ויקטור ואלדס לא מסכים לרדת. יתכן שהוא עדיין צעיר מדי בשביל להבין את ההנאה הנסתרת והחמקמקה שבירידה לצורך עלייה. הוא הרי רק בן עשרים, בתול בכל הנוגע למערכות היחסים המורכבות בין בני-אדם, בין שני שותפים לדרך אל ההצלחה.
ויקטור ואלדס לא מסכים לרדת. ואולי לא קשה להאשים אותו בכך. הוא הרי כבר היה שם למטה פעם, כשהיה הרבה יותר צעיר. אז אולי זה התאים לו, זה היה מקום חמים ונעים להיות בו, שם הוא היה מוגן ובטוח, ואז עדיין לא בחנו בחינה של ממש את הסיבולת וכושר העמידה שלו.
ויקטור ואלדס לא מסכים לרדת. כולם אולי חושבים שהוא נכשל, שהוא הגיע לשיאו מהר מדי, שהוא לא הצליח לספק את הצרכים שהוא היה חייב לספק, שהוא לא הצליח לענג את מי שהוא היה צריך בביצועים שלו. אבל הוא עדיין בשלו, הוא לא מסכים לרדת.
ויקטור ואלדס לא מסכים לרדת. הוא מסכים שאולי העיתוי שלו ברגעי האמת לא היה נכון, אולי הוא לא היה גמיש מספיק, אולי לא קשוח מספיק... אבל צריך להבין שאולי דעתו הייתה מוסחת, אולי הוא היה נתון תחת יותר מדי לחץ, אולי אור הזרקורים סינוור אותו, אולי פשוט בדיוק היה לו כאב ראש...
ויקטור ואלדס לא מסכים לרדת. הוא לא אוהב את המשחקים המוקדמים האלו, והוא מבקש לקבל עוד הזדמנות להיות בתוך הדבר האמיתי, רק עוד הזדמנות אחת... זאת הרי בסה"כ הפעם הראשונה שהוא נכשל, זאת הרי הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לו...
ויקטור ואלדס לא מסכים לרדת. אבל את ראשי בארסה זה בכלל לא מעניין, הם רוצים שיהיה להם שם מאחור מישהו שיודע בדיוק מה הוא עושה, מישהו שאפשר לסמוך עליו גם בעיניים עצומות, מישהו שיספק את הסחורה, שיהיה גאה וזקוף ומלהיב. ואם הוא לא מצליח לעשות להם את זה כמו שצריך, אז הוא חייב לרדת. והם יודעים להסביר שגם גוארדיולה הגדול ירד כשהוא היה צריך, וגם צ'אבי ירד, וגם גברי, וגם פויול... כולם ירדו.
אבל ויקטור ואלדס עדיין לא הסכים לרדת. אז הוא ברח. בלי להגיד שלום, בלי להסביר, בלי להרים טלפון ביום שאחרי... הוא לא אוהב שדוחפים אותו למקומות שהוא לא רוצה להיות בהם... אבל אז השעות הלכו ונקפו להן, וויקטור ואלדס הבין שהוא עשה טעות גדולה. עכשיו הוא מתחיל לדאוג לשם הטוב שלו, למוניטין שלו בשוק הבשר האכזרי הזה... ומה גם שהתשוקה לשחק שם היא פשוט חזקה ממנו, זאת הרי האהבה הראשונה שלו, ואין דבר שהוא לא מוכן לעשות בשבילה. אפילו לרדת.
אז ויקטור ואלדס הסכים סוף-סוף לרדת, לבארסה ב'. ועכשיו הוא אולי יקבל עונש על מה שהוא עשה והוא כנראה ישאר לזמן מה מחוץ לעניינים, כשחצי תאוותו בידו. אבל הוא יודע היטב שבארסה היא מאהבת הפכפכה לשוערים שלה, ולא רחוק היום שבו גם בונאנו, המאהב הלטיני החדש-ישן שלה יאכזב אותה שוב, ואז, אז תגיע שוב שעתו להיכנס למרכז העניינים. ואז הוא יגרום להם לגמור. לגמור עם כל ההתלבטויות וכל הספקות, אז הם יודו, בפה מלא, שויקטור הוא הגדול מכולם, ואז הוא לא יצטרך לרדת יותר. אף פעם.
המחזור שהיה ואלו שיהיו:
נדמה שהמחזור החולף היה בבחינת ניסוי כלים לקראת שני המחזורים הגדולים המחכים לנו בהמשך: בשבוע הבא מפגש בין המוליכה ריאל סוסיאדד לבין ריאל מדריד, ובין שתי טוענות נוספות לכתר: דפורטיבו לה-קורוניה ובארסלונה. ושבוע לאחר מכן, המשחק הגדול ביותר של אירופה: בארסה נגד ריאל (!).
ובניסוי כלים, כמו בניסוי כלים, הכובש המצטיין של סוסיאדד, דרקו קובאצ'ביץ', השחיז את הראש הקטלני שלו (חמישה שערים מהשבעה שכבש העונה נכבשו בנגיחה) ועלה לראש טבלת הכיבושים (בצוותא עם חוליו אלבארס, מלך הפנדלים של ראיו וויקאנו).
באותו משחק איפס את הכוונת שלו גם לוקה, הרכש הגדול שעשתה דפורטיבו בקיץ ממיורקה, והזכיר למי שהספיק שכבר הספיק לשכוח למה התקוטטו על שירותיו כמה מהקבוצות הגדולות של ליגת הכוכבים.
בהמשך למגמה הזאת התעורר גם בבארסה הרכש הגדול של הקבוצה- "רומי" ריקלמה, אשר כבש את שער הניצחון בבעיטת עונשין מאחד-עשר מטר, הפגין (בעיקר במחצית השנייה) ניצוצות מהיכולות המרשימות שלו והראה שלבארסה יש בעל בית על המגרש גם כשלואיס-אנריקה מושבת מפעילות.
באותו זמן (פחות או יותר), בדקה התשעים ושלוש של הדרבי הקטן של מדריד, הוכיח פעם נוספת פיגו את האקסיומה הבלתי ניתנת להפרכה: כשפיגו כובש בליגה הספרדית הקבוצות שלו לא מפסידות. 49 שערים (במדי בארסה וריאל) ואף לא הפסד אחד במשחקים האלה.
השבועיים הקרובים ילמדו אותנו הרבה על מה שצפוי לנו העונה בצמרת, אולם בראש ובראשונה הן יוכלו לספק לנו כמה תשובות לשאלות הבוערות הבאות: האם השעיטה של ריאל סוסיאדד במקום הראשון היא "על אמת"? האם השער של רונאלדו מול ראיו הוא סימן לבאות? האם בארסה, במערך ההגנה שלה, תגלה סוף-סוף יציבות ותשיג כמה נצחונות עוקבים בליגה? האם דפור התאוששה כליל מהלם המחלה והפרישה של מולינה? האם הדעיכה של ואלנסיה תימשך? האם מיורקה, שהוספדה הרבה טרם זמנה, תמשיך ברצף המדהים וההיסטורי שלה של נצחונות רצופים? והאם אילן בכר (שחקן נבחרת ישראל להזכירכם) יזכה, לראשונה העונה, להכיר מקרוב את ספסל החילופים של ראסינג סאנטנדר?
מה אתם חושבים שיקרה?