זמן הייתי מרוויח הרבה יותר אם הייתי נשאר כשחקן מוביל בבית"ר.

ולשחקנים שעומדים, ועוד יעמדו, בפני דילמה דומה, אני יכול לייעץ רק דבר אחד: בתור מי שמחובר מאוד לרגשות שלי, אני כבר יודע שלפעמים צריך ללכת אחרי הראש ולא להקשיב רק ללב.

החרטה המרכזית שאני חי איתה, כשאני מסתכל לאחור על הקריירה שלי, נוגעת לתחושה שאם הייתה לי קצת יותר סבלנות, אולי הייתי מוצא את עצמי משחק ב-NBA.

בקיץ 1990 קיבלתי בהפתעה הזמנה למבחנים בוושינגטון בולטס. הייתי אז בשיאי, ויתרתי על חופשה משפחתית וטסתי מיד לארצות הברית. 32 שחקנים התחילו את המחנה, ובסיומו נותרנו 12. אף אחד לא מסר לשני, כל אחד רצה לקלוע כמה שיותר כדי להוכיח את עצמו, וזו הייתה חוויה מעולם אחר. הייתי השחקן היחיד שקיבל מחמאות לעיני כולם ממאמן הקבוצה, ווס אנסלד, ולפני שנפרדנו קיבלתי הצעה לחוזה לא מובטח - כלומר: הזמנה למחנה הסופי באוקטובר.

הרגשתי שאני בכיוון הנכון. בדקתי את הסגל: ראיתי שיש בו לוושינגטון מקום לשני שחקנים אחרונים, ושהיא זקוקה לגארד כמוני. אבל לא רציתי לחכות. רציתי חוזה מובטח, והחלטתי להישאר במכבי תל אביב. בדיעבד, הייתי צריך להגיע לאיזושהי הסכמה עם מכבי שתחכה לי, קצת כמו ששון דאוסון עשה עם מכבי ראשון לציון בשנה שעברה. אבל זו הייתה תקופה אחרת.

אומרים לי לא פעם שהקדמתי את זמני, שסגנון הכדורסל שמשוחק כיום היה מתאים לי כמו כפפה ליד, שאם הייתי נולד 30 שנים מאוחר יותר הייתי מגיע לחוזים של מיליוני יורו בעונה ומוצא את עצמי בקלות ב-NBA. אני לא יודע אם זה נכון. אני יודע רק שככל שחולפות השנים, אני מרגיש יותר ויותר שלם עם עצמי על מקומי בהיסטוריה.

שלושה ימים לפני פתיחת הליגה, בקיץ 2011, קיבלתי שיחת טלפון מיו"ר בית"ר ירושלים, איציק קורנפיין. הוא נתקע בלי מאמן, אחרי שדוד אמסלם נעלם לו, והציע לי את ההצעה עליה חלמתי במשך כל כך הרבה שנים: לאמן את אחד ממועדוני הפאר של הכדורגל הישראלי. לא יכולתי לסרב.

הייתה רק בעיה אחת: קיבלתי קבוצה גדולה בלי תנאים של קבוצה גדולה. קורנפיין הסביר לי שלא נוכל להביא שחקנים חדשים, וגם הכותרות באמצעי התקשורת דיברו על כך שהישארות בליגה תהיה מבחינתנו כמו זכייה באליפות, אבל המצב היה קיצוני.

באחד הימים הראשונים שלי בתפקיד, פגשתי באיזשהו אירוע את יוסי מזרחי והוא הזהיר אותי: "יש לי ניסיון בבית"ר, ותאמין לי, הכי גרוע יהיה אם תפתח טוב את העונה". זה בדיוק מה שקרה. במחזור הראשון ניצחנו בבאר שבע, ואחרי שלושה מחזורים דורגנו במקום השלישי עם תשע נקודות. אחר כך התחלנו לחזור לגודל טבעי, ושם התחילו הצרות. כל הציפיות הריאליות נשכחו.

אני לא מאמין שהיה אי פעם מאמן שהגיע לבית"ר והתמודד עם מצב כזה. אלירן סיימון התאמן אצלי, ואפילו לא השגתי לו חוזה בקבוצה. בסוף החתמתי שלושה שחקנים שאף אחד לא רצה: ערן לוי - שישב בבית בלי לקבל הצעה אפילו מהליגה הלאומית, דריו פרננדס - שלא שיחק במשך שלושה חודשים בקפריסין, וחיים מגרלשוילי - שמכבי חיפה רק התחננו שניקח אותו.

חצי שנה אחרי שהגעתי, כבר מצאתי את עצמי מחוץ לקבוצה, ועברתי תקופה קשה. אובייקטיבית, לא היה לנו שום סיכוי להשיג משהו בעונה הזאת מעבר להישארות בליגה, פשוט לא היו לי כלים. אבל כשאתה עוזב מועדון גדול בצורה כזו, תחושת הפספוס קשה להתמודדות. לקח לי הרבה זמן להתאושש. בהסתכלות לאחור, יכול להיות שהקריירה שלי נפגעה מזה.

ב-2006, העונה האחרונה שלי בהפועל ירושלים, היה לנו קמפיין מצוין ביול"ב קאפ. לפני שהופענו בשמינית הגמר, הבעלים ארקדי גאידמק קרא ליו"ר דני קליין יחד עם הקפטן מאיר טפירו והודיע: אם נעבור את ברי מבלגיה, כל שחקן בסגל יקבל בונוס של 500 דולר, בלי קשר למענקים בחוזים.
עברנו, ניצחנו פעמיים, ואז שיחקנו ברבע הגמר נגד וירטוס רומא. קליין נכנס לחדר ההלבשה ומודיע: גאידמק אמר שאם נעבור גם את האיטלקים, הוא יהפוך את הבונוס מ-500 ל-5,000 דולר. אמרנו מה הבעיה? מי זה כבר דיאן בודירוגה בשבילנו?

הפסדנו במשחק הראשון ברומא, ניצחנו בקלות במלחה ועלינו לחצי הגמר. יצאנו בלילה למסעדת "קנלה" בירושלים, והתברר שארקדי לא צחק. הוא ישב שם עם רואה החשבון דוד ממן, וחילק את הכסף לכל שחקן ושחקן בסגל, מרוג'ר מייסון ומריו אוסטין עד אופיר לוי ואילון זגורי. הכל מגולם במס. ואני מזכיר ששער הדולר עמד אז על משהו כמו 4.7 שקלים, ככה שהייתה לי חבילה של קרוב ל-25 אלף שקלים.

חזרתי הביתה, שמח וטוב לב, ויומיים אחר כך אמא שלי התקשרה אליי. "אתה יודע שקיבלת מכתב ממס הכנסה?", היא אמרה. לא הבנתי מה לי ולמס הכנסה, תמיד הייתי שכיר. התברר שעומד נגדי חוב של 25 אלף שקלים מהימים ששיחקתי בהפועל גליל עליון. לקחתי את הצ'ק של גאידמק, הפקדתי אותו בבנק והוא לא הספיק להיות בחשבון שלי יותר מחמש דקות עד ששילמתי אותו.

ועל מה החרטה שלי? אני כועס על עצמי שבתור שחקן צעיר, נתתי לאנשים לעשות מה שהם רוצים בלי שאעקוב ולשקר לי. הורידו לי מהברוטו, לא שילמו מס, לא עמדו בהתחייבויות ואני לא ידעתי מכלום. ואת זה אני לא אשכח.