העונה הרגילה נמצאת על סף סיום, והסיפור הגדול של הרגע הוא שהאלופה נמצאת במשבר שנראה עמוק. זה לא רגיל שהאלופה נראית כל כך רע כל כך קרוב לפלייאוף. מראש היה ידוע שחודש מרץ יהיה קשה עבור הקאבס, הוא כלל 17 משחקים ש-12 מהם היו בחוץ, עם חמישה סטים של בק-טו-בק, אבל רגע לפני הפוסט סיזן ניתן היה לצפות שקליבלנד תדע להתמודד טוב יותר עם קשיים. נכון לשישי, לפני המשחק מול פילדלפיה, חודש מרץ של הקאבס כלל עשרה הפסדים, שישה משחקים בהם הקבוצה ספגה 117 נקודות ומעלה, חמישה ראיונות עצבניים של לברון, ארבע ישיבות חירום ואחת בוסטון שהתגנבה לראשות המזרח על חשבון קליבלנד.
השאלה היא אם אנחנו אמורים להתרגש מזה. נדמה שברחבי הליגה הגישה הכללית למצב של קליבלנד רוב הזמן הייתה "הפעם אנחנו לא קונים את סיפור המשבר הגדול". זו העונה השלישית מאז שלברון חזר הביתה, ובכל אחת מהן העונה הרגילה כללה משבר שנראה רציני ביותר וגרם לתחושה שקליבלנד לא נראית כמו קבוצה שמסוגלת לזכות באליפות. ואז הגיע הפלייאוף, הקאבס התחברו בדיוק מתי שצריך, נפנפו את המזרח והוציאו את המקסימום האפשרי מבחינתם בשני הגמרים מול גולדן סטייט.
האם קליבלנד זקוקה למשברים האלה כדי להתניע בפלייאוף? האם היא חייבת להגיע למטה כדי להצליח לטפס למעלה? יכול להיות שהאלופה התאהבה בעמדת האנדרדוג, שזו העמדה שממנה היא מגייסת את הכוחות להמשך. אני לא טוען שהמשברים מכוונים, שזה מהלך מודע, אלא שזה חלק מה-DNA של הקבוצה הזאת. זה בלט לא רק בעונה עצמה, אלא גם במהלך הפלייאוף: בעונה הראשונה של הפרוייקט הפציעות של קיירי אירווינג וקווין לאב יצרו יחידה לוחמת שהשיגה הרבה יותר מכפי שהכישרון המועט שסביב לברון אמור היה לאפשר לה, בעונה השנייה הסיפור של הגמר היה היציאה מהקבר.
בעצם, במבט רחב יותר, זה אחד המאפיינים הבולטים בקריירה של לברון. הוא אמנם ניהל את הקריירה כך שברובה הוא ישחק לצד כוכבים נוספים, אך דווקא עמדת הנחיתות והמשבר מוציאה ממנו הכי הרבה. הרגעים הגדולים ביותר שלו היו או כשנחשב לאנדרדוג (כמו במשחק 48 הנקודות מול דטרויט שהייתה אז הקבוצה הגדולה) או כשהיה עם הגב לקיר.
מוטיב הגב לקיר חזר בכל אחת מהאליפויות שלו: בראשונה מיאמי נראתה קבוצה שבורה כבר בסיבוב השני מול אינדיאנה ועמדה על סף הדחה מול בוסטון (אז היה משחק 45 הנקודות שלו), השנייה כללה את הקאמבק המטורף מול סן אנטוניו במשחק השישי של הגמר (כולם זוכרים את השלשה של ריי אלן, פחות את הטירוף של לברון ברבע האחרון בו הסיפור כבר נראה גמור), השלישית כללה חזרה מפיגור 3:1 בגמר, מה שלא קרה מעולם לפני כן. כל אחת מהאליפויות כללה משחק הדחה או שניים כשהקבוצה שלו בפיגור בסדרה, אלה המשחקים הגדולים והזכורים ביותר בקריירה שלו.
בקדנציה השנייה של לברון בקליבלנד, כאמור, הקבוצה שלו לא מחכה לפלייאוף אלא מכניסה את עצמה למשברים כבר במהלך העונה הרגילה, חופרת את הבור שהיא תצטרך לצאת ממנו. הבעיה היא שככל שהשנים עוברות קשה יותר להשתכנע ברצינות המשבר זו האלופה, זו הקבוצה של לברון וקיירי, היא כבר יצאה מבורות בעבר, ובלי שכנוע פנימי אי אפשר להגיע למצב המנטלי המשברי. אנשי הקאבס היו צריכים לעבוד מאוד קשה כדי לגרום לעצמם ולנו להאמין שגם הפעם זה רציני, שיכול להיות שהפעם זה כבר בור שלא ניתן לצאת ממנו. אחרי השבוע האחרון, יכול להיות שהם כבר הצליחו.
הנתונים מדאיגים, והבעיות לא החלו במרץ המשוגע שהלו"ז סידר לקליבלנד. בעשירי בינואר המאזן של הקאבס היה 8:28, ב-38 המשחקים שנערכו מאז (לפני המשחק מול פילדלפיה הלילה, כמו כל הנתונים בכתבה) המאזן הוא 19:19. קווין לאב החמיץ כמחצית מהתקופה הזאת ומדי פעם טיירון לו נתן לכוכבים שלו לנוח, אך לא ניתן לטעון שקליבלנד זלזלה בתקופה הזאת. לברון וקיירי שיחקו ב-35 מ-38 המשחקים, לברון שיחק כמעט 38 דקות למשחק בתקופה הזאת וסיפק שורה סטטיסטית מרשימה של 25.8 נקודות ב-56.5 אחוזים מהשדה, 8.9 ריבאונדים, 9.2 אסיסטים וגם 4.3 איבודים. השניים דאגו לכך שההתקפה של קליבלנד נראתה די כמו תמיד בתקופה הזאת.
הסיפור הוא ההגנה. ב-38 המשחקים האחרונים, כמעט חצי עונה, האלופה מדורגת במקום ה-28 בליגה ביעילות הגנתית לאחר שספגה 110.9 נקודות ל-100 פוזשנים. רק הלייקרס ודנבר ספגו יותר. היריבות של קליבלנד בתקופה הזאת מאבדות הכי מעט כדורים (11.7 למשחק), לוקחות הרבה ריבאונדים (מקום שישי בליגה באחוז ריבאונד התקפה) וקולעות הרבה שלשות (10.5, מקום רביעי בכמות) באחוזים טובים (37.2, מקום חמישי באחוזים). אלה נתונים מגוונים שמעידים בעיקר על קבוצה נטולת אנרגיות, וכך זה אכן נראה. השחקנים של טיירון לו מעדיפים להישאר קרוב לצבע במקום לצאת לקלעים, לא מקשים על הנעת הכדור של היריבה, לא סוגרים לריבאונד ובגדול עושים את המינימום ההכרחי כדי שזה לא ייראה כמו משחק אולסטאר.
לכאורה, זה לא משהו שאמור להטריד את אנשי הקאבס יותר מדי. גם בעונה שעברה הקבוצה לא שמרה טוב במיוחד בחצי השני של העונה וכשהגיע הפלייאוף ביצעה את הסוויץ' והתפקסה. לקליבלנד אין יותר מדי שחקני הגנה מוכשרים בסגל, משחק ההגנה שלה ניזון בעיקר מאנרגיות, כאשר שאר השחקנים ניזונים מהאנרגיות של לברון, שאין לו כל כוונה להפעיל אותן בעונה הרגילה. השאלה היא כמה נמוך ניתן לרדת ועדיין לבצע את הסוויץ'. בעונה שעברה בתקופות הפחות טובות ההגנה של קליבלנד הייתה בינונית, הפעם היא ברמה של הלייקרס. בחודש מרץ קליבלנד ספגה 113.7 נקודות ל-100 פוזשנים, ואנחנו שבועיים לפני הפלייאוף. האם באמת ניתן לשנות הרגלים שהולכים ומחריפים ברגע אחד?
שאלה לא פחות חשובה היא האם קליבלנד נחלשה מבחינה הגנתית העונה. הספסל כרגע מורכב בעיקר מוותיקים שלא ברור עד כמה הם מסוגלים לשמור כמו קייל קורבר, צ'נינג פריי, דרון וויליאמס וריצ'רד ג'פרסון, שהיה נהדר בפלייאוף שעבר אך אף אחד לא יכול להבטיח שבגיל 37 יש לו עוד פלייאוף גדול בקנה. אימן שאמפרט, משחקני ההגנה החשובים בקבוצה, שוב נקלע לתקופה בה הוא לא מסוגל לעשות סל. ג'יי אר סמית', שהיה לו חלק חשוב גם במאמץ ההגנתי בפלייאוף שעבר, לא ממש הגיע לעונה הזאת עדיין. הוא התחיל אותה מחוץ לקבוצה בגלל ענייני חוזה, היה פצוע לכמה חודשים ועוד לא נכנס לכושר משחק מלא, ניתן גם להניח שהראש שלו לא לגמרי נמצא בכדורסל כרגע, מאחר שבינואר נולדה לו פגה בשלב מאוד מוקדם בהריון של אשתו.
בין אם מדובר בנפילת מתח דרסטית או בקבוצת הגנה חלשה, ההיסטוריה מראה שהיכולת ההגנתית בעונה הרגילה היא מדד חשוב מאוד לפלייאוף. הקאבס מדורגים 23 ביעילות הגנתית עונתית, בתולדות ה-NBA היה רק מקרה אחד בו קבוצה שדורגה מתחת לממוצע הליגה ביעילות הגנתית זכתה באליפות. הרעיון של לישון בעונה הרגילה ולבצע סוויץ' בפלייאוף לא ממש הוכיח את עצמו, לפחות לא ברמת האלופות.
יוצאת הדופן היא הלייקרס של 2001, העונה השנייה מבין שלוש האליפויות של שאקובי. זו בהחלט קבוצה שניתן להשוות לקליבלנד הנוכחית. גם בלייקרס ההיא שיחק השחקן הטוב בליגה באותה תקופה ולצידו גארד צעיר שבעצמו כבר היה מהטובים בליגה, גם היא הגיעה אחרי אליפות קשה ובפלייאוף שינתה פאזה ודרסה את כל היריבות. בהחלט ייתכן שזה מה שיקרה לקליבלנד. אבל לצד הדוגמא יוצאת הדופן הזו, לא חסרות דוגמאות למצבים בהם החולשה של האלופה במהלך העונה הרגילה העידה על משהו מהותי שנחשף בסופו של דבר בפלייאוף, כשהגיעה היריבה שמסוגלת לחשוף זאת. ללייקרס של שאקובי זה קרה שנתיים לאחר מכן, ללברון עצמו זה קרה בעונה האחרונה במיאמי.
ההנחה במקרה של קליבלנד היא שהקבוצה שמסוגלת לחשוף את החולשות שלה היא גולדן סטייט, האפשרות הסבירה ביותר היא עדיין שזה יהיה הגמר. אין ספק שאם וכאשר, יעלו כמה סימני שאלה מקצועיים אצל הקאבס. בגמר הקודם הם הצליחו להחזיק מעמד עם שבעה שחקנים שמסוגלים לשחק בסדרה כזאת, לא בטוח שהפעם זה יספיק ולא בטוח שיש ללו שבעה כאלה העונה. ג'יי אר שיחק אז 37 דקות למשחק, בעוד העונה לא ממש היה שלב בו באמת היה אפשר להשתמש בו.
אבל ניתן להניח שמבחינה מנטלית קליבלנד תגיע מוכנה לחלק השלישי בטרילוגיית הגמר. ההגנה שלה יודעת לעבור אוטומטית למצב צבירה גולדן סטייט, עם ההתאמות הנדרשות. הקושי המנטלי שנחשף בחודשים האחרונים עשוי לבוא לידי ביטוי קודם לכן, במזרח שקליבלנד התרגלה להתייחס אליו כשטיח. צמרת המזרח השנה טובה משמעותית משנים קודמות, וכבר בסיבוב השני צפוי לחכות לקליבלנד מוקש בדמות וושינגטון או טורונטו.
בסדרות במזרח קליבלנד לא תוכל להשתמש בתחושת האנדרדוג האהובה עליה כל כך, ואם היא תסתבך מול אחת משלוש הטוענות לכתר האמביציוזיות היא תצטרך לגייס כוחות ממקומות אחרים. לכן, המסקנה המרכזית מהמשבר של קליבלנד כל כך קרוב לפלייאוף ומהרגעים המרשימים של הסלטיקס, הוויזארדס והראפטורס בשבועות האחרונים, היא שאולי העונה יהיה טעם להתעניין במזרח בפלייאוף. גם אם עדיין קשה לדמיין אחת מהשלוש מדיחה את הקאבס, אולי הן לפחות יצליחו לספק לנו עוד הזדמנות לראות את לברון מתפקד עם הגב לקיר מוקדם מהצפוי.
