יאגו הקטן נהנה לרוץ ליד הכלבים ולבעוט בכדור, וכדי שאמא אנה תתפוס איזו שעה של רילקס, האבא והבעל המסור נאצ'ו טורניו לקח את הזאטוט לפארק שבקאמפו דה מרטה. השכונה יפה כמו שפירנצה יפה, והקרבה לסטאדיו ארטמיו פראנצ'י ביתה של פיורנטינה עושה את הלוקיישן למשתלם עוד יותר.
יאגו עוד לא בן שנתיים; כשאבא היה עוזר המאמן של פאולו סוזה ומאמן הכושר של מכבי תל אביב הוא במקרה הטוב היה רק בשלבי תכנון. 2013/14, העונה בה מכבי תל אביב שיחקה את הכדורגל הכי דומיננטי שלה, ובתומה נאצ'ו היה שמח להישאר אבל סוזה העדיף להמשיך הלאה, לבאזל. טורניו ואשתו התאהבו בתל אביב כמו רוב הזרים שמבקרים בה, והם היו עצובים מאוד כשנאלצו להיפרד. מאז הם הספיקו - פאולו ונאצ'ו - לקרוע גם את הליגה השוויצרית, ולעזוב, ובפירנצה הפורטוגלי הצליח סוף סוף לסגור קדנציה בת יותר מעונה - לראשונה מאז ימיו בהונגריה. וטורניו, כמובן, איתו.
יום שלישי, שבע בערב שעון איטליה, ויאגו לא מראה סימני האטה. נאצ'ו על הקו עם תל אביב, ובמשך יותר משעה של שיחה הקטנצ'יק מארץ הקטנצ'יו השמיע רעשי רקע כאילו היה ריילי קרי במסיבת עיתונאים באוקלנד.
נאצ'ו לא מתעצבן. אפילו פעם אחת לא היסה את בנו. שיצעק, שיפריע, שיעשה מה שבא לו. לפני שנתיים, כשיאגו אפילו עוד לא נולד, אבא טורניו כבר צלל לתוך האפשרות הנוראית לפיה כלל לא יחיה כדי לראות את בנו.
הוא קם בבוקר והרגיש כבד.
בפגרת החורף של הליגה השוויצרית, ליתר דיוק: בינואר 2015, פאולו ונאצ'ו לקחו את FC באזל שלהם למחנה אימון במארבייה, דרום ספרד. כאבי הבטן החלו לאחר כמה ימים בתוך המחנה. בעיות עיכול, וכדומה.
הוא לא הבין למה. הוא היה בשיא כושרו; התכונן לתחרות "איש הברזל" - מקצה משולב של 3.8 קילומטר שחייה, 180 קילומטר רכיבה על אופניים ולקינוח: מרתון, 42,195 מטר של ריצה. הדיאטה מאז ומתמיד כללה תפריט של ירקות, דגים וסלט. באלכוהול לא נגע. אין שום סיבה שירגיש כך. הוא חשב - אולי זה השף של הקבוצה במחנה, שמשתמש בשמן או בחומרים אחרים שלא עושים לו טוב. אולי סתם היו אלו שבועיים אנמים. כשחזר לבאזל לקראת סוף החודש החל להכין את האוכל שלו בעצמו. אשתו אנה שהתה בבית המשפחה בספרד באותם ימים - היא היתה בשמירת הריון, אחרי שנתגלו בעיות עם העובר והיא כמעט עברה הפלה. היא היתה בחודש הרביעי להריונה, והרופאים ציוו עליה להישאר במדינה בחמשת החודשים הבאים של התהליך.
כשגם היותו טבח של עצמו לא סייעה, והקיבה המשיכה להציק, נאצ'ו קבע תור אצל הדוקטור. הוא עבר בדיקת קולנוסקופיה. ראיתי משהו מוזר, אמר הרופא, אני קובע לך אצל המומחה, צריך לעבור ביופסיה.
"אני לא יודע למה, אבל כבר באותו יום אמרתי לאישתי שמשהו לא בסדר איתי", נאצ'ו משחזר. שלושה ימים לאחר מכן, כשראה, דרך הטלוויזיה, שהיום - 4 בפברואר - יום הסרטן הבינלאומי, הוא שלח לאנה הודעה: יש לי סרטן. ואנחנו ארבעה ימים לפני יום קבלת התוצאות.
אנה ניסתה להרגיע: אתה סתם פרנואיד. בסוף פברואר נקבע התור למומחה והיא קנתה כרטיס טיסה, למרות האיסור, וחברה אליו בבאזל. יום לאחר שהגיעה, נאצ'ו עבר את הבדיקה. תוצאות שבוע לאחר מכן, אמר הדוקטור. עבר שבוע, יום חמישי, ותוצאות אין. שעתיים לפני משחק הבית הבא, מול ת'ון, בשבת 7 במרץ, הגיע הרופא לחדרו של נאצ'ו באיצטדיון.
"נו, יש?", שאל מאמן הכושר של באזל.
"נאצ'ו, עדיף שנדבר אחרי המשחק".
"אם אתה אומר ככה, משהו בטוח לא בסדר. נו, תספר".
הרופא וידא שוב שנאצ'ו מוכן לחדשות, סגר את דלת החדר ובישר לו שאכן, הוא חולה בסרטן המעי הגס.
טורניו ראה שחור. הוא ידע מה זה אומר. אמו מתה מסרטן השד כשהיה בן 22. מגורל דומה סבלה דודתו. כשהרופא עזב את החדר הוא החל לבכות.
פאולו סוזה שמע את הצלילים ומיהר פנימה.
הוא הבין מיד.
"נעבור את זה", אמר לטורניו. "אל תדאג".
"כן, אני יודע", נאצ'ו ניסה לנגב את הדמעות.
להוציא את סוזה, אף גורם ואף שחקן בבאזל לא ידע זאת באותו היום. נאצ'ו ניסה לשמור על חשאיות ולא שיתף, המשחק היה חשוב לו. היום הוא אפילו לא זוכר דקה מאותו המשחק (0:3 באזל).
הוא הגיע הביתה ולא אמר לאשתו דבר. "פחדתי שאם אספר לה, במצבה, אהרוג אותה", נזכר. ביום ראשון הצליח לשמור על שתיקה, גם בשני. ביום שלישי בערב היא זרקה: "נאצ'ו, אתה מתנהג מוזר. יש חדש עם התוצאות?". הוא לא יכול היה להחזיק את זה יותר, אמר "כן", שיתף והתפרק.
"זו היתה טעות מצדי לשמור את זה לעצמי", הוא אומר. "אבל רציתי להגן עליה. לא רציתי לאבד את התינוק הזה, לא רציתי לאבד אותה".
הוא שקע לתוך חודש של דיכאון. לא הבין למה דווקא לו, ואיך לעזאזל - עם הדיאטה הקפדנית והבריאה שלו - דבר כזה יכול לקרות לו. הוא הגיע למקומות קודרים בראשו, עד שהחליט לעשות סטופ. "נאצ'ו, אתה בר מזל", החל לומר לעצמו. סוג הסרטן עלול להיות קטלני אבל בגלל שהרגיש את גופו והבין שמשהו לא בסדר, המחלה זוהתה בשלב מוקדם מאוד. הוא שינה גישה, הפך לאסיר תודה והעריך כל דבר בחייו. הוא כתב לחבריו הקרובים מכתב. "אני בר מזל, יש לי סרטן", היה המסר המבלבל. הוא פירט: "אתמודד עם זה כמו שהתמודדתי עם כל דבר. יש לי חיים יפים, אנשים יפים מקיפים אותי ובקרוב אהיה אבא. אני מלא מוטיבציה". כולם בדקו מה איתו, כולל החברים ממכבי. ג'ורדי קרויף מיד התקשר לשאול לשלומו. הוא התעודד מכך.
הוא טופל בשוויץ, במחלקה שמתהדרת בטיפול בסוג הסרטן הספציפי הזה. הוא החל לעבור טיפולי רדיותרפיה, והניתוח נקבע לאוגוסט. בתווך סוזה עזב את באזל וחתם בפיורנטינה. "נאצ'ו כרגע חולה אבל הוא איתי", הבהיר הפורטוגלי להנהלת הוויולה. "אולי הוא לא יוכל להיות עמנו ב-6-7 חודשים הקרובים, אבל אני צריך אותו". זה היה תנאי ברזל, וההנהלה נעתרה.
נאצ'ו עשה הפסקה בטיפולים כדי להכין תוכנית אימונים לסגולים, והגיע למתחם לכמה ימים. ב-20 ביולי חזר לבאזל כדי להתכונן לניתוח.
ב-23 ביולי הפך לאבא ליאגו.
ב-19 באוגוסט הוא קיבל את אחד הביקורים שהכי ריגשו אותו - אנשי מכבי תל אביב הגיעו לבית החולים, יום לפני המשחק החשוב שלהם במוקדמות הצ'מפיונס, מול באזל. ניקולה מיטרוביץ' וערן זהבי, שני השחקנים הקרובים אליו ביותר ממכבי של אז, דחפו לכך, וכל הקבוצה הגיעה. נאצ'ו קיבל חולצה חתומה והרגיש בעננים. זה היה משחק בין שתי האקסיות של נאצ'ו אבל אין שאלה בכלל לגבי הקבוצה אותה תיעדף. "ראיתי כמה הם התרגשו לראות אותי", נאצ'ו נזכר. "יצרתי קשר נהדר עם הקבוצה הזו ולעולם לא אשכח את הביקור הזה. הייתי הרבה לבד באותם ימים, וכשכולם נכנסו אל החדר זה היה מדהים עבורי - הם לא היו חייבים לעשות את זה, והם בכל זאת עשו". למחרת מכבי השיגה בסנט יקוב 2-2 נהדר ודרמטי, בדרך לשלב הבתים של ליגת האלופות.
ב-8 באוגוסט נכנס נאצ'ו לניתוח. הוא שהה 17 ימים בבית החולים בבאזל, במהלכם איבד 17 קילוגרמים. כשהסתכל במראה לא זיהה את עצמו. השלב הבא היה טיפולים כימותרפים, והרופאים המליצו שיעבור אותם בברצלונה. מאוקטובר עד מרץ יאגו, אנה ונאצ'ו שהו שם. הכאב הפיזי היה נסבל עבורו, הוא מספר, אבל מנטלית היה קשה לו. "איבדתי משקל, צבע העור השתנה, אבל השיער שלי נשאר על הראש", הוא מוצא נקודת אור. "כנראה שיש לי שיער חזק", צחק. הוא צפה במשחקי הקבוצה מהמיטה, "כשהיה לי כוח וכשלא הייתי מרגיש רע". לפעמים אפילו היה צופה במסיבות העיתונאים ובתקצירים מאימונים. גם אחרי מכבי עקב. הוא עדיין עוקב.
בינואר החל להרגיש טוב יותר, ואפילו הצליח לבקר את קבוצתו בפירנצה. חודש לאחר מכן עבר עוד ניתוח, בתום טיפולי הכימותרפיה. לאחר הניתוח עבר בדיקה נוספת והתבשר: אתה נקי.
לפי הפרוטוקול הספרדי, הוא צריך לעבור בדיקה כל שלושה חודשים בחמש השנים הקרובות, וגם הוא יודע ששום דבר לא ודאי ושום דבר לא נמשך לנצח. אבל את שלו הוא כבר הרוויח. הוא שלח מכתבי תודה לאנשים שליוו אותו, ובמכתב פתוח הודה למכבי תל אביב. הוא שהה בפירנצה בחודשיים האחרונים של העונה, על תקן צופה. המשיך את ה"חופש", את זמן האיכות עם המשפחה.
"היום אני יכול להגיד לך שפחות או יותר - החלק הגדול מאחוריי", הוא זורח דרך הטלפון. "אני מרגיש נהדר, טוב יותר מהתקופה שלפני המחלה. אני מאוד חזק. זה יישמע לך מוזר, אבל אני פשוט מזליסט. כי בשנה הזו יכולתי לבלות 24/7 עם התינוק שלי ולראות אותו גדל, וכשאני עובד הרי אני לא יכול ליהנות מאשתי - תודה לך, אנה המדהימה.
"פתאום גיליתי שיש בחיים שלי אנשים מדהימים. אנשים שחשבתי שאני מכיר הפתיעו אותי כל פעם מחדש עם האהבה והתמיכה וההתעניינות. אני לא רוצה להגיד 'תודה' על שחליתי בסרטן, אבל זה בערך ככה. אני חי עכשיו את החיים בדרך אחרת לגמרי. אני מעריך את הרגע הזה, עכשיו, כשיאגו איתי בפארק. יש לי שעה שלמה איתו, וזה לא מובן מאליו. לפעמים החיים לא נותנים לנו לנשק את האישה או לחבק את הבן. אנחנו חיים בחברה בה הכול מהיר, והדבר הכי חשוב זה עבודה, הצלחה. לנצח, להרוויח כסף - כל זה לא באמת חשוב. שיניתי את דעתי מהקצה אל הקצה, ואני מרגיש עכשיו כמו מלך העולם.
"חשוב לי להגיד לכל מי שקורא את זה - ויש הרבה אנשים שהיו במצב הרבה יותר קשה משלי, וחוו דברים קשים יותר, ויצאו מזה - אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו יכולים לנרמל את המחלה ואנחנו יכולים וחייבים להביס אותה. לא יודע אם אני נותן השראה למישהו בדברים שלי, אבל אין לנו צ'אנס אחר".
החודש מציין נאצ'ו שנה להחלמה, שנתיים לגילוי המחלה, ולהבדיל - שלוש שנים לניצחון הכי מרגש, לדעתו, של מכבי תל אביב בתקופתו. 17 במרץ, 2014 2:3 לצהובים בדרבי התל אביבי, משלושער של זהבי, עם עשרה שחקנים ואחרי פיגור 2:1 בדקה ה-90.
"מעולם לא זכיתי בצ'מפיונס ליג, אבל בשבע השנים האחרונות היו לי המון חוויות ספורטיביות", הוא אומר. "את החוויה הזו לעולם לא אשכח. לעולם, לעולם, לעולם. עד עכשיו זה מרגיש לי כמו חלום. זה היה הסיפור המושלם. כשערן בעט את הכדור האחרון פאולו ואני צרחנו על הספסל. רציתי לזנק לעברו אבל חיכיתי לראות איך פאולו יגיב. כשראיתי שהוא התחיל לרוץ התחלתי לרוץ אחריו. ורצנו וצרחנו ביחד. ואוו, זה היה מדהים, עד עכשיו העור שלי
בעוד חמישים שנה אספר לנכדים שלי על המשחק הזה".
ובשבת משחק העונה - מכבי תל אביב בטרנר מול הפועל באר שבע. איחולים?
"ניצחון, שלוש נקודות אבל לא רק במשחק הזה. אני רוצה לראות את החברים שלי מחזירים את הצלחת".
orenjos@walla.co.il
