אשר וייל בן ה-81 נזכר כיצד הוזמן להשתתף במכביה החמישית בשנת 1957. "ערב אחד, כשהייתי בביתי בלונדון, קיבלתי שיחת טלפון מאדם אנונימי, ששאל אותי בנימוס בריטי אופייני 'האם אני יכול לשאול אותך שאלה אישית?'". אשר השיב בחיוב, ואז נשאל: "האם, במקרה, אתה יהודי?".
כשהזר שמע מאשר תשובה חיובית, נפלטה אנחת הקלה מפיו. "ואז הוא שאל אותי אם אני מוכן להשתתף בנבחרת השחייה של בריטניה למכביה שהתקיימה באותה שנה. כמובן ששמחתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוזמנתי להשתתף בנבחרת לאומית".
איך הוא הגיע דווקא אליך?
"השם שלי היה ידוע בחוגי שחייה באנגליה מכיוון שזכיתי בכמה תחרויות חשובות".
היה זה ביקורו הראשון של אשר בישראל. זו גם הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה הוא טס. "הגענו לכפר המכביה", הוא נזכר. "באותו זמן המקום היה רק שדה פתוח, בלי שום מבנים מלבד חדר אוכל ושירותים. ישנו באוהלים צבאיים - שמונה ספורטאים בכל אוהל".
תחרויות השחייה התקיימו בבריכה אולימפית היחידה בארץ באותה תקופה גלי גיל ברמת גן, שנמצאת היכן שהיום מתנוסס מתחם הבורסה ליהלומים. "זו הייתה בריכה פתוחה, כמובן, לא כמו הבריכות של היום", הוא מציין. אשר הגיע לגמר ובגמר הוא סיים במקום הרביעי אחרי דרום אפריקאי ושני ישראלים.
בזמן המכביה אשר התאהב בבחורה ישראלית. הוא חזר לאנגליה ובמשך שנה התעמק בקריאת ספרים על ישראל ועל היהדות "כי ידעתי מעט מאוד על ההיסטוריה היהודית ויהדות, על אף שחגגתי בר מצווה", הוא מעיד.
כעבור שנה, אשר עלה לארץ ונשא לאישה את הבחורה הישראלית. נולדו להם שלושה ילדים, המבוגר מהם הוא אילן, אבא של אשלי. עם הזמן הם התגרשו ונולדו לאשר ולאשתו דבורה, עוד שתי בנות.
באנגליה, עבד וייל כעורך בהוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד. "כשבאתי לארץ עבדתי במפעל תרגומי המדע , המסונף למשרד ראש הממשלה, שעסק בתרגומים מדעיים עבור ממשלת ארצות הברית". משם עבר לנהל הוצאה לאור בריטית ובמשך-17 שנים היה שותף עם "ידיעות אחרונות" בהוצאת הספרים "עידנים". במשך 21 שנים שימש כעורך ראשי של "אריאל", בטאון התרבותי-ספרותי של משרד החוץ בשש שפות.
אילן, בנו הבכור של אשר, נולד ב 1964. כשסיים את הצבא הוא התחיל לעבוד במלון האייט בירושלים. עבודתו נשאה אותו ברחבי העולם, ועד עצם היום הזה הוא עובד ברשת. כיום הוא משמש כמנכ"ל המלון גרנד האייט במלבורן, אוסטרליה. אשלי, בתו, נולדה בארגנטינה לפני 15 שנים, כשאילן היה מנכ"ל מלון בעיר מנדוזה.
כשמשפחתו של אילן הגיעה לאוסטרליה לפני כשש שנים, התגלה שלאשלי יש כישרון גדול בשחייה. "במקרה או שלא במקרה, היא שוחה באותו מקצה בו אני שחיתי לפני 60 שנה", מתפעם וייל. "אני הייתי שחיין גב וגם היא היום שחיינית באותם מרחקים ובאותו סגנון".
לפני כשנה, אשר סיפר לאילן ולאשתו שרון על המכביה שעומדת להתקיים השנה. אשלי, שמעולם לא שמעה קודם לכן על המכביה, התלהבה מהרעיון לייצג את אוסטרליה. היא עברה את כל המבחנים והתקבלה לנבחרת. אשלי הוכיחה את עצמה כעילוי כאשר זכתה במכביה במדליית כסף במשחה 200 מטר גב. לכך התווספה מדליית ארד שהיא קיבלה כחלק מהנבחרת האוסטרלית לנוער במרוץ שליחים (100*4 מטר שחייה חופשית).
אשר צפה באשלי בכל התחרויות, שהתקיימו בוינגייט. אבל הוא לא רק עמד מהצד. בעיצומם של משחקי המכביה, אשר נטל חלק בשני מקצים שיוחדו לבוגרי שחיה בקטגוריות גיל שונות. הוא נמנה על קטגוריית מעל שמונים שהיא, מן הסתם, הקטגוריה המבוגרת ביותר.
"כששמעתי שאשלי נבחרה למשלחת האוסטרלית גמרתי אומר לחזור לבריכה עוד פעם אחת, מכיוון שבגיל 60, לפני עשרים שנה, זכיתי במדליית זהב באותו מקצה", אומר אשר, "גם השנה אני אעשה את כל המאמצים לצאת מהבריכה ישר אל הפודיום".
למה בכלל צריך עדיין את המכביה?
"זאת שאלה ששואלים אותי הרבה", משיב אשר. "צריכים להסתכל על האירוע לא כמפגש ספורטיבי בלבד, אלא כמפגן של אחדות וסולידריות בין יהודים מכל העולם ובמיוחד בני נוער. שואלים אותי איך זה שלקתולים או לפרוטסטנטים אין משחקים שמיועדים לבני הזרם שלהם - ורק ליהודים יש. הסיבה היא שזו הזדמנות לאחד את יהודי העולם בתחום הספורטיבי ובמיוחד את הנוער. חוץ מאחדות העם יש עוד מטרה: לנסות לשכנע עוד חבר'ה לעשות עלייה, בדיוק כמו שעשו טל ברודי בכדורסל, דברה מרקוס שהייתה לשיאנית אסיה באתלטיקה קלה, אגנס קלטי בהתעמלות, אני ועוד רבים".
אשלי, מה הביא אותך להתחרות במכביה ומה את מקבלת מההשתתפות?
אשלי: "דבר ראשון זה כבוד גדול, והזדמנות לייצג בתחרות את המדינה שלי, אוסטרליה. ההשתתפות במכביה הייתה חוויה מרגשת, והחוויה הכי טובה בחיי בינתיים. זה נפלא לפגוש כל כך הרבה צעירים יהודים מרחבי העולם וכמובן לבקר שוב בישראל, למרות שהייתי פה כבר כמה פעמים בביקורים משפחתיים".
ואחרי שהמכביה תיגמר?
אשלי: "אני רוצה להמשיך ולהשתפר בקריירת השחייה שלי והחלום שלי הוא להשתתף במשחקי חבר העמים הבריטי כחלק מנבחרת אוסטרליה, או אפילו באולימפיאדה".
מה את חושבת על זה שאת ממשיכה את דרכו של סבא?
אשלי: " קול - מגניב ממש!".
יוצא לכם להתחרות זה בזו?
"לא אין לי סיכוי נגדה וגם לא שאיפות", עונה אשר וצוחק, "היא בת 15 ואני בן 80 פלוס. היא מתאמנת ביום אחד מה שאני הייתי עושה לפני שישים שנה בחודש. זה עולם אחר לגמרי, שבו הספורט תופס מקום בחיי נערה כפי שלא ניתן היה לשער בזמני. חוץ מזה, אוסטרליה היא מדינה שמשוגעת על ספורט - זה כמעט כמו דת שם".
מה דעתך להתחרות ראש בראש עם הנכדה?
אשר: "שגעון: כבוד ועונג לי. אך לא פחות חשוב לי שהיא אלופה גם בלימודים. כל נוער שעוסק בספורט חייב לדעת לאזן את שתי העולמות".