רומן פיליפצ'וק בראיון בלעדי: "רוצה לפגוש את באר שבע בליגת האלופות"

רומן פיליפצ'וק נמצא כעת בפסגת הקריירה כמאמן. כעוזרו המשפיע והדומיננטי של מאסימו קאררה, סייע איש המקצוע האוקראיני בן ה-50 לספרטק מוסקבה לזכות באליפות רוסיה לראשונה מאז 2001 ולשבור בצורת ארוכה שנראתה לפרקים כקללה נצחית. ואולם, הזכרונות מהתקופה בישראל כחלוץ פורה במכבי הרצליה, מכבי נתניה ומכבי פתח תקווה עדיין טריים מאוד. פיליפצ'וק היה מאושר, ואפילו נרגש, להזמין אותי למתקן האימונים של ספרטק בפרבר הצפוני של העיר. "אין לך מושג כמה התגעגעתי לישראל", הוא חזר והדגיש. המאמן ממעט להתראיין לתקשורת הרוסית, אך אירח בשמחה עיתונאי ישראלי.

"אני מודה לגורל שיצא לי לשחק בישראל. יש שחקנים שרוצים לככב בליגות גדולות יותר, אבל אני ממש לא מצטער על הזמן שביליתי במדינה הזו. התקופה בישראל היתה פשוט נפלאה, מכל הבחינות, בין היתר כי הבת שלי מריה נולדה בנתניה. שנים ארוכות אחרי שסיימתי את הקריירה, עדיין אמרתי לא פעם לאישתי שאם הייתי צריך לבחור עכשיו היכן לגור, ייתכן שהייתי בוחר בישראל", אומר פיליפצ'וק. הוא אפילו מקנא קצת באלכסנדר אובארוב: "בזמנו היה חוק לפיו כדורגלן שמשחק חמש שנים בישראל יכול לקבל אזרחות, כמו שורה אובארוב. לי לא נתנו אז אזרחות, אמרו שזה מורכב ומסובך, ולכן חזרתי בשנת 2000 לאוקראינה".

אז איך החלה ההרפתקה המוצלחת? "ב-1991, ממש לפני התפרקות ברית המועצות, הציעו לי לנסוע בהשאלה לישראל לחצי שנה. הכל נעשה דרך הסוכן צביקה קריצר, אדם ישר והוגן מאוד איתו אני שומר על יחסי חברות קרובים. חשבתי שאני מגיע למספר חודשים ונשארתי לתשע שנים. חתמתי במכבי הרצליה, שהיתה אז בליגה השניה. קיבלו אותי מצוין, והרגשתי מיד בבית. בעונה המלאה הראשונה שלי עלינו לליגה הבכירה שנקראה אז הליגה הלאומית. עד היום אני שומר על הגביע שקיבלנו על כך שסיימנו במקום הראשון בליגת המשנה, ביחד עם התמונה הקבוצתית", מחייך פיליפצ'וק.

הוא עדיין זוכר לטובה את האנשים שלראשונה לפני יותר מרבע מאה: "אלי כהן היה המאמן, וזו היתה חוויה קצת לא שגרתית עבורי, כי הוא נחשב לדיקטטור ששם דגש על הכנה פיזית. אלא שזה היה כיף, ואני שמח שיצא לנו לעבוד ביחד. היו לי הרבה חברים בהרצליה, ובמיוחד אברהם סידוב, חבר הנהלת המועדון. הפכנו לידידים קרובים, ולא מזמן אירחתי אותו במוסקבה. לפני שלוש שנים, בביקור היחיד שלי בישראל מאז עזבתי, הקדשנו יום שלם לביקור אצל משפחת סידוב".

ב-1993 עבר פיליפצ'וק למכבי נתניה והחל לקרוע רשתות בליגת העל. "השנים הטובות ביותר שלי בישראל היו בנתניה ובפתח תקווה", הוא אומר, "בנתניה היה לנו מאמן מצוין, שמואל פרלמן – אדם נפלא שסמך עלי, ותמיד רציתי לשחק למענו. שם גם הכרתי את יהודה בוארון, והפכנו לחברים קרובים. אני ממש רוצה לדעת מה שלומו היום, אחרי שעבר תאונה קשה. כאשר זה קרה כבר שיחקתי שוב בהרצליה, ובסוף עזבתי את ישראל, ולכן לא ראיתי אותו מאז".

פיליפצ'וק מספר על אווירה מצוינת בחדר ההלבשה הנתנייתי: "היתה לנו קבוצה מגובשת מאוד בנתניה, עם פיטר קרגיל, איגור שקווירין, שלום תקווה. תקווה היה השחקן הכי מוכשר איתו שיחקתי. הייתי צריך רק לרוץ, והוא ידע לשים את הכדור בדיוק בנקודה הנכונה. היום אני עוקב אחרי העבודה של סלובודן דראפיץ', אשר גם איתו נהניתי לשחק. ראיתי שהוא העלה את נתניה לליגת העל למרות שהעונה נפתחה עם הפחתת נקודות גדולה. שמחתי מאוד בשבילו."

ב-1995 חתם פיליפצ'וק במכבי פתח תקווה, וקצב ההבקעות שלו אף עלה. הוא סיים את עונת 1995/96 במקום הרביעי בטבלת מלך השערים, אחרי חיים רביבו, ראובן עטר ואלון מזרחי. "אני רוצה להודות לשני האחים לוזון. הם ידעו כיצד לטפל בשחקנים, והרגשתי מצוין במועדון", אומר פיליפצ'וק ונזכר בכשרון הגדול שלא מימש את הפוטנציאל עד סוף: "היה כיף לשחק עם גיא יצחק – הוא היה שני רק לשלום תקווה מבחינת מסירות העומק. אמן כדורגל אמיתי. הוא אפילו זומן לנבחרת ישראל בזמן ששיחקתי בפתח תקווה. כבשתי הרבה שערים בזכותו".

מסתבר שגם יעקב שחר סימן אז את פיליפצ'וק כיעד רכש פוטנציאלי. "באותה תקופה היתה התעניינות מצד מכבי חיפה, לפחות פעמיים. אנדריי באל זכרונו לברכה, שהיה עוזר מאמן, הגיע אלי הביתה וניסה לשכנע אותי לחתום. גם צביקה קריצר היה בעניין. אני לא זוכר מה בדיוק לא הסתדר שם, אבל לא הגעתי לירוקים בסופו של דבר. זה לא נורא, כי נהניתי מאוד בכל הקבוצות בהן שיחקתי", אומר האוקראיני.

לתמיכת הקהל היתה תרומה גדולה לשביעות רצונו. "בהרצליה ובנתניה הגיעו אוהדים רבים למגרש בכל משחק. אני זוכר את התמיכה הגדולה בנבחרת ישראל, כאשר האוהדים שכחו את ההעדפה לקבוצות ועודדו את כל השחקנים בכחול-לבן. היו אז הרבה כוכבים שיצאו לשחק בליגות הבכירות באירופה", הוא אומר – ומופתע מאוד לשמוע על אדישות האוהדים כלפי הנבחרת הנוכחית.

ההתלהבות של פיליפצ'וק כנה ואמיתית, והוא מרגיש כמעט ישראלי. "ידעתי עברית טוב, היו אפילו אנשים שהופתעו כאשר התברר להם שאני לא ישראלי. אני עדיין זוכר לא מעט" הוא אומר, "כאשר עבדתי כעוזר מאמן בדינמו מוסקבה ושיחקנו מול רובין קאזאן, התחלתי לדבר עברית עם ביברס נאתכו במנהרה. הוא היה המום לגמרי. בפעם האחרונה פגשתי את נאתכו בדרבי הגדול של מוסקבה, כאשר ניצחנו עם ספרטק את צסק"א בחוץ, 1:2, והתקרבנו מאוד לזכיה באליפות בזכות כך. איחלתי לביברס הצלחה, אבל המזל היה לצידנו".

המסלול של פיליפצ'וק לפסגה היה מיוחד למדי. אחרי שעזב את הרצליה, הוא שיחק שלוש שנים במטלורג דונצק, אז קבוצה מכובדת בצמרת הליגה האוקראינית, ולאחר מכן פנה בהדרגה לאימון. "אחרי שסיימתי קורסי מאמנים באוקראינה, היה לי מזל לעשות זאת גם ברוסיה, ושם הבנתי עד כמה הכדורגל הוא מדע מגוון. עברתי השתלמויות אצל המאמנים הטובים ביותר, כולל קורבן ברדייב שמתמחה בטקטיקה", הוא מספר. היו לו התנסויות כמאמן ראשי, בדצ'ה קישינב המולדבית, אולימפיק דונצק האוקראינית וספרטקס יורמאלה הלטבית, אבל הוא הצטיין במיוחד כעוזרו של סרגיי סילקין בדינמו מוסקבה ב-2011/12. על תקן עוזר הוא הגיע גם לנבחרת טג'יקיסטאן ("חם שם לפחות כמו בישראל, אבל הרבה פחות לח").

ואז, באופן מפתיע, הגיעה ההצעה הגדולה בחייו. "אחרי שעבדתי בטג'יקיסטאן חזרתי הביתה, שם התבססתי עם משפחתי לפני מספר שנים. מנהל בית הספר למאמנים, אנדריי לקסאקוב, התקשר אלי ואמר שספרטק מחפשת עוזר מאמן לניתוחים אנליטיים. אני חייב להודות ללקסאקוב מאוד על הקורסים שלמדתי אצלו, וגם על הקידום המקצועי. הוא המליץ עלי לספרטק, ונסעתי להתראיין. לא כל יום מקבלים הצעה ממועדון ענק כזה, והייתי מאושר כאשר הודיעו לי שהתקבלתי", נזכר פיליפצ'וק על האירועים מהקיץ שעבר.

האיש שקיבל אותו לעבודה היה דמיטרי אלניצ'ב, אך הוא פוטר כבר אחרי המחזור הראשון בעקבות ההדחה מהליגה האירופית בידי לרנקה הקפריסאית. קאררה, עוזרו של אנטוניו קונטה ביובנטוס ובנבחרת איטליה, תפס את מקומו. "הגעתי מספר שבועות לפני קאררה, אשר גויס בהתחלה כעוזר המאמן לענייני הגנה. כאשר הוא קודם למאמן הראשי, הוחלט שאשאר לצידו. אני מודה למועדון על האמון בי ועל ההזדמנות לתרום את תרומתי הצנועה לזכיה באליפות. מקווה שסיפור האגדה הזה לא יסתיים כאן אלא יקבל המשכיות", אומר פיליפצ'וק.

משימתו העיקרית היא להעניק לקבוצה כלים טקטיים. "אני לומד את היריב ומנתח אותו. זו עבודה מרתקת שאני אוהב. מאמן ראשי צריך בדרך כלל להסביר את הרעיונות לשחקנים, בעוד התפקיד שלי הוא להעניק את המידע למאמן עצמו. יש לנו שיחות ארוכות מאוד עם מאסימו, לפעמים אפילו ויכוחים. אני לומד ממנו המון, ומקווה שגם הוא לוקח ממני משהו. הייתי רוצה לשמוע מבחוץ כיצד השיחות האלה מתנהלות – קצת אנגלית, קצת איטלקית, קצת רוסית. מאסימו תמיד פתוח לשמוע דעות של אחרים, אבל המילה האחרונה אחרי הדיונים תמיד היתה שלו, והוא היה אחראי להעביר את המסר לשחקנים. בסופו של דבר זה הסתיים בתואר היסטורי, אותו נזכור עוד זמן רב. רק עכשיו אנחנו מתחילים להפנים עד הסוף מה עשינו. זה לוקח זמן. זו האליפות הראשונה בחיים שלי", מספר פיליפצ'וק בסיפוק.

כעת הוא בדרך להגשים חלום ולהשתתף במפעל הגדול של אירופה: "אני משתוקק ליטול חלק בליגת האלופות. מסקרן מאוד כיצד זה מרגיש מבפנים. אני עובד בעיקר על טקטיקה, ויהיה מרתק ללמוד משהו חדש במפעל הזה. אוכל לראות מקרוב שחקנים גדולים ומאמנים גדולים. נייצג מדינה שלמה בטורניר היוקרתי הזה".

ומה אם ליגת האלופות תאפשר לו לבקר בישראל? "אהיה מאושר אם הפועל באר שבע תעפיל לשלב הבתים ונקבל אותה בהגרלה", אומר פיליפצ'וק, "אני זוכר את הנסיעות לבאר שבע בשנות ה-90', כאשר זה היה משחק החוץ המרוחק ביותר. זכור לי איצטדיון וסרמיל הישן, אני זוכר גם כיצד ברצלונה הגיעה לשם והבקיעה שביעיה. זו תהיה הזדמנות נהדרת לחזור לישראל, וגם לבקר באיצטדיון החדש והמפואר. שמעתי עליו רבות. האוהדים בבאר שבע תמיד היו נהדרים, זה העיסוק המרכזי בעיר. כששיחקתי בישראל, לא היה לבאר שבע הרבה כסף, אבל עכשיו מתקבל הרושם שהמועדון מסודר כלכלית".

ספרטק מדורגת כראש בית לאור התקנות החדשות של אופ"א, ולמעשה יש לפיליפצ'וק בקשה מגובשת לבית החלומי. "אני עוקב כבר מזמן אחרי יורגן קלופ, הוא אחד המאמנים המסקרנים ביותר בעולם מבחינתי", אומר חלוץ העבר, "יהיה נפלא אם נוכל לשחק נגד ליברפול שלו בליגת האלופות, וגם נגד בורוסיה דורטמונד שהוא בנה. הבית האידיאלי מבחינתי יהיה ליברפול, דורטמונד והפועל באר שבע". יש תחושה שגם ברק בכר ממש לא יתנגד לכך.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק