"איך אמא לא רואה אותי כלל?
יכול להיות שבאמת זה קורה -
הפכתי לרואה ואיננו נראה?
אני רואה את כולם, רואה את הכל,
אך לראות אותי - אף אחד לא יכול"
(מתוך ספר הילדים "צביקי הרואה ואינו נראה", מאת אורי וגור שלף)
שנתיים בלי אורי שלף ז"ל. ביום שישי תעלה משפחתו לקבר בבית העלמין בכפר סבא, ותערוך אזכרה בפורום מצומצם. אחיו הצעיר, גור שלף, עדיין לא מצליח להשתחרר מיום ראשון ההוא, כשהגיע לנמל התעופה במדריד, בדרכו חזרה ארצה, וקיבל את הבשורה הקשה מכל.
"נשארתי עם אשתי שירה לחופשת סוף שבוע במדריד, אחרי שפרשנתי בשידור משחק של מכבי תל אביב ביורוליג. כשהגענו לשדה ראיתי שלוש או ארבע שיחות שלא נענו מתמר, גיסתי. מיד אמרתי לשירה שקרה משהו, שתמר לא סתם מתקשרת כל כך הרבה. חזרתי אליה, אבל היא כבר לא הייתה עם הטלפון. הבוס שלה ענה לי, ואמר שקרה משהו לאורי. אחותי אלה כבר הייתה שם, בבית, והיא זו שסיפרה לי. ידעתי כבר שאורי לא בין החיים, והייתי צריך לעלות לטיסה. הצוות של אל על דאג לי מאוד ועזר לי. לקחתי כמה כדורי הרגעה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב כל הזמן על אמא שלי ועל הילדים שלו. זה היה קשה".
אורי היה בן 43 כשנמצא ללא רוח חיים בביתו בתל אביב. גור, כיום בן 43, לא יכול שלא לעשות את ההקשר. "אתה יודע, כל השנים הייתה לכולם במשפחה מין מטרה סמויה כזאת לעבור את גיל 52, כי זה הגיל שבו אבא שלי, עמי ז"ל, נפטר. אז עכשיו הרף ירד... לפחות אני קרוב לעבור את המטרה הראשונה", הוא מחייך חיוך מר. "ברור שאין שום קשר בין המקרים. אבא נפטר אחרי מחלה, אצל אורי זה היה פתאומי. תמיד היינו בטוחים שכבר קיבלנו את המכה שלנו, אבל בכל פעם מפתיעים אותנו מחדש".
המוות מפחיד אותך יותר עכשיו?
"לא מפחיד אותי, אבל ברור שמשהו השתנה בי. הראש שלי מלא במחשבות, אני כל הזמן דואג לילדים, למשפחה, לבריאות, לפרנסה. זה לא קל. אני משתדל לא לכעוס, מה שלא תמיד כל כך הולך, אני מנסה להתרכז רק במה שטוב, ליהנות מכל יום כאילו הוא האחרון".
אתה עדיין מרגיש את הנוכחות של אורי בחייך?
"הרבה פעמים אני רוצה לצלצל לאורי, לסמס לו, ואז תופס את עצמי ופשוט מבין שאין עם מי לדבר. אני לא קולט שעברו שנתיים, אני לא קולט שהוא כבר לא כאן. כנראה לא אקלוט אף פעם".
האחים לבית שלף, אם נעלה אתכם למגרש ותשחקו אחד על אחד, מי ינצח?
גור: "לא יודע מי ינצח, אבל המשחק ייגמר ב-0:1. אחרי סל אחד שנינו נתעייף, נתנשף ונפרוש הצידה".
אורי: "ברור שגור ינצח, אבל אני יכול לתת לו פייט לחצי דקה".
גור: "כרגיל, הפועל מנסה להרדים. אתה יודע איזה שחקן אורי היה?".
אורי: "הייתי כמו נדב הנפלד, רק בלי ההגנה".
גור: "היית השחקן הכי טוב בארץ בגילך".
אורי: "כן, בטח, בגיל 12".
(מתוך ראיון שקיימתי עם אורי וגור שלף, 16 בנובמבר 2012, "ישראל היום")
ההיסטוריה של הכדורסל הישראלי שזורה בקורותיה של משפחת שלף. עמי ז"ל, אביהם של אורי, גור ואלה, היה אחד הסמלים הגדולים של הפועל תל אביב. הוא שיחק בשורותיה במחצית השנייה של שנות ה-60, ופרש מכדורסל אחרי האליפות האחרונה שבה זכתה - ב-1969. אחר כך הוא גם אימן אותה וניהל בה, ונפטר ממחלה קשה ב-1988, כשהיה, כאמור, בן 52.
אורי היה "נער פוסטר" בהפועל תל אביב וזכה עמה בתואר האחרון שלה - גביע המדינה ב-1993. אחר כך, כשקבוצת האוהדים הפועל אוסישקין הקימה את המועדון לתחייה, היה חבר בצוות ההקמה; תחילה כמאמן-שחקן, אחר כך כמאמן ובהמשך כמנהל המקצועי, התפקיד בו שימש עד יומו האחרון. "כשאורי ניהל את הפועל ואני ניהלתי את מכבי, היינו נפגשים לארוחות צהריים בבית של אמא, נילי. קראנו לזה 'ארוחת מנהלים'. אני מעריץ את האישה הזאת. באמת שאני לא יודע איך היא מצליחה לחיות בכלל. היא גיבורה. אין מילים לתאר את תעצומות הנפש שלה. אין דבר יותר קשה ממה שהיא נאלצת להתמודד איתו".
אתה מדבר איתה על אורי?
"אנחנו מדברים עליו הרבה. אורי כבר לא נמצא, ואני כבר לא מנהל, אבל אני עדיין בא אליה ל'ארוחות מנהלים' האלה. צריך באמת למצוא לזה שם חדש. היום אני הולך אליה. אתה יודע, תמיד היא הייתה מאשימה את אורי בכל מיני דברים, ואני עכשיו צוחק עליה ואומר שהנה, הוא כבר לא כאן, אבל אותם דברים עדיין נשארו. למשל, תמיד היו לה כל מיני משקאות לא הכי בריאים במקרר, והיא הייתה אומרת 'שיהיה לאורי', ו'בכלל אורי קונה את זה'. אז אותם משקאות נמצאים גם עכשיו".
מה הילדים שלו יודעים עליו?
"תמר מצליחה להחזיק את המשפחה. הבן שלו כבר בכיתה א', לומד באותו בית ספר שאורי היה בו, והוא כבר מבין שאבא שלו לא היה סתם מישהו, אלא אחד שעשה משהו. הילדים משתתפים בכל הטקסים לזכרו, שומעים כל הזמן גם מאיתנו".
בשבוע שעבר קראו על שמו של אורי יציע באולם הביתי של הפועל תל אביב. זו הייתה מחווה מרגשת, בטח בעידן הממוסחר שבו אנחנו נמצאים, אבל אתה יושב, שומע את כל הדברים היפים - וגם הכבדים - שנאמרים על אורי, ולא יכול להימלט מהמחשבה שהוא בטח יושב למעלה וצוחק על כל הדבר הזה.
"אורי היה אומר 'תמשיכו לחיות וליהנות ולבלות'. בתאריך של יום ההולדת שלו, ב-19 בפברואר, החברים שלו מארגנים עדיין מסיבה לכבודו, גדולה ויפה, עם המון מוזמנים. משפחה, חבר'ה מהיסודי ומהתיכון, מהפועל. כולם מתגייסים לעשות ולתת, וזה אירוע ממש מרגש ומוצלח. זאת האזכרה שאורי היה רוצה, לזה הוא היה מתחבר יותר.
"קריאת היציע על שמו של אורי היא מחווה באמת יפה, אבל מי שהכיר את אורי יודע שהוא היה מבסוט יותר דווקא מדבר אחר שעשו לכבודו. כשפתחו את אולם הדרייב אין, הוא לקח את אחד הספסלים, הציב אותו בכניסת השחקנים והכריז 'פה תהיה פינת עישון'. הספסל הזה עדיין שם, ולפינת העישון הזו, שבשפת הכדורסל החליטו לקרוא לה 'חצי פינת עישון', קרויה על שמו".
ואתה? גדלת איתו ואחריו בהפועל תל אביב, אבל עברת למכבי ושיחקת בה לאורך רוב הקריירה. אני מניח שלהפועל יש עכשיו פינה מאוד חמה בלב שלך.
"אורי השאיר אחריו שלושה דברים. את המשפחה, החברים והפועל. בדבר אחד אורי דומה מאוד לשמעון מזרחי. הם שניים מהבודדים בכל ענף הכדורסל, אולי היחידים, שעשו את מה שעשו מאהבה אמיתית, והיו מוכנים להשקיע כל כך הרבה גם בלי לקבל שכר. פעם, בעבר, הפועל היו חלשים בעניינים האלה, אבל הם פשוט מדהימים".
עברת רגעים קשים עם אוהדי הפועל, ששרו נגדך וקראו "אבא מתהפך בקבר" בעקבות המעבר שלך למכבי.
"אני מעריך שיש כאלה שעדיין לא אוהבים אותי, אבל עכשיו הם יותר נזהרים בלשונם. אבל זה בסדר, זה קיים בכל מקום. יש גם אוהדים של מכבי שלא אוהבים חלק מהשחקנים של מכבי. לא צריך לדאוג לי, כי לי יש גם כמה אנשים שכן אוהבים אותי".
תגיד לו משהו מחר, כשתעלה לקבר?
"כן, אני מדבר אליו לפעמים. העלייה לקבר היא יותר טקסית וסמלית, ונעשית בפורום מצומצם, כי אורי היה מעדיף שלא נזכור אותו דווקא שם. אבל יש כאלה, כמו אמא שלי, שלא באה למסיבות, אז ברור שצריך לקיים את האזכרה".
"להיות רואה ואינו נראה זה אולי נחמד,
אבל די עצוב לי להיות פה לבד.
אמא לא באה לאחל לי שינה מתוקה,
אבא לא נתן לי חיבוק ונשיקה.
אני רוצה להיות שוב כמו כולם".
(מתוך ספר הילדים "צביקי הרואה ואינו נראה", מאת אורי וגור שלף)
