תקציר הפרקים הקודמים
מאזן בעונה שעברה: 45:37
סיימה את העונה: מקום 10 במזרח, מחוץ לפלייאוף
ערב פתיחת עונת 2016/17 היה קצת הייפ סביב הפיסטונס. אחרי שהודחו בסוויפ יחסית תחרותי מול הקאבס בפלייאוף 2016 ואחרי עונת הפריצה של אנדרה דראמונד, הייתה תחושה שהתבשיל שסטן ואן גנדי מבשל בשנים האחרונות בדטרויט יגיע לנקודת רתיחה. בפועל, הסיר גלש והעונה הייתה אכזבה אדירה. רג'י ג'קסון נפצע עוד לפני שהעונה התחילה וגם כשחזר התחרה בכבוד על התואר המפוקפק "הרכז הפותח החלש בליגה".
דראמונד הלך צעד אחורה והמשיך להיות מגבלה מהעונשין, אף אחד מהשחקנים הצעירים לא ממש פרץ קדימה והפיסטונס היו אחת מקבוצות ההתקפה החלשות בליגה (103.3 נקודות ל-100 פוזשנים, מקום 25 בליגה) בעיקר כי הם לא היוו איום מבחוץ (33% מהשלוש, מקום 28 בליגה). זה נגמר עם פספוס של הפלייאוף ועם הרבה סימני שאלה לגבי התקרה של הקבוצה הזו.
אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון
באו: אייברי בראדלי (טרייד, בוסטון), לוק קנרד (דראפט), לנגסטון גאלוויי (שחקן חופשי, סקרמנטו), אריק מורלנד (שחקן חופשי, מהג'י ליג), לנדרי נ'נוקו (רוקי שלא נבחר בדראפט).
עזבו: קנטביוס קולדוול פופ (שחקן חופשי, לייקרס), מרכוס מוריס (טרייד, בוסטון), ארון ביינס (שחקן חופשי, בוסטון).
כדי להבין את החשיבות של תפקיד הג'נרל מנג'ר בליגה צריך להסתכל על המאמנים שמתפקדים גם כג'נרל מנג'רים. דוק ריברס לא הצליח בשילוב הזה ונודע לשמצה על כך שהוא מחתים רק שחקנים ששיחקו אצלו בעבר או ששיחקו טוב נגד הקבוצות שלו בעבר. גם טום ת'יבודו נראה כמי שסובל מאותה תסמונת ובקיץ הזה הוא הביא את ג'ימי באטלר וטאג' גיבסון ששיחקו אצלו בשיקגו ואת ג'ף טיג שהיה לו קשה לעצור אותו בפיק-אנד-רול, כדבריו. אבל הבעיה היא לאו דווקא בשחקנים שהמאמנים/ג'נרל מנג'רים בוחרים, אלא בדברים הקטנים. גודל החוזה, האורך שלו, הסעיפים החוזיים הקטנים שמאפשרים לקבוצה להשיג יתרון מול קבוצות אחרות. כל הדברים הללו שדריל מורי ודני איינג', בוב מאיירס ואר.סי. ביופורד חזקים בהם.
זה מה שהופך ג'נרל מנג'ר לג'נרל מנג'ר טוב, זה מה שהופך קבוצה טובה לקונטנדרית, זה מה שהופך קונטנדרית לאלופה.
לעד המאמן/ג'נרל מנג'ר יהיה מוכוון יותר לנצח משחקים עכשיו מאשר לבנות קבוצה לטווח הארוך ולהתעסק בכל הדברים הקטנים הללו, כי הוא זה שיושב על הספסל ומנהל את המשחקים, וסטן ואן גנדי נראה כמו המאמן/ג'נרל מנג'ר הקלאסי.
בקיץ הזה ואן גנדי הצליח להנחית את אייברי בראדלי בטרייד ועל הדרך ויתר על הזכות להחתים את קנטביוס קולדוול פופ, שעזב את עיר המכוניות לטובת עיר המלאכים. לכאורה, מהלך הגיוני. בראדלי טוב יותר מ-KCP וזול ממנו בעונה הבאה והוא גם יעזור עם בעיות הריווח של הבוכנות. בטווח הקצר זה ניצחון. עם זאת, בקיץ הבא בראדלי הופך לשחקן חופשי, הוא ידרוש הרבה מאוד כסף ולדטרויט לא תהיה את היכולת להשוות כל הצעה כמו שהייתה לה עם קולדוול פופ, כך שהם עלולים למצוא את עצמם בקיץ הבא בלי KCP ובלי בראדלי (וגם בלי מרכוס מוריס, שעבר בטרייד בתמורה לבראדלי והיה בערך השחקן היחיד בקבוצה עם חוזה ידידותי למשתמש). בטווח הארוך המהלך הזה עלול להתברר כהפסד גדול.
חוץ מבראדלי, לא קרה משהו מעניין ממש בדטרויט בקיץ. לוק קנרד מגיע על תקן הצלף משלוש שיפתור את בעיות הקליעה של הקבוצה, אבל יהיה לו קשה למצוא דקות מאחורי בראדלי בעונת חוזה. לגבי כל השאר, הדבר הכי מעניין שאפשר להגיד עליהם הוא שאחד מהם (נ'נוקו) הוא בן דוד של לוק מבה א מוטה, שזה פרט לא מעניין לכשעצמו. בקיצור, היה קיץ בינוני במישיגן.
מה מי מו
חמישייה: רג'י ג'קסון, אייברי בראדלי, סטנלי ג'ונסון/טוביאס האריס, טוביאס האריס/ג'ון לור, אנדרה דראמונד
ספסל: לנגסטון גאלוויי, ג'ונסון/לוייר, איש סמית', בובאן מריאנוביץ', אנטוני טוליבר, לוק קנרד, רג'י בולוק, הנרי אלנסון, אריק מורלנד, לנדרי נ'נוקו
מאמן: סטן ואן גנדי, עונה 12 כמאמן ראשי
מועמד לפריצה: סטנלי ג'ונסון. הסגל של הפיסטונס מלא בשחקנים שכבר פחות או יותר הגיעו לתקרה שלהם כך שהבחירה בג'ונסון היא יותר ברירת מחדל מאשר אמונה אמיתית ביכולת שלו לפרוץ העונה. הוא קלעי די נוראי (35.3% מהשדה, 29.2% מהשלוש) ואיכשהו הוא הצליח לשחק פחות דקות בעונת הסופמור שלו מאשר בעונת הרוקי. עם זאת, הוא האבטיפוס של שחקן שעלול בטעות לפרוץ. הוא בן 21, הוא אתלטי, יש לו הגנה לא רעה וגם לא מעט חוצפה חיובית (זוכרים את ההתגרות שלו בלברון ג'יימס בסדרה מול הקאבס ב-2016?). העונה אולי נגלה האם יש לו רק את קווי המתאר של שחקן NBA לגיטימי או שהוא באמת כזה.
גולת הכותרת: הפיק אנד רול של אנדרה דראמונד. דראמונד הוא אחד המסיימים הטובים בליגה במהלך הכי נפוץ בליגה. עם זאת, הוא מקבל הרבה פחות הזדמנויות ביחס לשחקנים שמסיימים באותה יעילות כמוהו ובעונה שעברה הוא קיבל אפילו פחות הזדמנויות מאשר ב-2015/16 (2.4 פוזשנים של פיק-אנד-רול בממוצע ב-2015/16 לעומת 1.8 בעונה שעברה). הסיבה לכך היא ככל הנראה המחסור בריווח וגם אוזלת היד של הפיסטונס בעמדת הרכז, אבל אם אנחנו מחפשים סיבה להתלהב מהפיסטונס, אז הסיכוי לכך שדראמונד יטביע למישהו על הפרצוף היא ללא ספק הסיבה מספר אחת.
האקס פקטור: רג'י ג'קסון. כאמור, הפציעה ערב פתיחת העונה שעברה הוציאה את ג'קסון ואת כל דטרויט מהמסלול. גם כשחזר, הוא התקשה להראות את היכולת שגרמה לדטרויט לשלם לו 80 מיליון דולר לחמש שנים ואיבד ממעמדו לטובת איש סמית'. שלא תבינו לא נכון, איש סמית' הוא בחור חביב עם שם נפלא, אבל אם הוא הרכז הכי טוב שלך, ב-2017, בעידן בו פוינט גארדים פחות או יותר גדלים על העצים, זה קצת כמו להיות הבחור הזה שבא עם נעליים לים. יש כל כך הרבה פתרונות טובים יותר.
דטרויט יכולה להשתחל לפלייאוף העונה לאור ההיחלשות של קבוצות כמו אינדיאנה, אטלנטה ושיקגו, וליכולת של ג'קסון תהיה השפעה מכרעת על סיכויי ההשתחלות הללו. אם הוא ימשיך לקרטע כמו בעונה שעברה, הפיסטונס (שחייבים לו למעלה מ-50 מיליון דולר בשלוש העונות הקרובות) יצטרכו להתחיל לחשוב על אסטרטגיית יציאה.
המפתח: הקליעה מבחוץ. זה נשמע קצת כמו תקליט שבור, אבל ב-NBA של היום יש קורלציה די ברורה בין קליעה מבחוץ להצלחה. מבין 10 הקבוצות שקלעו הכי טוב משלוש בעונה שעברה, רק אחת לא הגיעה לפלייאוף. שלוש הקבוצות הטובות ביותר בתחום הזה היו גולדן סטייט, קליבלנד וסן אנטוניו. מנגד, מבין 10 הקבוצות הכי גרועות בקליעה משלוש בעונה שעברה, רק שלוש הגיעו לפלייאוף ואף אחת מהן לא עברה את הסיבוב הראשון. הקליעה מבחוץ תסייע גם לדראמונד ולדומיננטיות שלו מתחת לסלים, אבל קודם היא צריכה להגיע מאיפשהו. בלי זה יהיה קשה לפיסטונס להיכנס לוואקום שהשאירו מאחוריהם ההוקס, הבולס והפייסרס.
ולכדור הבדולח
אפשר לסמן במזרח חמש קבוצות שיגיעו לפלייאוף די בבטחה (קליבלנד, בוסטון, טורונטו, וושינגטון ומילווקי). אחריהן הכל פתוח וכל קבוצה שתצליח להתחבר לרצף קוהרנטי של משחקי כדורסל יכולה למצוא את עצמה במקום השישי פתאום. הפיסטונס, על אף הבעיות בבניית הסגל שלהם, הם קבוצה שמאומנת מצוין ויש להם מספיק כלים כדי לתת פייט לשארלוט ומיאמי והניקס ואורלנדו ופילדלפיה בדרך לחזרה לפוסט-סיזן. זה ככל הנראה לא ימשך הרבה מעבר לסיבוב הראשון, אבל גם זה משהו. 41:41, מקום 8 במזרח, הדחה בסיבוב הראשון.