פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        טהורה לעד: הכישרון של הזרים הוא סוד ההצלחה של הפועל ירושלים

        כשקינזי נראה כמו קוואי לאונרד של היורוקאפ, סטודמאייר ממציא את עצמו מחדש וג'רלס מתפרע, היכולות הטהורות של הפועל ירושלים יכולות לקחת אותה הכי רחוק שאפשר. יהונתן אליהו מסכם את משחק 2 בסימן הזרים, ותוהה אם חזינו במשחק המאני-טיים הגדול בקריירה של יותם הלפרין

        טהורה לעד: הכישרון של הזרים הוא סוד ההצלחה של הפועל ירושלים
        תקציר המשחק באדיבות ערוץ 20

        1. בהתפוצצות כמו זו שחוותה הפועל ירושלים ברבע האחרון תמיד יש יסוד מנטלי חזק. יש שיקראו לזה מזל. אבל כדי להסביר טוב יותר את עשר הדקות הטובות ביותר של האדומים מזה שנים צריך לחזור אחורה, לנקודה בה הסגל נבנה בקיץ. הרציונל מאחורי הרכבת הסגל היה ברור - רוצים אירופה כאן ועכשיו - אבל בדרך לשם נלקחו לא מעט סיכונים. השידוך עם אמארה סטודמאייר היה עלול להתברר מהר מאוד כגימיק, ובקלות יכול היה להסתיים מוקדם מהצפוי; בקרטיס ג'רלס כמעט אף קבוצה לא הייתה מוכנה לגעת, לאור היסטוריה רצופה בפציעות קשות ועונה שבה כל הסימנים הצביעו על כך שהוא בדעיכה גדולה, גם ברמה האתלטית; וגם טרנס קינזי לא היה מתגלגל לקבוצת יורוקאפ אלמלא היו ספקות מוצקים לגביו, שקשורים הן לכדורסל נטו והן לעניינים שמחוץ למגרש (הוא לא נחשב לבחור קל לעיכול, בלשון המעטה).

        השורה התחתונה היא כזו: העונה הגיעה לשלבים המכריעים ורמת הכישרון הטהור של הפועל ירושלים, בעיקר בזכות ההימורים הללו, מרשימה בכל קנה מידה. עם חמישיית הזרים שהיא מסוגלת להעמיד כשהיא מנותקת משיקולי דרכונים ואזרחויות, יש לה קייס לא רע בכלל להיות הקבוצה הכי כישרונית ביורוקאפ. הכישרון הוא זה שסייע לה לטאטא את גראן קנאריה, קבוצה חביבה אך מוגבלת מאוד מבחינה אתלטית; והוא זה שגורם לוולנסיה להיראות לידה בעיקר כמו קבוצה מתואמת ומאומנת, אך עם מעט מדי יכולת אישית. ועכשיו כשחימקי, הקבוצה עם הכישרון הטהור הכי מרשים במפעל, כבר לא בעסק, ירושלים יכולה וצריכה לחלום בגדול. לא מלאגה ולא קובאן מוכשרות ממנה באופן ניכר, וגם אם לשתיהן יש מסורת וניסיון עדיפים, הן לא בהכרח יהיו פייבוריטיות מולה, אם וכאשר.

        לכן גם השיגעון ההתקפי של ירושלים ברבע האחרון רחוק מלהיות מקרי. קרטיס ג'רלס, למשל, עשה קריירה מהתנפצויות שכאלה, בהן למשך כמה דקות הוא נראה כמו רכז-סקורר מהקטלניים באירופה. על הקווים עומד מאמן שאם יש משהו שבולט בקריירה שלו הוא שמעולם לא הוא חשש לתת לכישרון של שחקניו להתפרץ, אפילו אם זה במחיר של שליטה וסדר. ירושלים נבנתה בשביל רבעים כאלה. באותה מידה אסופת השחקנים המוכשרת הזו היתה יכולה להתרסק (ועדיין יכולה) - כל אחד מסיבותיו - אבל כשהכל מתחבר, זה נראה בדיוק ככה.

        עוד בנושא:

        הפועל ירושלים ניצחה 66:79 את ולנסיה והשוותה את חצי הגמר ל-1:1
        אלון: "אפשר להגיד שפירקנו את ולנסיה". פיאניג'אני: "רק רוצים ליהנות"

        שחקני הפועל ירושלים טרנס קינזי, קרטיס ג'רלס (ברני ארדוב)
        נבנתה בדיוק בשביל התפוצצויות כאלה. קינזי, ג'רלס ואמארה (צילום: ברני ארדוב)

        2. הזרים של ירושלים הביאו אותה מרחק 40 דקות מגמר היורוקאפ בזכות האינסטינקטים וההרגלים המוכרים מהעבר, אבל יש כאלה שבכל זאת ממציאים את עצמם מחדש העונה. קחו את אמארה סטודמאייר, למשל. דמיונו של כל חובב כדורסל ישראלי הפליג למחוזות הפנטזיה כשהתבשר על כך שאמארה סטודמאייר מגיע ארצה. רובנו, וככל הנראה גם אמארה עצמו, ציפה לקבל מכונה התקפית שלא נראתה כאן שנים. אבל ככל שהזמן עובר מתגלה שהצד המפלצתי של סטודמאייר, בגילו המופלג, טמון בכלל בצד השני של המגרש. נכון, לירושלים הייתה ועודנה יש בעיה בלתי פתורה בהפעלה שלו בצד ההתקפי. אבל אמארה בגרסתו הנוכחית, כשהאתלטיות לא כשם שהייתה וכשהכדורסל המרווח והפתוח שהכיר מארץ האפשרויות מתחלף בכדורסל צפוף וברוטלי, כבר לא בנוי להיות העוגן ההתקפי שחשבנו שיהיה. למה הוא כן בנוי? להיות כוח הגנתי מאיים ומרתיע כפי שלא היה כל הקריירה, גם בשיא הקריירה ב-NBA.

        אמארה לא מספיק יציב בצד ההגנתי, אבל כשהוא מוכוון לכך, כמו במשחק היום וכמו במקרים נוספים (שני משחקי הליגה מול מכבי תל אביב למשל) הוא מסוגל לאטום את הצבע ולהטיל מורא על כל מי שרק מעז להתקרב. את בויאן דובלייביץ', שאמור להיות איש המטרה של ולנסיה בסדרה הזו, הוא מחסל כמעט לחלוטין. ועל כל זה הוא מוסיף נוכחות מרשימה בצבע ומהלכי האסל שמנצחים משחקים, בדיוק כמו החטיפה של הכדור האבוד עמוק בתוך הרבע הרביעי, במינוס שלוש. מהלך המומנטום הזה עצר את הריצה של ולנסיה והתחיל ריצה אדומה חדשה. זה היה הסוף של ולנסיה במשחק, וזו אולי היתה גם הלידה של אמארה החדש, כפי שמעולם לא נראה לפני כן.

        שחקן הפועל ירושלים אמארה סטודמאייר (ברני ארדוב)
        עוגן הגנתי על אמת. אמארה (צילום: ברני ארדוב)

        3. ככל שהזמן עובר וטרנס קינזי ממשיך לספק תצוגות עילאיות בשני צידי המגרש, ההשוואה לוויל סולומון הולכת ונעשית ממשית. נכון, הם לא משחקים באותה עמדה, אבל את הדומיננטיות של קינזי בצד ההגנתי אפשר להשוות אך ורק לבולדוג הכי אימתני שלבש אדום אי פעם, והוביל את ירושלים לזכייה האחרונה ביול"ב קאפ. וגם העובדה ששניהם טיפוסים לא קלים מחוץ למגרש רק מוסיפה, במקרה הזה.

        בחודשיים האחרונים קינזי מחסל מדי ערב את כוכב היריבה, ומראה שהוא מסוגל לעשות זאת בכל מיני דרכים. ההגנה על כוכב גראן קנאריה קייל קיוריק, צלף שנע על חסימות על קו השלוש, הייתה עצומה. אבל ההגנה על פרננדו סן אמטריו, גארד/פורוורד מזן אחר לגמרי שנשען בעיקר על פיזיות וקשיחות, דרשה ממנו איכויות אחרות לגמרי. נותר רק לדמיין האם ואיך קינזי יצליח לאמלל את אנדרו גאודלוק במשחק המכריע הבא מול מכבי תל אביב, אולי בקרב על האליפות.

        מה שעוד יותר מרשים שאת כל זה הוא עושה מבלי שהתפוקה ההתקפית שלו תיפגע. אם כבר, ההפך הוא הנכון. נראה שככל שקינזי משקיע יותר אנרגיות בצד ההגנתי, כך הוא יותר מפוקס גם בצד ההתקפי וקולע באחוזים גבוהים יותר. אז הנה, אם ההשוואה לוויל סולומון פחות דיברה אליכם, קבלו השוואה מודרנית יותר: במידה רבה, טרנס קינזי הוא הקוואי לאונרד של היורוקאפ. הגנה, התקפה, מנהיגות, סלים חשובים - ככל שהמשימות של קינזי מרובות יותר, הוא פורח.

        שחקן הפועל ירושלים טרנס קינזי מול שחקן מכבי תל אביב אנדרו גאודלוק (ברני ארדוב)
        חכה חכה. קינזי מול גאודלוק (צילום: ברני ארדוב)

        4. המשחק המרשים של יותם הלפרין לא צריך לשנות את הנרטיב של העונה האירופית של הפועל ירושלים, וגם לא את הנרטיב של הקריירה של הלפרין עצמו; ירושלים הגיעה לאן שהגיעה בראש ובראשונה בזכות הזרים ולמרות הישראלים (גם אם היום הם תרמו את שלהם), והלפרין הוא עדיין כישרון מפוספס שהגיע להרבה פחות ממה שתוכנן לו. אם הלפרין היה רק מתקרב למימוש הפוטנציאל שהראה בגיל צעיר, 11 נקודות ו-3 אסיסטים היו אמורים להיות גם בגילו דבר שבשגרה ברמות הללו.

        ואחרי שהכנסנו את התצוגה החיובית של הלפרין להקשר, חובה גם להחמיא: אולי זה הגיל והניסיון שמגיע יחד איתו, אולי זה היעדר הציפיות, אבל משהו שבהלפרין נראה משוחרר ויותר וקפוץ פחות בתקופה האחרונה, בעיקר כשזה נוגע לרגעי המאני-טיים הכל כך ידועים אצלו לשמצה. להלפרין כבר היו מקרים של התעלות ברגעים מכריעים. זכורה יותר מכל השלשה ההיא במדריד, עדיין כשחקן מכבי תל אביב, בימים בהם עדיין האמינו שיהפוך לכוכב של ממש.

        למרות גודלו של הרגע ההוא, אפשר להכתיר בקלות את המשחק היום כמשחק המאני-טיים הטוב בקריירה של הלפרין. לראשונה בקריירה, הלפרין נראה היום כמו מנהיג. במקרה הזה - עד כמה שמדובר בקלישאה חבוטה - הסטטיסטיקה לא מספרת כל הסיפור. הוא דרש את הכדור, נזף בסטודמאייר על שגיאה הגנתית (נדירה), היה אקטיבי וחכם וקיבל החלטות נכונות. הלפרין כבר לא יהיה שחקן העל שציפו, אבל אולי לעת זקנה הוא יוכל לשנות את הדרך שבה נזכור אותו כשיתלה את הנעליים.

        שחקן הפועל ירושלםי יותם הלפרין מול שחקן ולנסיה רומיין סאטו (ברני ארדוב)
        עדיין יכול לשנות את התדמית. הלפרין (צילום: ברני ארדוב)

        5. הערה אחרונה לסיום: ביממה שבה מאמן אחד לוקח החלטה אמיצה לספסל את ג'רום דייסון המזיק ומנצח את ולנסיה ומאמן אחר מכניס במצב קריטי ברבע האחרון את נמרוד לוי ואיתי שגב (ונותן ליריבה את המשחק), אי אפשר שלא לתהות על היתרון העצום שיש להפועל ירושלים על מכבי תל אביב על הקווים. נכון, פיאניג'אני שבלוני וחובב גארדים באופן מעט מוגזם לפעמים, אבל לפחות הוא עקבי ושיטתי, ולפחות הוא מספק קבלות. לעומתו, איינארס בגאצקיס נראה היום כמו אחת היותר חלשות במכבי תל אביב. ובעונה שכזו, זה חתיכת הישג מרשים.