אמצע העונה - המוחות שמאחורי הקלעים

עם כל הכבוד לחבר'ה בטייטס ורפידות, פוטבול הוא משחק מסובך. בכדורגל, מראדונה אחד יכול לקחת חבורה בינונית פלוס עד לגביע העולמי. בפוטבול אין חיה כזו.

אפילו השחקנים הכי טובים בעולם חייבים מישהו שיכין אותם לקראת נקודות החוז והתורפה של היריבות, שידרבן אותם למאמץ העצום הנדרש מהם, שיכריח אותם להתמיד באימוני הכוח והגמישות המשעממים, ושיבחר את התרגיל הנכון שיביא את מספר היארדים הדרוש כדי להמשיך במסע אל קו השער, או את המהלך המתאים למנוע מהקבוצה היריבה את אותו דבר בדיוק.

אשתקד ראינו בסופרבול איך מוח מבריק יכול לבטל יתרון איכותי אדיר של היריבה ו"לגנוב" אליפות שכבר היתה רשומה בטאבו על שם מישהו אחר. אבל גם ביל בליצ'יק, המאמן של הניו אינגלנד פטריוטס האלופים, לא עושה את זה לבד.

פוטבול הוא משחק כל-כך מורכב, עד שיש לכל יחידה במגרש מאמן מיוחד משלה, ועוד מתאם לכל צד של הכדור - התקפה והגנה. מתאם הגנתי טוב יכול להיות שווה אליפות, ומתאם רע יכול לתקוע קבוצה באופן יסודי.

אז מי הם המאמנים (והמתאמים) שעשו את העבודה הטובה והגרועה ביותר עד נקודת האמצע? זה הולך ככה:

שוט הוא לא מאמן חדשן. הוא לא אחד שישרוף לוחות התוצאות ויהפוך קבוצה לדבר הכי אטרקטיבי בעולם. אז מה? הוא מאמן מצוין, מהסוג שמשיג תוצאות בכל מקום שבו נותנים לו לעבוד.

מרטי מאמין בהגנה חזקה נגד הריצה, בהגנה שחובטת חזק בכל העמדות, במשחק התקפה שמבוסס על הריצה ועל קווטרבקים שלא מרבים בטעויות. פלא שהולך לו בסן דייגו? יש לו את כל הכלים הדרושים לשיטה שלו.

אבל בפוטבול, כמו בעצם בכל ענף קבוצתי, צריך שהשחקנים יקנו את השיטה, יאמינו בה, יבינו אותה ויבצעו אותה מהלב. החבר'ה בדרום קליפורניה קונים את הסחורה של שוטנהיימר ומיישמים אותה כלשונה.

הקבוצה שלו קצת דקה בעמדות מסוימות, וראו את זה בהפסד לג'טס ביום ראשון האחרון, אבל בניגוד לעונה הנוראה שהוא נאלץ לעבור אשתקד אצל דן סניידר האנטיפת מוושינגטון, מרטי לא הובא לסן דייגו כדי לקחת אליפות מיד.

בשנה הבאה, אם יצליחו הצ'ארג'רס להוסיף עומק הגנתי ואיזה תופס טוב להרחבת אופציות ההתקפה, אנחנו נראה את הסגנון המכונה "מרטי-בול" משוחק לתוך ינואר.

מייק שרמן, גרין ביי פאקרס
לא חוכמה להיות כוח התקפי כשיש לך את ברט פארב ואהמן גרין, אבל בכל זאת צריך להרכיב קו התקפה, ולדאוג לכך שהתופסים שלך פשוט יהיו אסירי תודה שהם משחקים עם האקדוחן, ולא ידרשו יותר נגיעות ממה שתוכנית המשחק מחייבת. שרמן הצליח בכך.

אבל ההישג האמיתי של שרמן והמתאם ההגנתי שלו, אד דונאטל, הוא בהגנה. אחרי שהרשו 100 נקודות בשלושת המשחקים הראשונים, ובנוסף לכל איבדו את הרכש החם שלהם בהגנה (ג'ו ג'ונסון) ועוד שני שחקנים פותחים, דווקא אז הצליחו השניים לתקן את התקלה. גרין ביי הרשתה רק 14 נקודות למשחק מאז, וחלק נכבד מהנקודות האלה בא במצבים חסרי משמעות ברבע הרביעי.

אנדי ריד, פילדלפיה איגלס
ההישג העיקרי של ריד הוא בבניית מה שהולך ונעשה חיה נדירה ב-NFL: קבוצה מאוזנת. עם דונובן מקנאב, תמיד תהיה לו התקפה, התוספת של אנטוניו פרימן, וההתקדמות של ג'יימס ת'ראש, נותנים לו גם תופסים, והרץ דיוס סטיילי עקבי יותר מאשר בשנים קודמות.

ההגנה של פילי היא יחידה שפשוט אין בה חולשות משמעותיות. החוליה האחורית היא מהטובות בליגה, אם לא הטובה שבהן. קו ההגנה, בראשות יו דאגלס וקורי סיימון, גם הוא מהטובים בליגה, וגם בחוליית הליינבקרים, בראשות שון בארבר וליבון קירקלנד הבלתי נלאה, אין מה להתבייש.

אבל כבר היו קבוצות שהורכבו נפלא ונוהלו נורא. החבר'ה של ריד באים לשחק כל שבוע ולא משחקים בקשקושי אגו. היו שבועות שפילי נראתה פגיעה, אבל זה רק אנושי. פילי היא אחת הקבוצות החזקות בליגה, וזה בגלל שריד בנה אותה כך.

מייק שאנהאן, דנבר ברונקוס
זו הקבוצה השנייה בליגה שראויה לתואר "מאוזנת", ושאנהאן עושה עבודה מצוינת בגיבוש כל האגואים העומדים לרשותו ליחידה אחת. הוא הצליח להיכנס לראש של בריאן גריסי ולכוונן לקווטרבק המוכשר אך הבעייתי את המגעים במוח. כבר חמישה שבועות שגריסי מפגין משחק יעיל וממושמע.

רבים אומרים שהתופס רוד סמית' מאכזב השנה, אבל האמת היא שזה בגלל שההתקפה מאוזנת יותר השנה. בניגוד לשנה שעברה, שבה אד מק'קאפרי נפצע כבר במחזור הראשון, השנה הוא בריא ומשתתף, וגם עמדת הטייט אנד זוכה למעורבות גבוהה יותר בזכות מי שמאייש אותה - שאנון שארפ, הטייט אנד הטוב בהיסטוריה. העובדה שאי אפשר לשתק את התקפת המסירה של דנבר בשיתוקו של סמית' היא עוד הישג של שאנהאן.

כמו מייק שרמן, גם שאנהאן נאלץ להתחלק בתהילה עם המתאם ההגנתי שלו. ריי רודס בנה בדנבר הגנה שקשה מאד לרוץ נגדה, ובזכות מגיני הפינה דלתא אוניל ודנארד ווקר, מסוכן גם למסור נגדה לעומק. ההגנה של דנבר צברה בשנתיים האחרונות מוניטין שלילי בשל תיקולים מלוכלכים ומשחק נוקשה מדי, ויש בזה משהו, אבל כמו שכבר אמרנו פעם - מעטות הגנות האליפות שנודעו בעדינותן.

כישרון יש שם לא מעט, אבל המועדון חולה מהיסוד. שבעה הפסדים רצופים, בהם לא היתה סינסי תחרותית בכלל, הם עדות לעבודת אימון ועבודת מוטיבציה ועבודת גיבוש מחפירות. חוליית התופסים של הקבוצה פשוט איומה, למרות הניצחון המקרי בשבוע שעבר בו הצטיינו התופסים.

אין מי שיחסום לדילון כמו שצריך ולא פעם דווקא חבריו לקבוצה מכשילים אותו ומונעים ממנו להשיג יארדים. הבעיות בסינסי עמוקות מעניין המאמן, ורק כדוגמא נציין שלמועדון יש רק סקאוט אחד, וגם הוא בחצי משרה, אבל גם לאור כל זאת עושה דיק לבו עבודה מצערת מאד.

מייק מארץ, סט. לואיס ראמס
לא ייאמן כמה זחוח ואטום יכול אדם להיות. גם אחרי שקיבל סטירה מצלצלת בסופרבול האחרון - משחק שאותו הפסיד בגלל שלא הסכים לתת את הכדור לשחקן הכי טוב שלו - הוא לא היה מוכן להפנים שאולי השיטה הגאונית שלו זקוקה לעדכון, לאחר שלכל הליגה היו שלוש שנים ללמוד אותה.

מארץ לא ראה שהליגה התחילה לחקות את שיטת המשחק שהביאה לניו אינגלנד אליפות - מערכי כיסוי משתנים ללא הרף ולחץ כבד על וורנר - ולא ראה שאחד התופסים שלו איבד צעד ובכך הוציא את העוקץ מהשיטה, שבנויה על מהירות קטלנית. רק אחרי חמישה הפסדים רצופים, שהיכו את כל הליגה בתדהמה, נכנע מארץ למציאות וחזר לבסס את משחק הקבוצה על מרשל פולק. תודה רבה לו באמת. רק העליבות המוחלטת של סינסינטי נותנת את תואר המאמן הגרוע ללבו ולא למארץ.

מייק טייס, מינסוטה וייקינגס
טייס הוא מאמן טירון שמנצל עד תום את זכותו לטעויות של בני מינו. בהתחלת העונה הוא כבל את עצמו ל"מדד רנדי" - כלל שקבע ש-40 אחוז מהמהלכים ההתקפיים של הקבוצה חייבים ללכת דרך התופס רנדי מוס. רנדי, בתמורה, המשיך להתנהג כמו חרא - דבר שבוודאי לא הועיל לכימיה בחדר ההלבשה. למרות ההתחייבות להתבסס על מוס, עובד הפה הגדול את העונה הגרועה ביותר שלו, עם שלושה טאצ'דאונים בלבד. אז נכון שקו ההתקפה של הויקינגים היה חלש, בגלל סירובו של הרוקי בריאנט מק'קיני לחתום עד לאחרונה, אבל בכל זאת: מאמן שלא מסוגל להפיק נקודות מרנדי מוס הוא באמת כישרון מסוג מיוחד.

דיק ג'אורון, שיקאגו ברס
נכון שהוא נפגע קשות משד הפציעות, אבל זה עדיין לא מסביר את היעדר רוח הלחימה, את ההפסדים המשפילים לאחר יתרונות גדולים, כמו במחזור האחרון, ובמיוחד לא את השימוש האווילי בכלים ההתקפיים, שהופך מועדון עם מבחר אמל"ח לקבוצה חד ממדית. לשיקאגו יש לפחות שלושה תופסים מצוינים, ואחד לא רע בכלל. אז למה כל המסירות הולכות למרטי בוקר? נכון, הוא תופס מצוין, אבל בסוף זה נהיה טיפה צפוי. גם הטיפול של ג'אורון באנתוני תומאס הצעיר, שלקח השעונה כמה צעדים לאחור, לא מוסיף לכבודו המקצועי.