המלחמה על הבית

"זו שערורייה בקנה מידה בינלאומי. זו פגיעה ישירה בנו ובמדינה בכלל ואנחנו נעשה הכל על מנת לבטל את רוע הגזירה". כך נשמע בחודש מרץ 2002 משה תאומים, מבעלי קבוצת הכדורגל של הפועל ת"א, מספר שעות לאחר הודעת המועדון האיטלקי מילאן על אי כוונתו להגיע לשחק בישראל במסגרת רבע גמר גביע אופ"א.

מאז בעצם, בענף הכדורגל, שום קבוצה ושום נבחרת אינה מוכנה להגיע לשחק בארץ. בחודש שעבר התבשרנו לראשונה על כך שנציגי אופ"א מתכוונים להגיע לכאן על-מנת לבחון מחדש את סוגיית אירוח משחקי הבית של נבחרת ישראל וגם של הקבוצות הישראליות המשחקות במפעלים האירופאים. בנוסף, גם בענף הכדורסל, הגישה נבחרת ספרד בקשה שלא להגיע לישראל למשחק מול הנבחרת במסגרת מוקדמות אליפות אירופה. בעונה שעברה לא הגיעה לכאן קבוצת אולקר הטורקית למשחק מול מכבי ת"א וספגה על כך הפסד טכני.

בעיני רוב תושבי המדינה דבר זה מעורר כעס רב, ואי הבנה של אותן קבוצות או נבחרות החוששות להגיע לארץ. במקביל נעשים מאמצים קדחתניים ברמות הגבוהות ביותר, על מנת לשכנע שלמרות הפיגועים במרכזי הערים הגדולות או התמונות שכל העולם רואה מג'נין, רמאללה ושכם, אין שום סיבה שלא לקיים בישראל אירוע ספורט שיאובטח בצורה הטובה והגבוהה ביותר.

אבל לפני שאנחנו באים בטענות כאלו ואחרות אל מועדונים בחו"ל או אל התאחדות הכדורגל האירופאית, כדאי שנציץ ונבדוק מה קורה אצלנו, ממש מתחת לאף שלנו, במועדונים ואגודות ספורט הנמצאות מעבר לקו הירוק, במה שמכונה 'השטחים' או 'ההתנחלויות'.

"הפועל ירושלים כדורסל רתחה מזעם כאשר אחת הקבוצות בעונה שעברה לא הסכימה לשחק במלחה במסגרת גביע ספורטה ועשתה מכך שערורייה מאד גדולה, אבל לשלוח את קבוצת הנערים שלהם לאפרת, מרחק של 10 דקות נסיעה מירושלים, קצת אחרי כביש המנהרות, הם לא מוכנים בשום אופן", טוען צידקי לירן, מאמן אליצור אפרת ותושב הישוב.

תחום הספורט בישובים הקהילתיים היה תמיד, עוד מאז קום המדינה מפותח מאד, והדבר נכון גם בישובים הנמצאים מעבר לקו הירוק. הדבר בא לידי ביטוי בחינוך, בהשקעה רבה בילדים ובנוער ובאולמות והמתקנים שנבנים לצורך כך. מכל ענפי הספורט ענף הכדורסל הוא המפותח ביותר, ובלא מעט ישובים יש קבוצת כדורסל, או קט-סל, שהיא גאוות היישוב. החברים מביה"ס תומכים, המשפחות עוזרת ובאות לעודד וכל היישוב מביע עניין רב מה עשתה, נניח, קבוצת אליצור גוש-קטיף במשחקה מול מכבי אשקלון, אפילו (או אולי דווקא משום) שמדובר בסך הכל בליגה המחוזית של ילדים ב'.

רק בענף הכדורסל קיימות 8 אגודות השייכות לאיגוד הכדורסל (לא כולל הישובים שמסופחים לירושלים): אליצור אלקנה, מכבי אלפי מנשה, הפועל אריאל, אליצור גוש קטיף, אליצור אפרת, מכבי אורנית, אליצור גוש עציון ואליצור קרני שומרון. לכל אגודה כזו יש לפחות 3 או 4 קבוצות המשחקות בליגות השונות בתחומי גילאים שונים: ילדים, נערים, נוער ואף בוגרים.

הכדורגל קצת פחות נתפס בהתנחלויות (גם בעניין) והפעילות, אם נעשית, מתבצעת בעיקר דרך החברה למתנ"סים באופן לא רשמי. בית"ר אריאל היא קבוצת הכדורגל היחידה, מטעם ההתאחדות לכדורגל, שנמצאת מעבר לקו הירוק. קבוצת הבוגרים שלה ממוקמת בליגה ג' ולאגודה עוד קבוצת ילדים המשחקת בליגה המחוזית של איזור דן. ענף נוסף שניתן לומר עליו שהוא מאד מפותח מעבר לקו הירוק, הוא אומנויות הלחימה לסוגיו, כולל השתתפות פעילה בתחרויות מחוזיות וארציות.

באריאל, למשל, החליטה העירייה להשקיע תקציבים רבים לטיפוח הספורט על כל ענפיו. דודי שובע, מנהל אגף הספורט בעירייה , מאמין שעם ההתפתחות של העיר, כך גם תתפתח הפעילות הספורטיבית. דוגמא אחת לכך היא מועדון הקליעה המפותח הקיים ביישוב, שפועל כבר משנת 87, ושממנו יצא אלוף ישראל באקדח אויר ועוד נציגים רבים המשתתפים בתחרויות בינלאומיות. גם קבוצת הנשים בכדורעף, מכבי אריאל, הפכה למקור לגאווה בעיר. הקבוצה ממוקמת כרגע בליגה הארצית, אך עם יומרות ושאיפות רבות לעלות ליגה. אולם הספורט המפואר בעיר מקיים גם לא מעט חוגים ותחרויות בהתעמלות קרקע.

אלא שעם העניין, התמיכה והאהדה של כל היישוב העומד מאחורי הקבוצה, קיימת גם אכזבה גדולה על כך ששום משחק ושום התמודדות לא מתקיימת בישוב עצמו, מה שנקרא בעגה המקצועית: משחקי בית.

את משחקי הבית, במקום במגרש הביתי ומול הקהל הביתי, נאלצות הקבוצות לשחק בחוץ, לעיתים אפילו באותו מגרש של הקבוצה שאמורה להתארח, מה שהופך את המשחק שלה ממשחק בית למשחק חוץ לכל דבר, דבר שפוגע בספורטיביות ובתחרותיות של המשחק עצמו.

הסיבות לכך כמובן נובעות בשל המצב הבטחוני, אלא שמבחינת רוב התושבים בישובים עצמם, ממש כפי שאזרחי המדינה חשים כלפי המדינות החוששות להגיע לארץ, אין סכנה גדולה להגיע אליהם, וההחלטה שלא להגיע להתמודדות ספורטיבית בישובים הללו נראית להם מוגזמת ובלתי מוצדקת.

חשוב לציין: הבעיה המרכזית היא בעיקר בכדורסל. בקבוצת הכדורגל של בית"ר אריאל, למשל, כמעט ולא נתקלו בבעיה כזו של קבוצות שלא רוצות להגיע. מאמן קבוצת הילדים, יוסי חן, ומי שהיה לפני כן יו"ר המועדון, טוען: "פניתי אל ההתאחדות לכדורגל והבהרתי להם חד משמעית שאני לא אוותר ואדרוש לפעול בכל החומרה כלפי קבוצות שלא יהיו מוכנות להגיע אלינו, ואני לא מדבר על עונש קל. זה כנראה מה שהרתיע אותם".

גם אצל מכבי אריאל כדורעף, יו"ר הקבוצה ששון אושר, מספר שבינתיים, בקבוצת הבוגרות, הוא לא נתקל בסירוב של קבוצות החוששות להתארח: "יש לי תמיכה גורפת מהאיגוד שהוציא מזכר המחייב קבוצות להגיע אלינו. הקבוצות דרשו לקיים את המשחקים בשעות היום ואנחנו הסכמנו. כך אין בעיה של נסיעה בשעות הלילה וכדומה. העונה הנוכחית רק התחילה ונצטרך להמתין ולראות אם אכן כל הקבוצות יסכימו להגיע גם השנה. אני מאד מאד מקווה שכן, אחרת זו תהיה אכזבה גדולה ונצטרך לשקול מה לעשות בנידון".

אז מדוע מה שטוב לענפים אחרים לא תופס לגבי הכדורסל שדווקא הוא, כאמור, הענף הכי מפותח מעבר לקו הירוק? זו שאלה שגם ראשי הקבוצות לא ממש תופסים.

גבי יזרעאל, המנהל המקצועי של אליצור גוש קטיף, אומר: "אני יכול להבין אמא מישוב כמו עומר, שלא מוכנה לשלוח את בנה בן ה-11 אל תוך גוש קטיף. אני בטח שלא יכול להכריח אותה או את הקבוצה כולה ולכן אנחנו בלית ברירה מקבלים את זה ואין לנו הרבה מה לעשות בנידון. מצד שני, הנה אנחנו חיים פה חיים תקינים לחלוטין ואין ספק שהפחד ואי הרצון להגיע הם לא תמיד מוצדקים. אפשר לחשוב שפצצות המרגמה נוחתות כל יום על הסלים. יש גם הרבה תקופות רגועות ושקטות".

לגבי יש לא פחות מ-6 קבוצות בליגות השונות השייכות לאגודת אליצור גוש קטיף: אחת בבוגרים בליגה ב', שתיים של נערים בליגות המחוזיות ועוד שלוש קבוצות ילדים א', ב' ו-ג' (לפי גילאי הילדים). את כל משחקי הבית של כל הקבוצות הם נאלצים לקיים בקיבוץ בארי, מחוץ לקו הירוק, במרחק של 25 דקות נסיעה. גבי מספר: "עד לפני שנתיים מי שלא הגיע היה מקבל הפסד טכני ובנוסף גם קנס כספי. בשלב מסויים הוחלט באיגוד לבטל את הקנס הכספי ולהסתפק בהפסד טכני בלבד. אלא שמאז האינטיפאדה הנוכחית, בשנתיים האחרונות, השתנתה לחלוטין המדיניות באיגוד הכדורסל ולא מאפשרים לנו בשום אופן לקיים את משחקי הבית אצלנו. פנינו לאיגוד לשנות את הנוהל לפחות לגבי הבוגרים, אבל אף אחד לא היה מוכן לדבר איתנו".

איך מקבלים את זה הילדים, הנערים שנלקחת מהם הביתיות?

"בלית ברירה הם מקבלים את זה. זה לא קל אבל הם כבר השלימו עם המצב שהם לא יארחו אצלם בבית בזמן הקרוב".

אלא, שלא כמו בגוש קטיף, אצל אגודת הספורט מכבי אלפי מנשה, האכזבה היא גדולה מאד מאיסור האירוח, בעיקר אצל הילדים, שלא מבינים מדוע הם יכולים להתארח אצל הקבוצות היריבות בצורה יפה, אבל לא מאפשרים להם לארח את היריבות ולהחזיר להם על האירוח המכובד. "הילדים מאד פגועים, אוירה של אכזבה", מתארת את המצב רותי בן עזרי, רכזת הספורט של אלפי מנשה.

"אם היו נותנים לנו לארח כאן בבית הכל היה שונה לחלוטין. התחושה של המשפחתיות ביישוב היתה באה לידי ביטוי והקהל היה מגיע לעודד ולתמוך. למשחקי הבית המתקיימים לרוב בכוכב יאיר או בבית של היריבה לא ממש מגיע קהל ואין ספק שהדבר פוגע בהצלחת הקבוצה ובמספר הנצחונות", טוענת רותי.

ניסיתם לעשות משהו בנידון?

"בודאי שניסינו. פנינו אל המשטרה וגם אל הצבא. ההתכתבויות והדיונים עם איגוד הכדורסל נמשכו זמן רב. מה שטען איגוד הכדורסל שהוא רוצה ערבויות מהמשטרה לאבטחת הקבוצות שמגיעות אבל גם המשטרה מצידה הודיעה לנו שהיא לא תוכל לאפשר את הגעת הקבוצות ואבטחתם. בסופו של דבר הסיכום שהושג עם איגוד הכדורסל הוא שבמשחקי הבית שלנו אנו ניסע באוטובוס ממוגן למגרשה של היריבה ונחייב אותם על ההוצאות, אלא שלא תמיד הסיכום הזה אכן עובד ולעיתים הילדים מגיעים בכוחות עצמם ברכבים הפרטיים של ההורים למשחקי הבית-חוץ".

"מה שאני לא מבינה", טוענת רותי, "זה שבשבוע הבא אנחנו צריכים לנסוע למשחק חוץ בבקע אל-ערביה (ישוב ערבי-ישראלי. ל.ו) ולאיגוד מבחינתו אין שום בעיה עם זה שקבוצה תגיע לשם. מה, שם יותר בטוח מאשר כאן? אני ממש לא בטוחה בכך".

יו"ר מכבי אריאל, ששון אושר, שבתו הקטנה משתתפת בקבוצת התעמלות הקרקע של המועדון, מספר איך היה צריך לבוא ולהסביר לה שלצערו מועדון אחר לא היה מוכן להגיע לאריאל בגלל המצב ובתגובה היא שאלה בתסכול: "מה, אנחנו מצורעים? הדם שלהם יותר יקר מהדם שלנו?".

"האבסורד", אומר אושר, "שאנו כן נוסעים למשחקי חוץ בערבים ונאלצים לחזור לאריאל בשעות הלילה וזה לא ממש אכפת למישהו אז כנראה שיש כאלו שבאמת הדם שלהם יקר יותר".

גם צידקי לירן, מאמן אליצור אפרת, המחזיק 3 קבוצות כדורסל (קט סל א', ב' וילדים ב') חש תסכול גדול, וניסה לעשות כמעט הכל כדי לבטל את רוע הגזירה, אך נתקל בכל הפעמים באזניים אטומות לחלוטין. "כשפרצה האינתיפאדה הנוכחית", מספר לירן, "הגענו להסדר עם האיגוד לקיים סיבוב מלא של משחקי חוץ בתקווה שעד סיום הסיבוב, המצב כבר יהיה טוב יותר ואת הסיבוב השני נקיים בבית, אלא המצב כידוע לא ממש השתפר ואת כל המשחקים קיימנו בחוץ. מדובר בהוצאות מאד מאד גדולות שקבוצה קטנה לא מסוגלת לעמוד בהם. רק אוטובוס ממוגן, הלוך ושוב, זה הוצאה של לא פחות מאלף ש"ח. האיגוד אמנם מחייב את הקבוצות האחרות לממן לנו את האבטחה (במשחקים שהיו אמורים להישחק בבית) אבל היינו מקבלים מהם סכום מצחיק שלא מכסה אפילו עשירית מזה".

צידקי לא ויתר. "כשהבנתי שבאיגוד הכדורסל לא מוכנים לבוא לקראתנו, פניתי גם למשרד הספורט וגם לאמצעי התקשורת. אף אחד לא ממש התייחס. העיתונאי אריה מליניאק הבטיח להעלות את הנושא באחד הטורים שלו בעיתון אבל זה נותר בגדר הבטחה בלבד. כרגע הכוונה ללכת עם העניין עד בג"צ. צריך להבין, זו לא רק האידיאולוגיה של לארח בבית, זה גם, והרבה יותר מכך, ההיבט הספורטיבי של העניין. כשאנחנו משחקים את משחקי הבית במגרש של היריבה, מראש זה אבסורד גדול מאד וכל המשחק מאבד ערך ספורטיבי".

אז יש דרך כן לשפר במשהו את המצב?

"לא, וזו הבעיה והצרה הכי גדולה בעצם. זה פשוט כדור שלג שילך ויגדל יותר ויותר. כך לפחות אני רואה את זה. הילדים מאוכזבים ומתוסכלים מהמצב, אין מורל יותר, אין מוטיבציה. גם אני, שמנסה עוד איכשהו כן להמשיך ולדחוף אותם קדימה ולעודד את מצב רוחם, גם אני שחוק כבר. אין כבר יותר שום ספונסרים שיהיו מוכנים להחזיק את הקבוצה. מי ירצה לתת חסות לקבוצה שרק מפסידה? הערכה שלי: תוך שנתיים-שלוש כל ענף הכדורסל ביש"ע פשוט יקרוס לחלוטין".

מוטי לוי, יו"ר הפועל אריאל (5 קבוצות כדורסל בגילאים שונים), אומר בנידון: "המצב הוא קשה קשה קשה. ואין לי מושג איך נוכל להמשיך ככה. ניסיתי בעבר לרתום כל מיני חברי כנסת לעזרה אבל כלום לא יצא מזה. המטרה הבאה שלנו ללכת עם העניין הזה לועדת הכנסת לעינייני חינוך, ולרתום את כל האגודות בענין. יש לנו אולם כדורסל שכל מי שמגיע אליו פשוט מתפעל, ואומר שזה אחד האולמות היפים ביותר בארץ. פשוט חבל. מאד מאד חבל שלא נותנים לנו לארח בו".

אליצור קרני שומרון היא דוגמא לקבוצה שנאלצה לפשוט את הרגל בשל המצב. למולי פליישמן, מנהל הקבוצה, יש בטן מלאה על איגוד הכדורסל שגורם, לטענתו, לאיפה ואיפה בין אגודות שמעבר לקו הירוק לבין אגודות שבתוך הקו הירוק. קבוצת הקט-סל נאלצה להתפרק כיוון שלא הצליחו לעמוד בפסקי הדין של האיגוד, בקנסות הכבדים שהוטלו על הקבוצה ובחוסר התמיכה. "אף אחד לא מילא אחר הוראות האיגוד וגרוע מכך: אף אחד באיגוד לא דאג לאכוף את זה. קבוצות עשו פשוט מה שהן רוצות", טוען פליישמן בזעם.

"גם האיגוד לא בא לקראתנו והנה אני אתן לך דוגמא: ערב אחד יצאנו באוטובוס ממוגן כמו שצריך למשחק חוץ בכפר סבא, אלא שבדרך עצרו אותנו במחסום עקב חפץ חשוד בכביש 55 (כביש חוצה שומרון ל.ו) והכביש נסגר לתנועה למשך כחצי שעה. כשהגענו למגרש באיחור של 5 דקות, הקבוצה היריבה דווקא קיבלה אותנו יפה מאד ובהבנה. לה בכלל לא הפריע האיחור אבל שופט המשחק ציין זאת בדו"ח וטראח 1,000 שקל קנס למרות כל התחנונים וההסברים שלנו".

"חרף ההוצאות הכבדים וחוסר היכולת לתפקד במצב, המשכנו בכל זאת עד סוף השנה, אבל אני כבר לא עמדתי בזה יותר. עשינו חושבים אם שווה לנו ככה להמשיך לספוג קנסות כבדים, ולהריץ את הילדים שרק חוזרים מביה"ס וכבר צריכים לרוץ להסעה למשחק החוץ כדי שלא יאחרו, ולא היתה שום ברירה אחרת אלא לסגור את הקבוצה למרות האכזבה הגדולה, גם אצלי, אבל בעיקר, וזה מה שהכי כואב, אצל הילדים".

"לפעמים יש לי פשוט תחושה שבאיגוד לא רוצים אותנו", אומר פליישמן באכזבה גדולה. "יש לי הרגשה שבאיגוד אומרים - עדיף בלי הקבוצות מהשומרון, ככה יהיה קל יותר".

את הפתרון למצב, בדרך שיהיו כאלו שיאמרו עליה שהיא מאד מקורית אך אחרים דווקא יעבירו עליה ביקורת של גרימת ניתוק, מצא ז'רום בוזביב, מנהל מחלקת הספורט במועצה האיזורית שומרון. ז'רום פשוט החליט להקים ליגות פנימיות, באיזור יש"ע בלבד, כך שלו אין את הבעיה של קבוצות שפוחדות או לא מוכנות להגיע.

הפעילות הספורטיבית באה לידי ביטוי בענפים כמו קט-רגל, כדורסל, קט-סל, ג'ודו, טניס שולחן ופעילויות אתגריות רבות שנעשית באופו עצמאי. "ג'ודו הוא הענף היחיד שבו אני מחובר גם לאיגוד הארצי", מסביר ז'רום. "בשאר הענפים הליגות הן פנימיות בלבד וכך גם התחרויות. אני לא מחפש טובות של כאלו שיהיו מוכנים להגיע או לא להגיע. כבר שנתיים, מאז פרוץ האינתיפאדה מחדש, אנחנו פועלים במסגרת כזו בצורה מקצועית לכל דבר בכל הגילאים, כ-80 אחוז בגילאי היסודי וכ-20 אחוז בגילאי הנוער ומעלה".

"בסך הכל מדובר על 33 ישובים שכולם הביעו נכונות להשתתף בצורה מאד פעילה, וזה כולל גם מועצות איזוריות נוספות, כשהמשותף לכולם הוא בכך שהם מעבר לקו הירוק. אני גם מקבל כל הזמן הזמנות של מועצות איזוריות נוספות המעוניינות להצטרף לליגות ולפעילות הספורטיבית ואני לא רואה בזה שום בעיה של ניתוק משאר חלקי הארץ, התבודדות וכדומה. זה פשוט הפתרון שעונה על צרכי היישובים".

רוב רובן של הטענות, כאמור, מופנות אל איגוד הכדורסל שהוא גם הענף המפותח ביותר בישובים הללו. דובר איגוד הכדורסל, צחי נוגה, מסר את תגובת האיגוד: "מדיניות איגוד הכדורסל זהה כמו מדיניות שאר הענפים ואת האישור לנסיעה לישובים נותן צה"ל. אין איסור גורף על קיום משחקים באיזור יש"ע. נכון להיום, צה"ל מאפשר קיום משחקים אך ורק באורנית, אלקנה שערי תקוה, מעלה אדומים וגבעת זאב".

"אין איגוד הכדורסל חושב שאפשר לשלוח שחקנים תחת אש ברכב ממוגן והאישור מהצבא, מבחינת האיגוד, חייב להיות לא מוגבל וללא כל תנאי".

לגבי הטענה על כך שמשחקים מתקיימים בישובים ערביים ישראליים, ששם, לטענת האגודות, אפילו מסוכן יותר, מוסר דובר האיגוד: "האישור של קיום משחקים בתוך הקו הירוק מגיע ממשטרת ישראל והאישור למשחקים מעבר לקו הירוק מגיע מכוחות הבטחון. צר לנו, אך ההחלטה היא של כוחות הבטחון בלבד ולנו אין שום שיקול דעת בנושא".

מהי תגובתך על כך שחלק מהאגודות טוענות על איפה ואיפה בין אגודות ספורט שמעבר לקו הירוק לעומת אלו שבתוך הקו הירוק?

"הבל הבלים. הדבר לא ראוי כלל להתייחסות".

כך או כך, לנו לא נותר אלא רק לקוות שיהיה שלום.