בלוג הקיץ

זינוק למחר: עונת המפתח של בוריס קליימן, אריאל הרוש ועמרי גלזר

הטראומה של אריאל הרוש, הפצע של בוריס קליימן והמציאות החדשה של עמרי גלזר. בלוג הקיץ, והפעם אופיר סער על עונת המפתח שמצפה לשלושה שוערים ישראלים בכירים. יעקוב בדאגה: אלישע לוי

התפוצץ ופגע בעצמו. הרוש (צילום: יוסי ציפקיס)

אריאל הרוש

אריאל הרוש הצליח להשיג בחודשים האחרונים את הדרכון הספרדי שכל כך ייחל לו. ההחלטה המיידית שלו הייתה לעזוב את ישראל, הכיוון היה ספרד, אפילו כשוער שני, אבל העיקר – לא ישראל.

בסופו של דבר הרוש ניאלץ לעבור לקפריסין על אף שהיו לו הצעות כספיות גבוהות יותר מישראל. הטובה ביותר הייתה מהפועל חיפה. לא במקרה השוער ובני משפחתו קיבלו את ההחלטה. הרוש פשוט סבל בליגת העל המקומית. כבר שנים שתקופות רעות שלו הפכו ללעג מצד הפרשנים. פרשת הצ'צנים סידרה לו אוהדים של בית"ר שמחכים לו בכל מקום ובנוסף התווספה לו תדמית "המנחוס" שלכל מקום שהוא מגיע יש באלגן או שהקבוצה מתפרקת.

בבית"ר היה את הצ'צ'נים ושביתת שחקנים שהובילה לקרע עם טביב, בנתניה הקבוצה התפרקה ובהפועל תל אביב הוא חווה טראומה דומה. בנוסף לכל, הוא הפסיד הרבה כסף ממשכורות עליהן ויתר או כאלה שלא יראה כבר. הרוש אפילו חויב על ידי בורר להעביר לאלי טביב את ה-450 אלף שקל שמכבי נתניה לא שילמה (וכעת הוא הולך עם זה לבית משפט אזרחי). והאמת? גם כאלה שלא מאמינים במיסטיקה, כבר החלו לדבר על הקללה שמלווה את השוער, כולל הרוש עצמו. "כמעט התחלתי להאמין לזה", סיפר באחד הראיונות בעונה שעברה ואמר למעשה את הכול.

הרוש עשה הרבה טעויות לאורך הדרך, אך גם נלחם בשיניים כדי להוכיח שהוא ראוי. את העונה האחרונה הוא פתח מצוין, אבל מאז משחק הנבחרת בספרד בו חש כי היה מגיע לו לפתוח ונעשה לו עוול, הוא גם החל לרדת ביכולת. הראיון המיותר, ההשעיה הכואבת וההסתבכות הנוראית עם הפועל תל אביב רק פגעו בו ודחקו אותו עוד פעם למקום של בינוניות.

הרוש מרגיש הרבה שנים שמגיע לו לפתוח במדים הלאומיים. עוד מהתקופה שאלי גוטמן הבטיח לו ולא עמד בזה ועד היום. הרוש אף רמז כי בימי גוטמן לא היה מדובר במשהו מקצועי וכי משומקום, ביום בהיר אחד, נבחר מרציאנו בזמן שהובטח לו להיות מספר 1. הרוש סחב את זה הרבה זמן וברגע שנתנו שוב למרציאנו את חולצת ההרכב בספרד, הוא התפוצץ ממש. התפוצץ ופגע בעצמו. הוא נכנס לפלונטר שהסתיים בהשעיה מהנבחרת וירידת ליגה.

הרוש חייב לעשות את זה. אין לו עוד זמן נוסף לכך. הרוש יצא לקפריסין בגיל 29, כשנותרו לו אולי עוד שנה או שנתיים לבצע את קפיצת המדרגה. גם בקריירה וגם לעמדת השוער הראשון עליה הוא עדיין חולם. אחרת יתנו לשוערים צעירים יותר.

הניתוק מישראל יכול להיות הדבר הכי טוב עבורו. הוא כבר אלרגי לאוהדים כאן, נמאס לו מהערות ברחוב והלעג בתקשורת. מהזלזול. מהשמחה לאיד לראות אותו נופל. הוא פשוט בחר להתנקות מכל מה שמריח כדורגל ישראלי ולנסות באמת להתחיל פרק ב' של הקריירה. זו אולי האופציה האחרונה שלו להשיג את מה שתמיד חלם.

עוד בוואלה!

הרושם הראשוני קובע: איך עוברים את שלב הראיון הטלפוני?

לכתבה המלאה
הרגיש מושפל. קליימן (צילום: ברני ארדוב)

בוריס קליימן

בכל מה שקשור לאכזבה מהנבחרת, בוריס קליימן נמצא במקום דומה מאוד לזה של הרוש. הוא התחיל טוב מאוד את הדרך שלו בבית"ר ירושלים, אבל משהו במהלך העונה שעברה החל להשתבש. כמו הרוש, גם קליימן חשב שהוא ראוי לאפודת ההרכב הראשון של הנבחרת ולא התבייש לומר זאת בשלב מסוים. רגע המשבר של קליימן היה כאשר הוחלט לא להזמין את מרציאנו. הרוש היה מושעה ועדיין קליימן לא היה אחד מהשלושה שזומנו. גם בבית"ר מסמנים את הרגע הזה כנקודת שבירה של קליימן. באיזשהו מקום הוא הרגיש מושפל ולא כל כך ידע איך להתמודד עם זה.

וכשלא יודעים להתמודד, זה פוגע גם ביכולת. את העונה הנוכחית קליימן פתח רע. זה התחיל עוד כאשר הוחלט שמאמן השוערים שהיה מאוד קרוב אליו, גיא סולומון, לא ימשיך ובמקומו מונה עמי גניש. קליימן היה קשור לסולומון והיה קשה לו לעכל את זה. שחקנים מספרים שעוד במחנה האימונים הרגישו את זה והאנרגיות שלו היו הרבה פחות טובות.

בסופו של תהליך, קליימן סבל מהמון חוסר ריכוז במשחקים של בית"ר באירופה. בבית"ר שקלו אפילו את הרעיון לתת לו מנוחה, כולל מנוחה לנפש, ולשבץ את סתיו שושן במקומו בגביע הטוטו. המטרה: להחזיר אותו לעניינים בכל דרך שניתן. קליימן עצמו עצבני ונראה שלא כל כך מוצא את עצמו בכל התקופה הזאת. השנה הזאת היא מאוד משמעותית עבורו. הוא לא יכול להרשות לעצמו עונה פחות ממצוינת אם הוא רוצה להמשיך ולחלום על הרמות הגבוהות בכלל וחולצת הנבחרת בפרט.

לפני קצת יותר משבוע נולד לקליימן בן וזהו זמן טוב לפרק חדש בחיים. קליימן צריך לחזור לעצמו גם בשבילו וגם בשביל בית"ר, שהוא אחד מעמודי התווך שלה. בלעדיו, לבית"ר יהיה קשה להגשים את החלומות הבאים שלה אחרי זה המוחמץ באירופה.

תמיכה מהקהל. גלזר (צילום: ברני ארדוב)

עמרי גלזר

עמרי גלזר היה שוער המחמד של מכבי בחיפה בעונה שעברה. הוא נכנס היטב למשבצת הקלאסית של הילד שאביו אוהד מכבי חיפה ושמח לראות אותו משחק בירוק. גם הקהל של מכבי חיפה אימץ אותו. אמנם גלזר הפגין יכולת טובה בלא מעט משחקים, אך גם באלה בהם היה פחות טוב ועשה טעויות קיבל גב ותמיכה - משהו שמאוד לא אופייני ליחסים בין קהל לשוער צעיר בתחילת דרכו.

באופן אירוני, את גלזר מאמן היום ניר דוידוביץ', שקיבל אף הוא את המושכות במכבי חיפה בגיל צעיר מאוד. על אף התמודדות עם שוערי נבחרת כמו רפי כהן ובוני גינצבורג בשנתיים הראשונות, הייתה כל הזמן דרישה מכיוון הקהל לתת לו את המושכות, גם כאשר הבוסר ליווה אותו במשחקים. דוידוביץ' הצדיק זאת בסופו של דבר.

אבל גם דוידוביץ' יודע שבאיזשהו שלב מגיע הרגע שבו הקרדיט הזה של הילד האהוב נגמר. גלזר יכול לשאול בעניין הזה גם את אריאל הרוש, שעשה עונה ראשונה פנטסטית בבית"ר ירושלים וגם כאשר החלה ירידה, הוא קיבל קרדיט בטדי. כל זאת עד לשלב מסוים. אותו השלב בו אתה מפסיק להיות ה"בייבי" של הקהל והרף שמציבים לך הוא גבוה מאוד.

גלזר הוא ללא ספק השוער הצעיר הכי מוכשר כאן ועל פניו זאת נראית החלטה נכונה של מכבי חיפה ללכת איתו. ועדיין, השנה הקרובה מספקת מבחן אחר עבורו. מבחן בו הוא צריך לעמוד ברף של שוער ברמה גבוהה באמת, כזה שמביא נקודות ואפשר לרוץ איתו ולהתמודד על תארים.

מכבי חיפה מקווה שזה יקרה, האוהדים משוועים שזה יקרה ואנשי המקצוע מאמינים שזה יקרה. לעמרי גלזר יש את כל היכולת להיות השוער הראשון של מכבי חיפה בעשור הקרוב. עכשיו הוא נכנס לשלב בו הרבה מעבר לכישרון ויכולת, הקושי הגדול הוא ההתמודדות המנטאלית והיציבות שהשוערים הישראלים בדרך כלל נופלים בה. אם הוא יצליח לעבור את המבחן של השנה הבאה, לנבחרת ישראל אולי באמת יהיה פתרון ארוך טווח.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully