רק הפז"ם ינצח: בוסטון, שיקגו ושאר המגמות בפלייאוף המזרח

לפלייאוף חוקים משלו. העונה הארוכה הסתיימה והגענו למאני טיים ששייך למקצוענים בעלי הניסיון והעצבים החזקים. מי שקם כמוני בשלוש בלילה זכה לראות מדוע לברון גיימס הוא שחקן הכדורסל הטוב בעולם ואיך לא מתרגשים מזה שאינדיאנה מובילה ב-25 הפרש במחצית בדרך לריצה מטורפת ברבע השלישי ומבול שלשות ודאנקים, כל הדרך ל-0:3 שממנו הפייסרס כבר לא יחזרו.

אז בואו נדבר היום על המזרח ששם משחקים כדורסל קשוח ולוחמני ללא הניצוצות של המערב. בסוף העונה בוסטון הובילה מהפך אדיר ולראשונה זה שנים ארוכות סיימה במקום הראשון. קליבלנד, לעומתה, הפסידה כמה פעמים ברצף ונראתה על סף קריסה.

אז זהו, שאחרי שבוע של פלייאוף, הכל נראה אחרת.

זו בדיוק הסיבה שהסלטיקס, לדאבוני, פתחו את הפלייאוף בכזו מפלה. הם קבוצה צעירה ומוכשרת להפליא, אבל חסר להם הניסיון, הקשיחות והממזרות לשלב הקריטי הזה של העונה. השחקנים צעירים, המאמן צעיר, אין בסגל אף שחקן ששיחק בסדרת פלייאוף משמעותית - והתוצאות בהתאם. מנגד, שיקגו מורכבת מדווין וייד ורייג'ון רונדו, שניים שכבר זכו בטבעת אליפות וניצחו סדרות גמר. פתאום משום מקום נוצר טריו קטלני יחד עם ג'ימי באטלר ואסופת נגרים. זה בדיוק מה שדיברתי עליו כשתיארתי את הפלייאוף במזרח: מפגן של קשיחות ונחישות. החזק שורד.

אחרי ההפסד הצורב ביום רביעי, השלמתי סופית עם זה שגם 2017 לא תהיה שנת הקאמבק של הסלטיקס. נכון, לקחנו את המקום הראשון במזרח בעונה הסדירה. אבל מה זה שווה? בצה"ל משננים שוב ושוב ש"קשה באימונים, קל בקרב", אבל כל מי שחווה לחימה יודע שבפועל, לא תמיד מי שהצטיין באימון מסוגל להוציא מעצמו את מה שצריך ברגע האמת, לפחות לא בפעם הראשונה. יש ערך אדיר לניסיון מצטבר. הסלטיקס נתנו בראש בתרגול, ועדיין התגלו כלא מוכנים לדבר האמיתי. חסרה להם עוד שכבה של צלקות וחבלות לפני שהם יהיו בשלים.

ובכל זאת, אם יש נקודת אור אחת בכל הסיפור, זה הלב העצום והנחישות המדהימה של אייזאה תומאס. לעלות לשחק אחרי הטרגדיה הנוראה שפקדה את המשפחה שלו, ולהפציץ כפי שהפציץ במשחק הראשון בסדרה - זה מעיד על גדולה ספורטיבית אמיתית. אני מקווה ומאמין שההשפלה שהסלטיקס חוו בשני המשחקים הראשונים מול שיקגו תירשם כנקודת מפנה בתהליך ההתבגרות של הסגל האיכותי הזה, לקראת אליפות מספר 18 - בשנת 2018.

שיחת היום של הטוקבקיסטים באתרי הספורט - אצלנו בארץ וגם באמריקה - היא תיאוריית הקונספירציה לפיה קליבלנד הורידה הילוך בכוונה בשבועות האחרונים, כדי לאגור כוחות לפלייאוף וגם לקבל שיבוץ נוח בסיבוב הראשון והשני, כלומר לא לפגוש את שיקגו עם וייד ורונדו המנוסים, ולא להיתקל מיד אחר כך בוושינגטון הקטלנית (ראו בהמשך).

האמת, אין לי מושג אם זה נכון. המספרים מראים שבפועל, אי אפשר היה לדעת בוודאות איך ייראה הדירוג הסופי במזרח עד לרגעים האחרונים בהחלט של העונה, מה שפוגם בתיאוריה הזו. ניסיון החיים שלי לימד אותי שפעמים רבות, מהלכים שאנחנו נוטים לייחס לגאונות ותחבולנות מהמדרגה הראשונה, הם בפועל שילוב של אינסטינקטים טובים והרבה מאד מזל. נפוליאון בונפרטה אמר - "אני לא רוצה גנרלים חכמים, אלא גנרלים שיש להם מזל" - ולפחות בתחילת הדרך, זה עבד לו לא רע בכלל. מה שבטוח - קליבלנד נערכו לפלייאוף, הביאו שחקנים מנוסים כמו דרון ויליאמס וקורבר שיודעים לקחת זריקות מכריעות, נתנו לכוכבים לנוח והגיעו מוכנים לקרב.

לדעתי התצוגה העלובה של קליבלנד ולברון בשבועות האחרונים של העונה הייתה בעיה אמיתית, אבל צחוק הגורל גרם לכך שזה שיחק לטובתם: אם היו מסיימים במקום הראשון ופוגשים את שיקגו, סרט ההזעה של לברון היה סופג כמויות הרבה יותר גדולות. אינדיאנה נתנה פייט יפה במשחק הראשון, הפסידה בכבוד במשחק השני והבוקר לברון לימד אותה פרק בהלכות כדורסל ושלח אותה כנראה לחופשה ארוכה בבית. אני מתקשה לראות את הפייסרס גוררים את הסדרה מעבר לחמישה משחקים. חצי גמר מול מילווקי האתלטית עם ה"גריק פריק" יכול להיות מאתגר עבור לברון וחבריו, אבל גם זה שיבוץ עדיף לעומת מה שהמנצחת בסדרה שיקגו-בוסטון עתידה לקבל. אז כן - לקליבלנד יש עוצמה וניסיון ואת לברון, שיובילו אותם בדרך ה"מלך" לגמר המזרח.

בשנים האחרונות הזדמן לי כמה פעמים להגיע לוושינגטון לפנטגון כדי לדבר עם חברי קונגרס על דברים שהיו חשובים לצה"ל. בכל ביקור כזה, הייתי שומע מהאנשים היחידים בעיר הזו שבאמת מבינים משהו מהחיים שלהם - נהגי המוניות - שהנה, או-טו-טו, וושינגטון הופכת לאיום אמיתי על הקבוצות החזקות במזרח. "תוסיף לג'ון וול ובראדלי ביל עוד קצת ניסיון וסגל חזק יותר - ואנחנו מתמודדים על האליפות", היה הנוסח שחזר על עצמו שוב ושוב. הצטרפה אליו גם תקוות שווא שקוויו דוראנט יעשה את הדבר הנכון והיפה, ויחזור לשחק בעיר בה גדל. בפועל, דוראנט הלך בעקבות השמש לקליפורניה, אבל וושינגטון התקדמה גם בלעדיו - ובפלייאוף הזה היא לדעתי הולכת להגיע רחוק.

בעודי כותב את הטור הזה, אתר התחזיות 538 של נייט סילבר נותן לוויזארדס את הסיכוי הגבוה ביותר להגיע לגמר כנציגת המזרח. האמת, בעיניי זו תחזית מוגזמת - כנראה שהחבר'ה שם עוד לא התאוששו מהמפלה בבחירות לנשיאות - אבל אין ספק שוושינגטון עלתה מדרגה. ההופעה שלהם עד כה בסדרה נגד אטלנטה מושלמת. התקפה מהירה ומבלבלת (עבור היריב), הגנה מתואמת ויעילה בצד השני של המגרש. טריו מעניין שתבסס על וול בראדלי וגורטאט ( קצת כבוד לקירחים) נותן בראש לאטלנטה ולדעתי ימשיך במומנטום עד לגמר המזרח. אני עדיין לא בטוח שהם יכולים לקחת ארבעה משחקים מלברון, אבל לפני שנתיים-שלוש, לא היינו בכלל מקיימים דיון כזה כי סוס שחור מגיע משום מקום מפתיע וגורף את כל הקופה.

הרבה קוראים העירו לי בעקבות הטור הקודם על השחיקה במעמדה של עמדת הסנטר. אפשר להתווכח עד קץ הזמנים על איך בדיוק צריך לדרג חמישיות וכדומה, אבל בשורה התחתונה, כשאני חושב על הסנטרים הגדולים מהעבר - החל מביל ראסל וצ'מברליין, דרך קארים וביל וולטון, ועד ל"אדמירל" שאק, אולג'וואן ודאנקן - ואז משווה אותם לסנטר הכי מדובר של התקופה הנוכחית, דוויט הווארד, אי אפשר שלא לצחוק, וסופרמן האמיתי של וולט דיסני שוקל להגיש תביעת דיבה.

אם יש גבוה אחד שבאמת נותן עבודה מרשימה עד כה בפלייאוף זה דווקא טריסטן תומפסון האפור בקליבלנד. הוא נמוך יחסית לעמדה ומשחק הרבה פעמים כפאוור-פורוורד, אבל התרומה שלו בריבאונד ובהגנה היא אדירה עבור קליבלנד. זו גם הסיבה שלברון התעקש שיהיה שחקן חמישייה. מצד שני, אם יש נקודת תורפה שתוכל לפגוע בקליבלנד מול וושינגטון, זה היתרון הפיזי של הגוליית הפולני, מרצ'ין גורטאט. זו הסדרה האפשרית היחידה שאני יכול לדמיין שבה סנטר של אחת הקבוצות יהיה האקס-פקטור החשוב ביותר בקרב.

ימים יגידו. בינתיים אנחנו נמשיך ליהנות משני משחקים ללילה בלי שינה, אבל עם הרבה שמחה בלב.