הטובים משלושה: האם כוכבי הפועל ירושלים בשלים להפוך לגדולים מכולם?

בווידאו: משחק מקדים מתכוננת למשחק מספר שלוש

מקום 1: עדי גורדון. כמו מייקל ג'ורדן לחובבי ה-NBA, כמו מיקי ברקוביץ' לאוהדי מכבי תל אביב. הוא הראשון, הוא היחיד שאין עוד מלבדו. ספק אם בן אנוש יצליח לתפוס את מקומו אי פעם.

מקום 2: פפי תורג'מן. שחקן הבית האולטימטיבי, 13 עונות בירושלים. שיחה בה כשעוד הייתה קבוצה קטנה ועלה איתה לגדולות. אלמלא פציעה אכזרית, אין לדעת לאן אחד האתלטים הגדולים בישראל היה מגיע.

מקום 3: דורון שפר. רק שנתיים הוא שיחק בירושלים, או כהגדרתו "ירושלום", אחרי שחזר מפרישה וכשהוא בן 32. היה פקטור ענק בזכייה בגביע יול"ב, עם 15 נקודות על הראש של ריאל מדריד בגמר.

מקום 4: יותם הלפרין. אוהבים להשמיץ אותו, אבל הוא עומד בשלהי אחת הקריירות המעוטרות לשחקן ישראלי. גדל במכבי תל אביב, אבל הפך לקפטן בירושלים, לקח אליפות והפך לאחד מאהובי הקהל בארנה.

מקום 1: וויל סולומון. הזר הגדול ביותר שהופיע במועדון. קלע 23.4 נקודות למשחק בעונת הזכייה ביול"ב, והיה יכול להגיע ליותר לו רק היה רוצה. שירת ה"הוווו וויל סולומון" מהדהדת עד היום בשכונת מלחה.

מקום 2: קרטיס ג'רלס. בניגוד לשכניו ברשימה הזו, הוא עדיין לא הוביל את ירושלים לזכייה בתואר, אבל העליונות, הדומיננטיות והיציבות שלו החזירו אותה למעמד לגיטימי - ואף יותר - באירופה. וזה שווה הרבה.

מקום 3: ברייסי רייט. אוהדי ירושלים אוהבים להשתעשע במחשבה מה היה קורה אילו. אילו היה נשאר לעונה שנייה, זוכה למעמד הראוי לו ככוכב על ומקבל את המפתחות לקבוצה. ה-MVP של גמר האליפות ההיסטורי.

מקום 4: רוג'ר מייסון ג'וניור. בילה עונה אחת בלבד בעיר הקודש בתקופת גאידמק הסוערת, אך הספיק להטביע חותם בקמפיין האירופי המוצלח בעונת 2005/06, כולל הצגות מרשימות מול רומא ברבע גמר היול"ב קאפ. קלעי בחסד שהמשיך אחר כך לקריירה יציבה וענפה ב-NBA.

מקום 1: קלי מקארתי. את עונת הזכייה ביול"ב התחיל בכלל במכבי ראשון לציון, אבל המהלך להחתמתו התברר כגאוני. אפילו כהיסטורי. נבחר ל-MVP של הגמר בשרלרואה עם 22 נקודות.

מקום 2: דונטה סמית'. מאז סולומון לא היה שחקן שריכז אליו כל כך הרבה תשומת לב. הזר היחיד שזכה באליפות ישראל עם שתי קבוצות (שאינן מכבי תל אביב). כיכב בכל פעם מחדש נגד הצהובים, מה שבטח לא הזיק למניותיו ביציעים.

מקום 3: טרנס קינזי. קרטע בפתיחת העונה והתקשה לעמוד בציפיות, אבל בתקופה האחרונה הופך לכוכב בהא הידיעה של ירושלים, בשני צידי המגרש. אם ימשיך בקצב הזה ויצעיד את הקבוצה לעוד הישגים, גם בזירה המקומית, יכול לקפוץ אפילו שני מקומות בדירוג.

מקום 4: נוריס קולמן. ה"סרג'נט" הוביל את האדומים לכמה ניצחונות מרשימים על מכבי תל אביב, עוד בימים שהיה זה הישג של ממש, והפך לזר הראשון שעובר לשורות הצהובים מקבוצה ישראלית אחרת. בין לבין גם היה שותף לגביע ההיסטורי של ירושלים ב-1996 ונצרב בתודעה בעיקר בזכות הימים בהם הלהיב את מלחה.

מקום 1: אמארה סטודמאייר. בכל מקום שאליו הפועל ירושלים מגיעה, דמותו מככבת בשלטי הפרסום, האוהדים המקומיים מבקשים חתימות ולפתע הקבוצה מישראל הופכת פופולרית. השם הכי גדול ששיחק כאן מפגין אכפתיות, תשוקה וגם הרבה הרבה כדורסל טוב.

מקום 2: בילי תומפסון. עדי גורדון ייזכר לעד כמביא הבשורה לירושלים, אבל ל"כומר", שכיכב בקבוצה באמצע שנות ה-90, יש מניות רבות גם כן בהפיכתה של הקבוצה לכוח בכדורסל הישראלי. הוא זכה עימה בשני גביעים ובעיקר הפך אולי לזר הכי אהוב בתולדות המועדון, בזכות אופיו השקט והנחבא אל הכלים. היום, איך לא, הוא משמש ככומר במיאמי.

מקום 3: ראדיסב צ'ורצ'יץ'. פרשת הפיצה הידועה לשמצה הפכה את "צ'ורה" לפרסונה נון גרטה בבירה, אבל שתי עונותיו בקבוצה היו דומיננטיות להפליא. עם ממדים ועוצמה נדירים בכדורסל הישראלי צ'ורה היה כמעט בלתי עציר, וגם השותפות שלו בקו הקדמי עם קני וויליאמס היתה קטלנית למדי. אם רק היה מסיים את הקדנציה בירושלים עם תארים, אולי היה ממוקם אחרת.

מקום 4: טאנג'י אווג'ובי. על פניו, לניגרי שבא בכלל מרקע של אגרוף לא היה אמור להיות סיכוי מול גבוהי היבשת בשל גובהו, או ליתר דיוק נומכו (2.02 מטר בלבד). אבל בעונה היחידה בה לבש אדום אווג'ובי חיפה על מחסור בסנטימטרים עם לב גדול וכוח פיזי מרשים, שתרמו המון גם לזכייה ביול"ב קאפ.