פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ליברפול של הולנד: סיפור האליפות הקסומה של פיינורד ודירק קאוט

        הקפטן הבטיח לחזור כדי לזכות באליפות ראשונה מאז 1999 – וקיים. בראד ג'ונס סירב לתלות את הנעליים אחרי קריירה של אכזבות – והפך לכוכב. הבלוג של יוכין על החגיגות באחד האצטדיונים המרגשים בתבל

        אוהדי פיינורד חוגגים (רויטרס)
        הכי מרגש שיש. אוהדי פיינורד חוגגים (צילום: רויטרס)

        האווירה למשמע השיר המיתולוגי You'll Never Walk Alone מחשמלת באיצטדיון דה קייפ של פיינורד לא פחות מאשר באנפילד. תאזינו לה לקראת המשחק מול הראקלס אתמול כדי להבין זאת. האוהדים מילאו עד אפס מקום את היציעים, נרגשים לפני הזכיה באליפות הראשונה מזה 18 שנה, אבל הם עושים זאת תמיד. הם הולכים אחרי הקבוצה האהובה שלהם באש ובמים, גם בימים הקשים ביותר, גם כאשר המצב הפיננסי והמקצועי בלתי נסבל, גם אחרי התבוסה 10:0 באיינדהובן באוקטובר 2010. הם יכולים לקטר, אבל החיבור שלהם למועדון מוחלט וחסר פשרות. העיר הזו חולה על פיינורד, ואין דרך לרפא אותה.

        קל להבחין בקווי הדמיון בין פיינורד לליברפול. אלה מועדונים של פועלים, והם מקדשים את הרוח הקבוצתית, הלכידות והמחויבות לפני כל דבר אחר. זה הבסיס האולטימטיבי ליריבות העתיקה בין אייאקס לפיינורד בהולנד. באמסטרדם דורשים האוהדים לנצח עם סגנון ומקדשים את מורשת יוהאן קרויף. זו קבוצה של אמנים, וההיבטים האסתטיים של הכדורגל חיוניים עבורה. ברוטרדאם הם בקושי רלוונטיים. היופי מתקבל בשמחה, כמובן, אבל הוא משני לאופי. זו קבוצה של אנשים עם צווארון כחול, וגם השחקנים חייבים להיות כאלה. מצפים מהם להילחם ולתת את הנשמה, גם אם היריבה מוכשרת יותר.

        עוד בנושא:

        הולנד: פיינורד זכתה באליפות ה-15 בתולדותיה והראשונה מאז 1999


        בן הדייג שב הביתה

        לכן דירק קאוט הפך לאליל כה נערץ הן בפיינורד והן בליברפול. הוא הלוחם הכי טהור שאפשר לדמיין. אין לו טכניקה מלוטשת, ובילדותו לא חזו לו עתיד בכדורגל. אביו הדייג חשב שגם הבן ילך בעקבותיו ויבלה את חייו על הספינה בלב ים. אלא שדירק אהב את הכדור, והלך דווקא בעקבות הלב, גם אם סבר באמת ובתמים שהוא מסכן את עצמו כלכלית. הוא לא למד באקדמיה, אלא שיחק עד גיל 18 בקבוצת חובבים בשם קוויק בויז, והופתע כאשר אוטרכט החליטה להחתים אותו. מאז, הוא לא הסתכל לאחור, כי ההשקעה המדהימה באימונים ובמשחקים שלו פיצתה על כל המגבלות.

        בחלוף חמש שנים, בקיץ 2003, הוא הגיע לפיינורד, לא לפני שפירק אותה לחתיכות בגמר הגביע. "הייתי חייב לתת את הכל בפעם האחרונה עבור אוטרכט, כדי שאוהדי פיינורד יידעו שאעשה אותו דבר בדיוק גם עבורם", הוא אמר – וקיים. 85 שערים הפציץ קאוט בשלוש עונות אדירות ברוטרדאם, תוך שהוא שואב אהבה אדירה מהקהל, והבעיה היחידה שפגמה ברזומה היתה כי עזב לליברפול בלי להביא לקבוצתו אפילו תואר אחד. אז הוא הבטיח לחזור כדי לתקן את המעוות. בפיינורד חיכו לו בכליון עיניים, והיו שהרגישו כי האליפות לא תושג ללא קאוט. הם התאכזבו כאשר הגיבור הבלונדיני העדיף לחתום בפנרבחצ'ה כאשר עזב את אנפילד ב-2012, אולם לפני שנתיים – בגיל 35– הוא עמד במילתו ושב הביתה.

        דירק קאוט קפטן פיינורד (רויטרס)
        הבטיח - וקיים. קאוט (צילום: רויטרס)

        גם לוואן ברונקהורסט היתה אובססיה

        ג'ובאני ואן ברונקהורסט, חברו הטוב מנבחרת הולנד, בדיוק קודם אז לתפקיד המאמן הראשי. גם הוא חי ונושם פיינורד, כיליד רוטרדאם ואוהד שרוף מגיל אפס. ואן ברונקהורסט שיחק מחוץ למדינתו בארסנל וברצלונה, מועדונים שמזוהים הרבה יותר עם אייאקס בהולנד, אך זה לא השפיע על תפיסת עולמו. קאוט תמיד היה הנפש התאומה שלו, וביחד הם נשבעו לשבור את הקללה ולהביא את האליפות החמקמקה. גם עבור ואן ברונקהורסט זו היתה אובססיה. הוא עלה לבוגרים כשחקן ב-1993, בדיוק אחרי הזכיה באליפות. הוא עזב לריינג'רס בקיץ 1998, בדיוק לפני הזכיה האחרונה באליפות ב-1999. הוא לא טעם את התארים בעצמו. הוא חש שמוטלת עליו המשימה לסיים את הבצורת.

        תחילת העונה שעברה היתה חלומית, קאוט כבש 10 שערים ב-10 משחקיו הראשונים, ופיינורד דהרה בפסגה, אבל בחורף הגיעה סדרה היסטורית מטורפת של שבעה הפסדים. זה היה הזוי, כי מאז הקמת הליגה ההולנדית ב-1956 לא הפסידה פיינורד יותר מארבעה משחקים ברציפות. מנהיגותו של ואן ברונקהורסט הוטלה בספק, קאוט לא הצליח להושיע, והעונה כולה הלכה לעזאזל. גם סיומת טובה לא הצליחה, כמובן, להציל אותה.

        ג'ובאני ואן ברונקהורסט מאמן פיינורד בוכה (רויאלטי)
        הנפגש התאומה של קאוט. ואן ברונקהורסט (צילום: רויטרס)

        הגורל דרש את הקפטן על המגרש

        אז החלום נדחה בשנה, וקאוט המשיך להאמין. הקפטן חתם על חוזה לעונה נוספת, פיינורד פתחה עם תשעה נצחונות רצופים, והפעם לא בעטה בדלי, למרות מספר מעידות קלות בדרך. לקראת סיום העונה סבר ואן ברונקהורסט כי הכוכב הוותיק כבר לא מסוגל לשחק על בסיס שבועי, וסיפסל את קאוט. לפני שבוע, כאשר פיינורד היתה צפויה להבטיח את הזכיה במגרשה הצנוע של השכנה אקסלסיור, קבוצת בת שלה לשעבר, הוא לא היה בהרכב. אולי זו היתה הסיבה לכך שהעסק נגמר בתבוסה סנסציונית 3:0. הגורל רצה שהתואר יושג עם קאוט על הדשא, ובאיצטדיון הביתי המרגש, לצלילי You'll Never Walk Alone. אין דרך אחרת להסביר זאת.

        וכך אכן היה. הפעם נתן ואן ברונקהורסט לחברו את מקום הכבוד בהרכב, וקאוט הרשית כבר בדקה הראשונה. התוצאה לא הוטלה בספק כאשר הוא קבע 0:2 בדקה ה-12, וכל המשחק הפך לשואו. הקללה הוסרה, ובאופן הולם השלים קאוט שלושער בפנדל. כל מי שראה את החגיגות המפעימות לא יכול היה להישאר אדיש. כל מי שחווה אותן אישית, לא ישכח את היום הזה לעולם. קאוט, אוטוטו בן 37, הגשים את השאיפה הגדולה ביותר בחייו, וזה אחד מרגעי השיא של השנה בכדורגל העולמי – לא פחות.

        הברכות זרמו מכל עבר, ואלפי אוהדי ליברפול חלקו את השמחה עם הכוכב האהוב, אחריו המשיכו לעקוב גם בשנים האחרונות. התואר של קאוט לא הפתיע אותם, ואולי היה רשום בכוכבים, אבל במרסיסייד נדהמו במהלך העונה לגלות כי שחקן עבר ותיק נוסף שלהם הפך לשותף בכיר באליפות ההיסטורית ברוטרדאם. מדובר בשוער האוסטרלי בראד ג'ונס, ובמובן מסוים סיפורו אפילו טוב יותר מזה של הקפטן.

        פיינורד חוגגת אליפות, דירק קאוט עם הצלחת (רויטרס)
        מרגעי השיא בכדורגל האירופי (צילום: רויטרס)

        הגיבור הטרגי שסירב להיכנע

        כמו קאוט, ג'ונס צמח מלמטה בזכות ההשקעה ורוח הלחימה, אך בניגוד אליו הוא מעולם לא זכה להערכה הראויה. האוסטרלי, שהיה נחוש להפוך את הכדורגל למקצוע, הגיע לאנגליה בגיל 16 והתגורר בשלב ראשון בהוסטל. שאיפתו התגשמה בסופו של דבר, אבל הוא תמיד היה בקצה הסגל, עבר אינספור השאלות, ומעטים לקחו אותו ברצינות כאשר חתם במפתיע בליברפול ב-2010 על תקן שוער שלישי. הוא התקדם לבסוף לעמדת שוער המשנה, אבל התפרסם בעיקר כאשר ברנדן רוג'רס החליט לספסל לזמן קצר את סימון מיניולה בדצמבר 2014. ג'ונס הועדף על פני הבלגי במשחק הגדול באולד טראפורד מול מנצ'סטר יונייטד – והפסיד 3:0.
        את הכותרות הגדולות בתקשורת קיבל ג'ונס בנסיבות מזעזעות כאשר בנו לוקה מת מלוקמיה ב-2011. התקופה הארוכה במהלכה נקרע בין הכדורגל לטיפול בלוקה, ושברון הלב בסיומה, איימו על עצם הקריירה שלו, אבל ג'ונס מצא נחמה במקצוע והצליח להתגבר על האסון. אלא שזה היה הצד היחיד של האוסטרלי שהיה ידוע לאוהד ליברפול ממוצע, והוא נתפס כגיבור הטרגי, ולא כשוער אמיתי. היה בכך חוסר צדק, ובאנגליה לא ספרו את ג'ונס. אחרי שעזב את ליברפול ב-2015, הוא חתם בברדפורד מהליגה השלישית, ואפילו ממנה שוחרר אחרי חודשים ספורים על הספסל. בגיל 34, נדמה היה שלא נותרה לו ברירה אלא לפרוש.

        ואולם, ג'ונס חשב אחרת. הוא הצטרף לניימכן הקטנה מתחתית הליגה ההולנדית, והסביר בדיעבד: "המטרה היתה להציג את עצמי בחלון הראווה. למועדון לא היה כסף, ולא קיבלתי שכר. הם רק שילמו לי על ההוצאות. לא היה אכפת לי – רק רציתי לשחק". הרעיון התברר כגאוני. אחרי 17 משחקים מצוינים בניימכן, הוחתם ג'ונס על ידי פיינורד, בהמלצתו החמה של קאוט שזכר את חברו מהעונה המשותפת בליברפול.

        שוער פיינורד בראד ג'ונס חוגג אליפות (GettyImages)
        גם הוא צמח מלמטה. גם לו זה מגיע. בראד ג'ונס (צילום: GettyImages)

        אם פיינורד יכולה, גם ליברפול מסוגלת

        ג'ונס הגיע לרוטרדאם כי המועדון חיפש מחליף ראוי לקנט פרמר, אשר קרע רצועות בברכו במהלך פגרת הקיץ. הם חשבו שהאוסטרלי יהווה פתרון זמני, אך המציאות עלתה על כל דמיון. ג'ונס לא ספג בשלושה המשחקים הראשונים, הפגין יכולת עילאית, וגם כאשר פרמר שב לכשירות בינואר לא היה לו סיכוי להדיח אותו מהשער. וכך, כשהוא בן 35, הפך ג'ונס לכוכב גדול בזכות עצמו והיה אחד הגיבורים הגדולים ביותר של האליפות הקסומה. קשה לחשוב על תסריט מרגש יותר. מישהו בהוליווד עשוי להפיק ממנו שובר קופות.

        בתחילת העונה סיפק גם ג'ונס הקבלה בין שתי קבוצותיו החשובות. "בפיינורד, כמו בליברפול, הקשר של המועדון עם הקהל עמוק הרבה יותר מאשר במקומות אחרים. בקבוצות רבות, אפשר לראות שאוהדים תומכים בשחקנים רק בתקופות הטובות. בליברפול ובפיינורד, הם ממשיכים לתמוך תמיד ובכל מצב. הם סובלים עם הקבוצה, ולאהבתם אין תנאים. זו תחושה עוצמתית מאוד, כי אתה מרגיש שייך למשהו ענק. פיינורד היא ליברפול של הולנד".

        ואם זה המצב, הרי שהזכיה של פיינורד, אחרי כמעט שני עשורים של אכזבות, נותנת תקווה גם לליברפול. אם ברוטרדאם חוגגים תואר ראשון מאז 1999 בזכות קאוט וג'ונס, אולי גם בליברפול מסוגלים לקטוע את הבצורת שנמשכת מאז 1990. האמונה עדיין שם, והשיר עדיין מתנגן לפני כל משחק ביתי. יום יבוא, וגם ההמתנה הארוכה הזו תגיע לסיומה. זה יגיע. קאוט וג'ונס יודעים שזה יגיע.

        עקבו אחרי יוכין בפייסבוק

        שחקני ליברפול חוגגים עם דיבוק אוריגי (רויטרס)
        הבאים בתור? (צילום: רויטרס)