מנורה על החולצה. וכדורגל מברזיל: יוסי מזרחי על האליפות הראשונה של בית"ר ירושלים

    סוד הקשר הפורה בין מלמיליאן לאוחנה, המריבות הבלתי פוסקות עם היו"ר, הטראומה שלא הרפתה. לפני 30 שנה בדיוק הבטיחה בית"ר ירושלים את האליפות הראשונה שלה. יוסי מזרחי, השוער האגדי והגיבור הנצחי, בטור מיוחד. כולל המשחק שבו כולם היו שיכורים

    יוסי מזרחי
    גם בעונת הגביע הראשון, בית"ר פספסה את האליפות (צילום: האתר הרשמי של בית"ר ירושלים)

    הטראומה הייתה כל הזמן באוויר. אל עונת 1986/87 נכנסנו כרגיל עם אותה תחושה קשה של אלה שלא הצליחו כמה וכמה פעמים להביא אליפות היסטורית לבית"ר ירושלים. גם בעונת הגביע הראשון כשלנו במאבק על האליפות במחזור האחרון.

    אני זוכר שבכלל לא דיברנו בקיץ 86' על האפשרות שנזכה בסיום העונה באליפות. ההכנה הייתה לקויה. אורי מלמיליאן בכלל לא יצא איתנו למחנה האימונים בהונגריה. היו לו בעיות כספיות מול ההנהלה והוא החליט להחרים את המחנה.

    פתאום היו"ר רוני בר און החליט להוציא אותנו מימק"א לשחק את כל המשחקים בבלומפילד. מי רצה את זה אז? כולם התנגדו, אבל בסופו של דבר זו הייתה החלטה גאונית. רוני אמר שזה יגדיל את ההכנסות של בית"ר ושאנחנו קבוצה טכנית ויהיה לנו קל יותר בבלומפילד. אני לא מאמין שקבוצה אחרת הייתה יכולה לעשות את האליפות הזו כשהיא משחקת מחוץ לבית שלה כל העונה.

    עוד בוואלה! NEWS

    צפו: ירדן ויזל ומיטל ברונר בשופינג כחול-לבן בתל אביב

    בשיתוף HONDA
    לכתבה המלאה

    האלמנט העיקרי שעשה את האליפות באותה עונה היה השילוב של שני ענקי כדורגל כמו אורי מלמיליאן ואלי אוחנה בשיא כושרם. הייתה גם קבוצה התקפית בצורה בלתי רגילה. היו לנו שני מגנים, אבי כהן ושלמה שירזי, שרק במכשירי קשר הייתי יכול לקרוא להם לחזור להגנה. הם הרבה יותר תקפו מאשר הגנו. אני זוכר איך חנן אזולאי ואני היינו הולכים לדרור קשטן ומתחננים שישחק עם עוד קשר אחורי. אז הוא היה אומר לנו 'אל תדאגו, נקבל שניים וניתן ארבעה'.

    כל ההגנה הייתה חנן אזולאי, אודי אשש ומאיר קדוש. כל היתר היו למעלה. היו הרבה שחקנים טכניים בקבוצה וביחד עם אורי ואלי זה היה מתכון לקבוצה אטרקטיבית שמבקיעה הרבה שערים. היציאה מימק"א, כאמור, עשתה לנו טוב כי קבוצות היו באות כל השנים למגרש הקטן בירושלים ועושות בונקר. לא יוצאות מה-16 והיה קשה לנו בימק"א לפרוץ את ההגנות. טראומת איבוד האליפות ישבה כל העונה בראש גם כשהובלנו ב-13 נקודות כמה מחזורים לסיום העונה. תמיד קינן בנו 'איפה יבוא הפנצ'ר', ואני מדבר בעיקר על הדור הוותיק. על אורי, על חנן, עלי. אנחנו אלה שאיבדנו את האליפויות כמה וכמה פעמים, כך שלרגע לא הייתי רגוע גם באותה עונה.

    אבל מאותה עונה אני זוכר בעיקר את המשחקים בינינו. כל שבועיים ביום רביעי היינו עושים משחק על מגרש שלם. אורי ואלי בקבוצה אחת. חנן אודי אשש ואני בקבוצה השנייה. ואילו משחקים אלה היו? היו התערבויות על התוצאה ומי שהפסיד הזמין למחרת את הקבוצה השנייה לארוחה. המשחקים האלה היו יותר קשים ממשחקי הליגה באותה העונה. אגב במשחקים האלה בינינו אורי ואלי היו רצים אחרי גולים שהבקיעו כדי לשמוח יותר מאשר בשבתות. אורי ואלי תמיד היו יחד במשחקים האלה ואנחנו המאפיה ההגנתית היינו יחד. זה היה בלתי הגיוני שלקחנו אליפות בכזה הפרש בלי לשחק משחק אחד בבית שלנו בירושלים.

    שני ענקים יחד בשיא כושרם. אלי אוחנה עם אורי מלמיליאן (צילום: האתר הרשמי של בית"ר ירושלים)

    יש הבדל בין האליפות הראשונה לגביע הראשון. הגביע הראשון ב-1976 הפך את בית"ר ירושלים לקבוצה שחצי מדינה החלה לאהוב. עד אותו גביע בית"ר שיחקה כדורגל של כדורים ארוכים, הרמות ורק לרוץ. הגביע הראשון שינה את פניה של בית"ר עד היום. קבוצה שמשחקת כדורגל אטרקטיבי והגביע הראשון הוא כמו האהבה הראשונה. זה התואר הראשון של המועדון. אבל אחרי ארבעה גביעים גם טייטל של אלופים היה חסר.

    הדור שלנו סיים איזה שש פעמים מקום שני וזה היה מתסכל כי כבר בגביע הראשון הפסדנו את האליפות במחזור האחרון. התסכול היה גדול כי הרגשנו כמו משה רבנו שרואה את הארץ המובטחת ולא נכנס אליה. ידענו שאחרי האליפות הראשונה יגיעו עוד אליפויות ואני בטוח שאם אלי אוחנה לא עוזב למכלן ואם אורי לא עוזב למכבי תל אביב, הקבוצה הזו של האליפות ב-87' הייתה לוקחת עוד שלוש אליפויות בשנים שאחרי זה.

    באופן אישי האליפות הזו הייתה מאוד חשובה לי, כי אני הייתי מדור הוותיקים שלא הביא אליפות. אני כבר לא האמנתי שאזכה. הייתי כבר בן 34 כשלקחנו את האליפות ולא חשבתי שזה יכול להיות. באותה עונה הכל באמת נתפס.

    דרור קשטן (צילום: ברני ארדוב)

    האליפות הייתה חשובה מאוד לאורי. סוף סוף היה לצדו ענק כמו אלי. היה לאורי את דני נוימן בשנים הקודמות, אבל דני היה קשר כמוהו ולאורי היה חסר חלוץ כמו אלי אוחנה לידו. אני זוכר שאלי עלה בגיל 16 לבוגרים. אמרתי שכאשר הוא יהיה בן 21 בית"ר תיקח אליפות כי אלי קורץ מהחומר הנכון.

    האליפות הייתה של בית"ר, אבל ללא ספק מבחינת התקשורת והקהל זה היה קודם כל אורי ואלי, ואותי היו מכניסים פה ושם מבחינת קרדיט. אין מה לעשות. כך זה בכל מקום שיש שני כוכבי על. זו דרך העולם בכדורגל. אבל ברור שהיו עוד חלקים מאוד חשובים במכונה. חנן ואודי עשו עבודה אדירה בהגנה כי הרוב תקפו. סמי מלכה ויעקב שוורץ השתלבו עם אורי בקישור. לכל אחד הייתה את המנה שלו. אבל מעל כולם היו אורי ואלי.

    בכל הקשור למנהיגות בקבוצה, העסק עבד מדהים. הדבר הכי מסוכן בכדורגל זה אגו ובמשולש ההנהגה של אורי, אלי ושלי הייתה הערכה גדולה מאוד. הייתה הפרייה אחד של השני במיוחד אצל אורי ואלי. שניהם הבינו שאם הם ביחד זה הרבה יותר מכל אחד לחוד. לא כל צמד כוכבים יכול להבין את זה והם הבינו את זה. אלי העריך את אורי מכאן ועד הודעה חדשה ואורי קיבל את אלי הצעיר בעשר ידיים. זה עשה את הקבוצה לגדולה מאוד. אם היו מלחמות אגו אז עם כל הכישרון לא היינו עושים את האליפות ההיא. זו הייתה קבוצה שבנויה על השכונות של ירושלים. קבוצה מקומית של ירושלמים אמיתיים שגדלו יחד. היו לנו גם מנהיגים מבחוץ כמו רוני בר און, דרור קשטן ואברהם לוי. כל אחד פיגורה בפני עצמו.

    "זו הייתה קבוצה שבנויה על השכונות של ירושלים". אלי אוחנה בימק"א (צילום: משה שי)

    אני זוכר את המריבות שלנו עם רוני בר און. רוני היה רוצה למלא את בלומפילד בכל משחק, ואז לפני כל משחק בית הוא היה עושה ראיון בעיתון והיה יוצא נגד הקבוצה היריבה. היה אומר שאין לה מושג ושאנחנו ננצח בקלות. ואנחנו היינו כועסים עליו ואומרים לו 'רוני, מה אתה מחמם אותם נגדנו שיבואו בטירוף?'. הוא היה אומר 'אין דבר, אתם תתמודדו. העיקר שאמלא את בלומפילד ואוכל לשלם לכם משכורות'. הוא היה עושה לנו שריפות עם היריבות. היה אומר 'מי אלה מכבי חיפה? אנחנו נפרק אותם'.

    אם אני מחפש נקודה שהכי זכורה לי מאותה אליפות, אלה החגיגות שאחריה. חיכינו כל כך הרבה שנים לאליפות ובסופו של דבר זכינו בה בדיוק בערב יום הזיכרון. המשחק נגמר בערך בשבע בערב. אז חגגנו חצי שעה ובדרך לירושלים עמדנו בצפירה. כולם יצאו מהרכבים, עמדנו בצפירה ונגמרו החגיגות. היה משחק עם מכבי תל אביב בבלומפילד. אתה מנצח, אתה אלוף סוף סוף. ואתה רוצה לחגוג. אבל יום הזיכרון יותר חשוב.

    פיצינו את עצמנו במוצאי יום העצמאות. לקחו אותנו לנהריה. ראש העירייה הזמין אותנו לחגיגות האליפות שם ולשחק למחרת מול בית"ר נהריה מחוזקת. החבר'ה חגגו עד שש בבוקר עם הנשים והחברות במועדון לילה. כולנו חזרנו שיכורים למלון, חוץ מאורי שלא שתה. אני זוכר שבשעה שתיים בצהריים היה המשחק מול הקבוצה המקומית וכולנו מלאי אלכוהול. נגמר 2:8 לנהריה. איזה צחוקים היו. כולנו היינו שיכורים באותו משחק. אחרי זה היו עוד הרבה מסיבות בכל מני מקומות בארץ. לא הפסקנו לחגוג את אותה אליפות.

    לקחת אליפות ראשונה זה הכי קשה. גם לקחת אליפות אחרי הפסקה ארוכה זה קשה מאוד, כל שכן לקחת אליפות היסטורית. גם האליפות שהבאתי ב-2007 בבית"ר אחרי תשע שנים בלי אליפות הייתה אליפות קשה מאוד. תראה מה קורה כבר שנים למכבי חיפה שלא מצליחה הרבה זמן להתחרות על התואר. כשאתה יוצר לך פגרה כזו גדולה מתארים, קשה מאוד להביא צלחת. גם למכבי תל אביב לקח עשר שנים מהאליפות של קלינגר ועד זו של ג'ורדי. אז תארו לכם מה זה לקחת פעם ראשונה? לשבור את תקרת הזכוכית.

    הביא אליפות לבית"ר גם כמאמן אחרי בצורת של תשע שנים. יוסי מזרחי (צילום: ברני ארדוב)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully